“ספר נהדר. ברגעים אלה ממש סיימתי את קריאתו בפעם השנייה. אחרי שראיתי את ספרו החדש של דן באון 'התופת' נמלאתינוסטלגיה וגעגועים, וקראתיו שוב... ספר שמיועד לא לכל אחד, בכך אין ספק. לא מדובר בספר 'הרלן קובני' מהיר וקליל עם עלילה פשוטה שלא מתרחבת הרבה מעבר לכתוב בגב הספר, בתקציר. שפת הכתיבה בספר גבוהה, ומהנה מאד לאלה שיודעים להעריך עושר לשוני. הרקע ההיסטורי בו מתרחשת העלילה מתואר באופן יוצא מן הכלל, ובהחלט גורם לקורא לחוש עצמו נמצא באותם רחבובות בוסטון של המאה ה 19. לסיכום, ספר משובח ורקום בצורה נהדרת, אך בהחלט לחובבי הז'אנר.”

“התקציר נשמע ממש מעניין אבל הספר עצמו כל כך שיעמם אותי, עד כדי כך שפשוט הפסקתי לקרוא על ההתחלה.
כתיבה לא זורמת, מלא בשמות ארוכים ותיאורים לא מעניינים.
חבל כי יש לספר פוטנציאל (נראה לי שעוד מישהו כתב ככה בביקורת פה) ופשוט לא עשו עם זה כלום.”

“לפני כמה שנים הסתובבתי לתומי בקניון ומישהו פשוט הביא לי את הספר הזה
וא ביקש ממני לקרוא אותו לספר עליו לחברים ולכתוב עליו ביקורת(עדיף חיובית, תודה) וזאת במסגרת שיטת שיווק חדשה ומרעננת

הגעתי הביתה שמחה וטובצת לב, הרגע קיבלתי ספר! איזה כיף!

ספר מתח על סדרת רציחות בהשראת "התופת" של דנטה במקביל לנסיון תרגום לאנגלית של בדיוק אותה היצירה, באוירה אפלולית קודרת של בוסטון במאה ה-19
עד כאן זה נשמע עם פוטנציאל כלשהו.
אין לי הסבר למה ומדוע
פשוט לא נהנתי ממנו אפילו שניה אחת.
אם זה ספר מתח, אבל הוא לא מותח, אז למה בעצם קראתי אותו?

ויותר מזה
למה הוא עדיין נמצא אצלי על המדף?”

“רשמי קריאה:
הספר, למי שלא הבין, מתוייג בסוגת ספרי המתח ההיסטוריים. ספרים כאלה יש לא מעט, ורובם משלבים פרשיות שברובן מעולם הפלילים לתוך מציאות היסטורית שבזמנים אחרים. הספר הזה לוקח אותנו לתקופה סוערת למדי בהיסטוריה של ארצות הברית, זמן קצר אחרי מלחמת האזרחים.
הוא מתאר בפרטים חיים את האקדמיה של קיימברידג' הסמוכה לבוסטון על תככיה ורדיפת השררה של חבריה, את עולם העסקים המקומי, את הווי החיים הקשה למדי של המהגרים, את היחס לשחורים שהיה כאילו נאור במדינות הצפון, אבל הגזענות עדיין רחשה בלב רוב האזרחים. וכמובן, היחס לחיילים שהקריבו את בריאותם ושנותיהם למען מלחמה שממנה שבו חבולים, חזרה לחברה שמתקשה לתת להם את המקום הראוי בתוכה, והם אבודים, עניים, מסכנים ורעבים.
אבל בראש הרשימה, ניתן דגש על עולמם של צוות משוררים, בראשותו של הנרי וודוורת' לונגפלו, משורר חשוב ומוערך מאד בארה"ב. ויפה לראות את המקום החשוב והמכובד שהעיסוק התרבותי המוערך הזה של כתיבת שירה, מקבל בקרב החברה. שם משורר נחשב לדמות ציבורית נאצלת, שיש לתת את הדעת לדעותין, להרעיף עליו כבוד ויקר. הלוואי והיו כך הדברים בימינו.
לעניין המתח – אני באמת לא יודע אם זה אני, שהפסקתי להתרגש ממתח, שספרים מסוגה זו לא מצליחים לגרום לי להישאר ער ולו שעה אחת נוספת. כי הרי חשתי די דומה בספרי מתח אחרים. אז אולי זה אני, ואולי זה הספר, אבל מה שבטוח זה שאגש להבא לספרים מסוגה זו בגישה סלקטיבית יותר ובציפיות נמוכות יותר.

ולסיכום:
בהחלט ראוי לסוגו.”