כחובבת רומנים היסטוריים מושבעת התאהבתי בקונספט של מלכים ג' עוד לפני שהנחתי עליו את ידי. הלהיב אותי הרעיון שסוף כל סוף תהיה לנו פיליפה גרגורי משלנו. אם גרגורי מפיחה חיים באנשים שהרכיבו את בית המלוכה הבריטי בתקופה הסוערת של מלחמת השושנים למה שלא תבוא מישהי ותסיר את הפרגוד המאובק מסיפורי המלכים היהודים? הרי "משחקי הכס" שלנו דומים מאוד ל"משחקי הכס" שלהם - אלו סיפורי עם ואלו סיפורי עם. אלו תולדות מלחמת יורק ולנקסטר ואלו תולדות מלחמת שאול בדוד. צירוף משובח של מלחמה, אהבה, שנאה, אכזריות , תקווה, ניצחון הטוב על הרע (או ההפך) וכל הבלה בלה בלה ממנו נוצרת סיפורת איכותית. לא? אז תלוי את מי שואלים.
אם תביטו בספר מלכים בעיניים חילוניות באמת תראו רק את יורק ואת לנקסטר - סיפור של שתי שושלות הנאבקות על המלוכה.."משחקי הכס" במלוא מובן המילה. בדף הבא הם יהיו שני עמים שנאבקים על טריטוריה ואם תמשיכו לדפדף תמצאו שלל סיפורים בדיוק כאלו. תמיד היו ותמיד יהיו. "סתם" סיפורים, מיוחדים רק למשמעות הרגשית שיש לכל עם כלפי גיבוריו/נבליו אבל חסרי אבחנה אלה מאלה במבט מפוכח, מחקרי. "אין חדש תחת השמש כי הכל הבל".
אבל אם תביטו בספר מלכים בעיניים דתיות הרי שהכול מועלה בדרגה (סלחו לי על הטרמינולוגיה הדתית זה חזק ממני) כיוון שהזיקה לאלוהים מעבירה את הסיפורים למימד הנצח. לא עוד סיפור , לא עוד אדם אלא סיפור המלמד על אלוהים ואדם המלמד על הקשר עם אלוהים. ואלוהים הוא הרי העולם ואנחנו והאופן בו אנו , כבני אדם, מביטים בעולם ובעצמנו.
לפי דעתי כאישה דתייה אי אפשר להוציא את המימד הדתי רוחני מהתנ"ך באופן שיהיה נאמן לכתוב בו. אם כתוב ששני המלכים הראשונים שלנו כעם יצרו קשר עם אלוהים האחד באופן הנחשב "לא נכון" והשני באופן הנחשב "נכון" - כך אנו אמורים לקרוא את הכתוב ואין כאן שאלה של במה אתה מאמין ובמה לא. כך כתוב. אין אפשרות לפרשן אחרת את הדברים או לתהות על מה היה קורה אילו דברים היו אחרת. כמו שאי אפשר לספר את סיפור אדם וחוה ללא הצלע הראשונה - אלוקים - כך אי אפשר לספר את סיפורם של שאול ודוד ללא אלוקים. ולמה אני מבלבלת לכם את המוח במקום פשוט לתת לכם את הביקורת על "מלכים ג'"? כי עם כל הכבוד לרומן התנכ"י של ברנדס - ויש כבוד עליו אפרט עוד מעט - איני יכולה להתעלם מהעובדה המרתיחה שהיא פשוט עשתה את הבלתי ייאמן , כן, כן, את הבלתי ייאמן - היא הוציאה את אלוקים עצמו מהרומן התנכ"י!!
אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. מכאן ואילך יהיו ספויילרים!
