• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזהו אדם?

הזהו אדם?

מאת פרימו לוי

הביקורת של Solipsism

תמונה של Solipsism
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הזהו אדם?

הזהו אדם?

מאת פרימו לוי

הביקורת של Solipsism

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Solipsism
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1993
סדרה:ספריית אופקים #145
קטגוריה:סד´ אופקים
הקודמת
חובב ספרות
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“פרימו לוי כותב בהקדמה לספרו "ששום מעשה מן המעשים המסופרים איננו פרי הדימיון", ועל כן לכתוב ביקורת על”

9/57
ביקורות על הזהו אדם?
הבאה
יואב
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•2 דקות קריאה

גם אני מרגיש חובה להצטנע (בצדק) בבואי לכתוב סקירה על הספר הזה.
קשה לי לומר למה בדיוק.

אני לא מרגיש בנוח עם ההתעניינות שלי בנושא השואה. קשה לי להפריד בין מצוותו של לוי לגבי "והגדת לבניך" לבין משהו נמוך הרבה יותר שקשור במשיכה העזה שיש לבני אדם להביט בזוועות מבעד לזכוכית כפולה ואטומה. פורנוגרפיית אימה. אין ספק כי בהשוואה לספר כמו "הציפור הצבועה"- שנקרא כמו זוועתון במגזין פאלפ משנות ה30 (ועם זאת- כבודו במקומו מונח) הספר הזה שונה.
חשבתי שאתקשה לכתוב את הסקירה עד שהגעתי לחלק שבו פרימו לוי מגיע למסקנתו- שהוא בתחתית של התחתית, ועם זאת יש לו עדיין תקווה כי את האפשרות לקפוץ על גדר חשמלית יש לו תמיד.

אומנם אף אחד כאן לא חווה על בשרו את זוועות השואה (או כל זוועה אחרת, חלשה פי מאה מונים- ועדיין תחשב בעיניי לזוועה נוראית, כי אי אפשר לחלק את האינסוף ולא לקבל רק עוד אינסוף). אבל את ההרגשה שבתחתית- כל אחד חווה. רעב כלשהו מכורח הנסיבות- רבים חוו בגלל נסיבות אלו ואחרות.
ויותר מזה- את הסבל הבל יתואר של אי היכולת להתמסר ל8 שעות מענגות ונטולות סבל של שינה- די בטוח שכולם חוו לפחות פעם בחייהם.
זה חצוף לקבוע שההבדל בין חווייתם של ניצולי מחנות לבין חוויותנו היום-יומיות הוא כמותני.

אבל אולי זה המחיר שיש לשלם, או לפחות שאני מרגיש צורך לשלם, על מנת שאוכל להבין את המוחשיות של אותן זוועות (שעצם המילה הזו היא כה באנלית, אבל היחידה שמצליחה לצאת מרוב תדהמה וזעזוע) ולא לשכוח אותן. קל מדי לשכוח את הזוועות הללו. לכולם ברור שהנאורות וההומניזם לא ירשו שדבר כזה יקרה לאנשים משכילים ולבנים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של משלוח ב 8 ש לכל נקודה בארץ
משלוח ב 8 ש לכל נקודה בארץ
תמונה של שיווה
שיווה
ש
שרמן
תמונה של Lena
Lena
תמונה של חוגי
חוגי
תמונה של בן
בן
תמונה של אלמוגיה
אלמוגיה
תמונה של שרית '♥'
שרית '♥'
18קוראים|גיל ממוצע53|67%נשים

על המבקר

תמונה של Solipsism

Solipsism

חבר מזה 15 שנים
48 ביקורות•8 נבחרות•665 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•שירה - תרגום•ספרות מקורית
תמונה של Solipsism
Solipsism
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות48
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבל665
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25שירה - תרגום3ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

1 תגובה
Solipsism
Solipsism•לפני 14 שנים

וואו...

איזה קטע זה לכתוב ביקורת ולא לזהות שאתה כתבת אותה... מה לעזאזל קורה לאישיות שלי?
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של Solipsism

ראשית הבודהיזם

ראשית הבודהיזם

שלמה בידרמן

עם חותמת כמו "האוניברסיטה המשודרת" קשה לטעות, והספר הזה לא יוצא דופן מהבחינה הזו. הוא כן יוצא דופן בהצלחה הלא מובנת מעליה של הסתכלות היסטורית על הבודהיזם (מעבר לסיפור המיתולוגי והפחות מפורט אודות חייו של סידהרתא) ואיך זה השפיע על החשיבה היותר...נקרא לזה אזוטרית(?) של הובדהיזם. לא הייתי מודע לכך שהמדיטציה ככלי הכתה שורש חזק בכל אסיה עוד הרבה לפני הבודהה, אבל שהוא הראשון שהשכיל ללכת מעבר לתובנות היותר מיידיות שמדיטציה מובילה ולדתות שהתפתחו בעקבות כך, בין אם דתות שאמאניות ובין אם מדובר בדתות מבוססות הרבה יותר כמו ההינדואיזם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Solipsism
פריקונומיקס