הספר מחולק לסיפור בתוך סיפור - סיפור המסגרת הוא סיפורו של שלומעם נער צעיר משבט אפרים המגלה כי הוא נצר למשפחה מיוחסת ואומץ בילדותו על מנת להגן עליו בפני מלכי ישראל ששלטו בבירתם ירושלים. בתחילה שלומעם שואל את עצמו שאלות רבות בנוגע למשפחתו ולמפגשיהם של הוריו עם אישה מסתורית בעמק המצורעים. במסעותיו בארץ הוא מגיע לירושלים ונפגש עם "הנסיכה המשוגעת" הרי היא מיכל בת שאול שמתנהגת כמשוגעת אך למעשה היא שפויה לגמרי ורק מעמידה פני משוגעת. כיוון ששלומעם מסתובב בארמונה כאחד הטירונים הצעירים המאומנים להיות אחד מחיילי המלך מיכל , שעתה היא כבר אישה זקנה, מתקרבת אליו ומגלה לו את שפיותה על מנת לספר לו את סיפורה. מכאן ואילך מגיע הסיפור הפנימי של מיכל המספרת על דיכוי משפחת אביה - שאול - מהמלוכה ובמאמציה להעלות את שלומעם - הוא פליט משפחתה היחיד - לכס השלטון. שלומעם שמגלה סוף סוף את שורשיו האמיתיים (נצר בית שאול עם זכות לכתר) מסיים את אימוניו כחייל המלך וכה מצליח להרשים את מפקדיו שממונה למעמד בכיר - נציב המיסים של שבטי אפרים ומנשה האמור לגבות מס לשלמה המלך ובהמשך לבנו , רחבעם. לבסוף, עם מות שלמה, והמשפט המפורסם של רחבעם , בנו - "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אסייר אתכם בעקרבים" העם מואס בבית דוד ובוחר בשלומעם כמלך. הוא מוכתר בשמו החדש ירבעם למלך ישראל.
תחילת הביקורת -
אז ההתחלה הייתה ממש טובה- מותחת , מקורית, מסקרנת, כתובה יפה , בדיוק כמו שציפיתי וקיוויתי שתכתב - בשפה תנכי"ת, בכניסה לנבכי דמות שמרגישים את ליבה על כל אופיה הטוב והרע. ממש התחלה מבטיחה. גם כשהגיע הרגע בו קלטתי שסיפורה של מיכל הולך לקטוע את סיפורו של שלומעם אליו התחברתי אמרתי - נו , ניחא. עוד זווית מבט , עוד דמות מעניינת ובדיוק הסוג המוכר לי מעולמה של גרגורי. וברנדס לא הכזיבה להפך, החלק השני היה טוב מן הראשון אולי בגלל שסיפור חייה של מיכל מוכר יותר ולפיכך מסקרן יותר. עלילת חייה של מיכל הייתה רווית רומנטיקה מלאת תום ופנטזיה עד להתפכחות של אישה שקולטת שאהוב ליבה לא רואה אותה , הוא מעולם לא ראה אותה אלא רק את הסטטוס שהיא העניקה לו בתור בת המלך המצודדת. לאורך התהליך של ההתפכחות שלה נפרסים האירועים כפי שנכתבו בספר המקורי - הברית בין דוד ליהונתן, החשדנות של שאול שצוברת תאוצה , וניתנים פרטים על מירב, אחותה הבכורה של מיכל והפילגש של שאול רצפה בת איה. כשעוברים הימים והמלחמה בין שאול לדוד לא מגיעה לסופה מיכל נאלצת להתחתן עם פלטיאל בן ליש אבל לאט לאט הם מתאהבים אלא שהאירועים לא מניחים למיכל למצוא שלווה כיוון שלרוע מזלה, מעמדה חשוב מדי לדוד וברגע שכוחו של שאול יורד דוד לוקח/מחזיר אותה אליו ללא רצונה ואף הורג את פלטיאל בדרך מסתורית. מיכל וילדיה שעוברים לחזקתה הופכת לאסירה בארמון יחד עם ריצפה בת איה שגם היא מגדלת את שני ילדיה. זמנן של השתיים הופכים לימים ארוכים וקרים של שתי אימהות בכלא מזהב אבל אז במקום להמשיך לתת לנו את נקודת מבטה העמוקה של מיכל על אירועי התנ"ך (מה שחבל שלא המשיך כי נהניתי ממנו מאוד) - ברנדס החליטה להפוך את העלילה למשחקי הכס. יהיו שיאמרו שזו הגישה החילונית ויהיו שיכנו זאת אמנות הסיפורת הפרשנית ויהיו שיגידו שהיא פשוט נתנה לנו זווית ראייה שונה ומיוחדת המאפיינת את הצד המפסיד שבוודאי ישנא את הצד המנצח וימציא סיפורי אימה על הרוע שלו ועל האכזריות שלו אבל לפי דעתי, זה בלתי אפשרי וגם בלתי תנכ"י להוציא את אלוקים מהסיפור ולפרש כל קטע וקטע כתככים אנושיים והשורה התחתונה היא שאלוקים עצמו - כישות המחליטה על האירועים ומכוונת את הדמויות - פשוט לא מופיע וזה הפריע לי מאוד.
כל המקרים בהם דוד שאל באלוהים באמצעות האפוד כדי להתייעץ/לקבל הכוונה- נמחקו , לא קיימים.