פריקונומיקס

סטיבן לוויט

כנראה שמלבד התנ"ך, ספרי עיון היו אלו שבאמת חוללו מהפכה בחשיבה האנושית. מהסוג שנטמע בתרבות שלנו. דוגמה מצויינת לכך: "מוצא המינים" של דרווין, כתבי פרויד, הובס ועוד ועוד.

זה יהיה מאוד יומרני להכניס את הספר הזה לרשימה הנ"ל, אבל נדרש.
פריקונומיקס אינו ספר על כלכלה, כפי שהצביעו מבקרים שונים של הספר. זה ספר מופת על מדעי החברה וסטטיסטיקה - שני תחומים שקשה מאוד לחשוב איך לשלב אותם בכותרת הספר מבלי לגרום לבהלה המונית.

למרות הבין-תחומיות של הספר הזה, לעומת ספרי כלכלה\ניהול פופולריים אחרים שמציפים את השוק, יש פה נושא משותף שאפשר לסכמו כ"סטייה חברתית". הספר הזה בודק, בצורה חיננית ואלגנטית, מה יכול, מבחינה כלכלית, לגרום לאנשים לעבור על החוק - בין אם מדובר בחוק מדינתי או בחוק יותר מעודן - דוגמת קונבנצייה חברתית.

התשובה פשוטה אבל לא פשטנית: "תמריץ כלכלי". באחד המקרים המרתקים שמתוארים בספר, נעשה ניסוי בכמה גני ילדים בחיפה. הוחלט שבחלק מהגנים תושלט מדיניות חדשה שכוללת קנס ע"ס 10 ש"ח לכל הורה שמאחר לאסוף את ילדו מהגן בשעה הנדרשת.
שווה לקרוא את הספר רק לשם ההסבר הגאוני ל-למה המדיניות הזו נכשלה וגרמה לאיחורים רבים יותר. מי שקורא בין השורות ילמד לא מעט על בני אדם ומה מניע אותם, וכנראה בגלל זה הסופרלטיבים בהתחלה.

כאמור - לא ספר על כלכלה. ספר על אנשים ולמה הם עושים את מה שהם עושים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Solipsism
טריינספוטינג

טריינספוטינג

אירווין וולש

בשעות האחרונות כואב לי לחשוב כמה תובנות יש לי מהספר הזה לאחר סיומו, אז החלטתי להוציא הכל עכשיו ולעצור ת'זרם.

טריינסוטינג הוא מבחינתי אחד מאותם ספרים שתופסים אותך ברגע הזה בחיים שבהם אתה לומד שיעור מסויים. כשהתלמיד מוכן המאסטר מגיע. המאסטר הזה יכול לקחת ממך 200 ש"ח ולהעלם, ולך לא יהיה איך למצוא אותו, וגם אם כן - מה תעשה?

ככה הדברים עובדים ביקום של טריינספוטינג. כמעט מפחיד לתאר את זה בתור יקום משל היה עולם פנטזיה. זה הרי כל כך לא. פתחו חדשות, צאו לטייל בשכונה הפחות נעימה בעיר שלכם.
לאנושות (ולחברה המערבית בפרט) יש היסטוריה מאוד סבוכה ומורכבת עם חומרים פסיכואקטיביים. האמת שזה נושא כל כך מורכב שכנראה אין שום נושא אחר בעולם שלא נוגע בו, מרפואה ועד פילוסופיה של המוסר. טוב, כנראה שמדעי המחשב לא מתעסקים בזה כמו שהם לא התעסקו בזה באוניברסיטה :-)

חשוב להדגיש שבניגוד להרבה ספרים אחרים שקראתי ואהבתי - את הספר הזה רצוי לקרוא בשפת המקור שבה נכתב. בניב - כן, ניב, סקוטי. זה מאוד קשה בהתחלה, הספר מאלץ אותך לומר את המילים במחשבה על מנת שהמצלול ירמוז על המילה (הלרוב נורא באנלית) באנגלית שאליה מתייחסת הדמות. חוויה מעניינת מאוד, קצת מזכירה ספרי "פופ-אפ" לגדולים (הספרים האלה שבהן הדמויות יוצאות אליך). נסחפתי פה משהו.
כפי שהוזכר לפני, מבנה הספר הוא קינמטוגרפי באופן די מושלם. את הסרט אומנם לא יצא לי לראות, אבל כל הריצוד הזה בין דמויות, בין מצבי תודעה לדודא גורמת לוייב הנכון.