כל המקרים בהם נתן הנביא מדבר אליו בשמו של אלוהים - הפכו לסיפורי מעשיות של סופרי צללים מטעם דוד עצמו כדי לחזק את שלטונו.
כל סיפור האונס של תמר בידי אמנון - הפך לסצנה הפוכה מהסיפור המקראי כאילו נודע בפומבי מיד לאחר המעשה כיוון שבידיה המוחצות והקרות של ברנדס לא מדובר אלא בעלילת שווא - תוכנית מתוחכמת של בת שבע לנשל את אמנון, הבכור מבין בניו של דוד, מהשלטון , כדי להעלות את סיכויי בנה, שלמה. אם סיפור העלילה יעשה לו גלים וירגיז את העם הרי שדוד יאלץ לנשל את בכורו מהכתר ואם גילוי העריות יעבור בשקט יחסית הרי שיש תוכנית ב' - לספר לאבשלום , הנסיך השאפתן, ובכך לתת לו תירוץ לסלק את העומד בינו לבין הכתר. ברגע שדוד ישמע שאבשלום רצח את בנו הוא יהיה חייב להעניש את הרוצח וגם אם אבשלום ישיב מלחמה הרי שינוצח במוקדם או במאוחר ואז עוד "איום" אחד יעלם מדרכו של שלמה.
הקטע הזה הפתיע אותי לטובה ונדמה לי גאוני. מבחינה עלילתית ברנדס תופרת רשת ארוכה בין האירועים שבקצותיה אכן יכולה לעמוד אישה ערמומית במיוחד - בת שבע שיחד עם תמר והיועץ שלה אחיתופל שמעמיד פני היועץ של אבשלום (אבל באמת עובד עבור בת שבע) מושכת בחוטים..מזיזה חיילים..וקובעת מיקומים.
אבל היו פעמים שבמקום להתפעל קימטתי את מצחי בסימן שאלה מרוב שה"רשת" שטוותה ברנדס הייתה מגוחכת. סיפור התינוק של בת שבע , על פי ברנדס, היה סיפור מעשייה שכן אין זה נאה למלך שמנסה להציג תדמית טהורה להיות מושא לרכילות רעה - הוא, גנב אישה נשואה? הוא, הרג את בעלה במלחמה? לא ייתכן..אבל נו ,טוב, העם רק צריך לשמוע סיפור אחר, סיפור חיובי והוא כבר ישכח את כל זה.. אז סופרי המלך ישבו וחשבו - מה נמציא שיגרום לעם לרחם על דוד? איך נהפוך אותו מנבל לקורבן? אה- הא! נספר שחטאו של המלך הגיע עד לנתן הנביא ומשל כבשת הרש שבמקור נאמר מאלוקים הינו פתח לדוד להתחרט על פשעו. צדיק , הא? לא מכחיש , מספר את האמת. האל מוכיח אותך ואתה מתחרט ומודה שפשעת - זו מעלה של מלך גדול.. אבל חרטה לא תעזור לו, לא, לא, כי אלוקים כועס נורא הוא חטא יותר מדי אז נדרש קרבן , משהו ממש נוראי..בת שבע! - קחי כרית , שימי מתחת לבגדים! ניראת בהריון? יופי. מעכשיו יש לך ילד מהמלך. מה ששמעת. העם צריך לחשוב שאת בהריון ועוד מעט הילד ימות ככה פופ כמו שנגמר האוויר בבלון. עכשיו תסתובבי לך בארמון. כן, שיחשבו שאת בהריון. אולי כדאי שתקיאי קצת , את יודעת, רק בבקרים. שיראה אמין. יופי, עכשיו נגיד לדוד לעשות הצגה של אבא מתאבל הוא הרי שחקן מוכשר הוא כבר הפיל בפח את מלך גת אז קצת עפר על הראש וסיפור סוחט דמעות שהמלך מתאבל ולא אוכל ולא שותה ולא מסכים לקום מהמיטה ורק בוכה ובוכה וזהו, העם יסלח , ישכח וישמח לשלם מיסים כעשירי קורח! כל קשר בין אלוקים לבין הסיפור - לא קיים.