אני חושב שמה שהופך סופרים כמו וולש, וולבק ופאלאניוק לכל כך רלוונטיים בגיל שלי זאת העובדה שהם מייצגים את הפנימיות של החרא בחברה, חרא שכשאתה גדל איתו פשוט מפסיקים להריח אותו. נשארים תוהים איך זה שלא אצל כולם ככה ועושים מה שעושים. אם זה ההייטקיסט הדכאוני של וולבק, הנרקומנים המכוערים של וולש או הפטישיסטים המוזרים של פאלאניוק, באיזשהו מקום אתה מבין שאתה לא רחוק מהם.
כי הם כולם, כמוך, חובבי המילה הכתובה. הם כולם שנונים בדרגה. אבל הם גם כולם לא מבינים את הנסיבות הקטנות שמניעות את החברה המודרנית. והם בוחרים לברוח.

יש משהו כמו 10 ציטטות מהספר שפשוט חיברו לי כל כך הרבה דברים לגבי העולם ועצמי.
האמרה לגבי כך שאולי אנשים שמשתמשים בסמים רק רוצים שקט. ולגבי זה שפעם אחת היא תמיד יותר מדי ומליון - אף פעם לא מספיק. דברים כאלה. על זה שהרבה יותר קל להיות נרקומן, במובן מסויים. הדאגה היא רק אם יש לך סם או לא, ואין דאגות לחשבונות.

במובן היותר פרקטי של החיים, אחרי שקראתי את ג'אנקי של בורוז ואחרי שראיתי את רקוויאם וסיימתי היום את טריינספוטינג - הבנתי שגם לגישת ה"אכול ושתה כי מחר נמות" יש מגבלות. מחר עלול להגיע מהר מדי.

זו חוויית קריאה מצמררת. בלי ספק אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי עד כה.

היה לי עוד משהו לומר, שכחתי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס

וולטר אייזקסון

הקיום הביוגרפי מרתק אותי. האפשרות, כמעט בצורת הבטחה, להבין את כל מהותו של אינדיבידואל על ידי ספר -אחד- שנכתב כראוי. אולי זו אשלייה, אבל כמו בשדה עיוות המציאות של ג'ובס, זה לא חייב להיות אמיתי כדי להיות נכון.

המרחק ביני לבין העולם שבו ג'ובס פעל ועשה חיל הוא לא קטן. אין לי שום מוצר של אפל, טכנולוגית אני לא זקוק להרבה חוץ מפטיפון וג'ימייל.

אבל וואו. קשה לעצור את הפליאה לנוכח הדיסוננס שבין ההצלחה (המוצדקת, לעניות דעתי) של האיש הזה לבין האישיות המסוכסכת שלו. האינטרקציה בין הגורמים הללו היא כל כך מרתקת, על כל ה600 עמודים שבה.

בנסיון להתחיל משפט עם "סטיב ג'ובס היה"... אני נתקל באפסיותי. באמת שזו אחת הביוגרפיות היותר טובות שקראתי, וקראתי לא מעט (בין השאר את זו של איינשטיין שנכתבה גם כן על ידי וולטר אייזקסון). ביוגרף אמיתי צריך לדעת להתעלות מעל הדיון של סביבה נגד תורשה ולחדור למחשבות של גיבורו. הדבר נעשה בספר בהצלחה רבה, כנראה (באופן אירוני) גם בזכות ג'ובס עצמו ותרומתו לעולם המדיה, שאיפשר הגדלה משמעותית בלא-מודע הקולקטיבי של האנושות.

הספר הזה יכול להוות השראה להרבה אנשים שאיבדו את הדרך במבוך הדפוק של המודרניזם. כי הוא מוכיח שאפשר להיות דפוק לאללה ולהצליח.

לפני 14 שנים•Solipsism
לפתוח את התיבה של סקינר

לפתוח את התיבה של סקינר

לורן סלייטר

פרויד, עם כל אהבתי אליו, לא היה מדען בתחום הפסיכולוגיה, הגם שהוא נחשב לאבי זרם מסויים ומאוד ראשוני בתחום.
לעניות דעתי, הוא היה פילוסוף בלא שונה מאריסטו: הלה טען כי אבן במשקל 10 קילו תיפול מהר יותר מאבן במשקל קילו. כל שנדרש על מנת לבדוק זאת זה ניסוי. דבר שאריסטו לא עשה, או יותר נכון לא חשב לעשות. האימרה הקודמת אינה תוכחה מסוג כלשהו. רק ציון עובדה היסטורית יפה וחשובה בהיסטוריה של פילוסופיית המדע.