לא שאני חושבת שדוד היה זך מחטאים. ברנדס משחירה את דמותו , נכון, אבל היו מעשים נוספים שמעלים בספק את מוסריותו כמו נושא הגדעונים שאלוקים מספר לדוד שהם חשים ששאול עשה להם עוול (חלקם נרצחו בפקודתו יחד עם כוהני נוב) ולכן יש רעב בארץ. אז דוד , שלא רוצה שהעם יסבול בגלל חטאיו של שאול , הולך לגדעונים ושואל אותם - מה אוכל לתת לכם? איך תרגישו שחוב הדורות של ישראל כלפיכם ייסגר? והם מבקשים את חייהם של בניו האחרונים של שאול - בני רצפה בת איה פילגש שאול וילדיה של מיכל בת שאול (היו לה ילדים מפלטיאל). והוא פשוט מסכים. שולח אותם אל מותם.. בוודאי שזה לא מוסרי וכיוון שהסיפור גם מסופר מנקודת מבטה של מיכל לא ציפיתי לניסיון לתרץ את המעשה אבל העובדה שברנדס מביאה את הסיבה המקורית, המקראית , המצדיקה במעט את החטא הזה באופן כל כך מצומצם ורק בסוף כשקודם לכן היא דוחפת את פרשנותה ודעתה שדוד פשוט רצה לחסל את אויביו מהמלך הראשון מחשש לביטחון כיסאו העובדה הזאת מראה שהיא לא קראה את הספר , לא באמת, או שפשוט רצתה להפוך אותו למשחקי הכס ללא ההיבטים הדתיים וזו הסיבה שהיא "שכחה" פרט משמעותי חשוב נוסף שכל מי שקרא את התנ"ך וכל שכן לימד תנ"ך במשך עשורים יודע בעל פה - אלוקים אמר מפורשות לנביא שמואל שהוא ניחם (הצטער, התחרט) על שהמליך את שאול ושהוא נותן את הממלכה "לטוב ממנו". אז איך זה הגיוני שמישהו משושלת שאול יהפוך למלך המתעלה מעל זכות בית דוד?
אולי כל הטירוף הזה המסתחרר בראשי בין התיאורים המקוריים לחלופיים נוצר מעובדת חינוכי אבל בחיי שאלוקים כה נעדר מהסיפור שכמעט ניתן לחשוב שעל פי ברנדס הוא לא יותר מהמצאה בדיונית של אנשי התקופה. וזה אכזב אותי. כל "משחקי הכס" האלה איפה שאין אותם וכל הדרמה הזאת שהופכת חלק מהעלילה לסיפור בדיוני שמישהו המציא למען האינטרס הקר שלו - כל אלה עיצבנו אותי אבל המשכתי לקרוא כי התעניינתי בהמשך אבל החלק השלישי היה מאכזב עוד יותר כיוון שהוא התקדם מאוד מהר ושהסוף הטוב הנופל על שלומעם בגלים של הצלחות מהירות מחזק את התחושה הלא נוחה כאילו ברנדס התעייפה וחליטה לרוץ לפתרונות המהירים והנוחים בסגנון סיפורי האגדות - פתאום הכול מסתדר לשלומעם בכל המישורים והוא גם קורא לעצמו בשם ירבעם..אמממ אוקי..
ואיך אפשר לסיים סיפור רומן שכזה ללא נאום חוצב להבות? הרי הדמות הראשית היא ממש סוג של צדק היסטורי לבית שאול ושם הגיבור הראשי היה שלומעם כאילו הוא יביא את השלום המיוחל לכל השבטים - לישראל וליהודה ויעשה שלום אמיתי לכל העם.. אז האמת? בלי להיכנס לפוליטיקה? הנאום של שלומעם נשמע לי מאוד פוליטי. כל המילים הצפויות הללו של החירות, האהבה בין השבטים, היכולת להקים מקדשים ולחוש חשובים בכל איזורי הארץ כי אלוקים אוהב את כל הנחלות לא רק נחלה של שבט אחד (אמממ שמעו..אם תקראו בתנ"ך..אופס, סליחה, לא פוליטיקלי קורקט!) או בציטוט ישיר מהסוף - "זכרו: אלוהינו אינו חפץ לשכון בבתי ארז מצופים זהב אלא במקדשים פשוטים וצנועים כמו המשכן שבני ישראל הקימו לו במדבר" ואני בטוחה שיש כאן גם את העניין המקורי שירבעם באמת החטיא את העם לעבוד את אלוקים בכל מקום ולא רק במקום אשר בחר אבל למה הנאום הזה נשמע לי כמו דעתה האמיתית של הסופרת? נשמע שהיא מנסה להלעיג את רצון האל במקדש מפואר, למשל, או להאדיר את התפיסה שכולם שווים בעיני האל וזו תפיסה נוצרית יפייפיה אבל אממ שמעו..אם תקראו בתנ"ך..:)