כמוהו, גם פרויד בחר בקפידה-משהו את המטופלים שלו, את אלו שהתאימו לתאוריות. ואם הם התאבדו בסוף, זו כנראה הייתה אשמתם.

ועל כן, הספר הזה הוא משב רוח מרענן במדפי הפסיכולוגיה בחנויות הספרים בישראל כיוון שהוא חושף אנשים לצד שכמעט ולא ידוע לאדם הרגיל בפסיכולוגיה - הצד של הניסוי. צד מעניין, צד מלוכלך, צד מעצבן כשהתוכנה של הסטטיסטיקה נתקעת.
אבל צעד בל-נפרד בכל מקרה, וזאת כי הפסיכולוגיה רצתה (ובזכות) לקבל מעמד מדעי. יש אמונה מעניינת בקרב הציבור שוחר המדע שאומרת כי ככל שמדע מסויים מרתחק מפיזיקה-מתמטיקה, כך הוא פחות מלוכלך. ועל כן, מדעי החיים נחשבים ל"בזויים" ביותר בפקולטה למדעי הטבע, לכאורה. בזויים לא במובן זלזול חלילה. אולי 'רכים' תהיה מילה מתאימה יותר.

הפסיכולוגיה, עם כן, הפכה למדע אמיתי ברגע שבו חוקר אינדיבידואלי (ועוד אחד ועוד אחד) מבין שאינו יכול לרדת לחקר הנפש האנושית לבד. וכמו שאמר גלילאו, תמיד עומדים על כתפי ענקים עד שמישהו לוקח את כל הקופה ואומר משהו באמת משמעותי (אם זה על היכולת של מערכת האבחון הפסיכיאטרית או מוסר אנושי בתנאי כליאה).

כמו הסוקר הקודם, גם לי הפאן האישי הפריע טיפה, אבל רק מכיוון שהוא לא התנגן לי יפה מדי בקריאה. אישי לגמרי.
ועדיין, אסופה מופלאה של ניסויים מרתקים, כמעט כמו לקרוא מדריך לקסמי במה.

מדריך לקסמי במה - לשם הפסיכולוגיה צריכה לשאוף, ובגלל זה אולי אנחנו כל כך אוהבים אותה בתקשורת ההמונית שלנו.

ואולי לא, ענארף?

לפני 14 שנים•Solipsism
מבוא לפסיכואנאליזה

מבוא לפסיכואנאליזה

זיגמונד פרויד

מבחינתי פרויד לעד יהיה הארכיטיפ של המדען הבאמת מטורף, וזאת מעצם עיסוקו בטירוף באמצעות השכנוע שניתן להבין את נפש האדם הפתולוגי והנורמלי. שכנוע פנימי שהוא, מבחינות מסויימות, מטורף אף הוא.

פרויד, עם משקפי הקרן השחורות העגולות, עם הזקן. עם שרשרת שעון הכיס המבצבצת מן המקטורן. הוא סמל מדעי עבורי קצת יותר מאיינשטיין, אני מניח.

המיוחד בספר הזה זו מתכונת ההרצאות על פיו הוא בנוי. מה שמאפשר להרגיש את ההרגשה הכי עילאית בקריאת ספר, ההרגשה בה המילים מתעוררות לחיים והNarrator נמצא בחדרך.

כמו לשמוע את הDoors מסטול באוזניות ענקיות.

זה עד כדי כך כיף. ואם זה לא מזכה ספר ב5 מתוך 5, איני יודע מה כן :-)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

על פי ההגדרה הרווחת של המאגיה במאה ה20, הגדרה שזוקקה על ידי ההוגה הבריטי אליסטר קראולי, קסם הוא האומנות והמדע של גרימת שינוי בהתאם לרצון.

אם נתייחס על פי הגדרה זו למורקמי, הרי שהוא קוסם. לא רק במובן הפנטסטי-הספרותי, מובן זה ברור.

אלא במובן הבא...

משהו מעניין קורה לי עם מורקמי ואיתו בלבד. זה כאילו קריאה בספר שלו מסדרת את סדרי היקום בצורה כזו, שדברים מתחילים לפעול על פי המציאות שיש לו בראש.
אנשים מורקמיים, עבודות זמניות מורקמיות, בילויים מורקמיים, מחשבות מורקמיות.

וזה, קסם.
וזה, למה הוא סופר אהוב כל כך.

מורקמי מצליח לתאר במילים את הדריאליזציה של האדם המודרני. למרות שמורקמי מעיד על השפעות מערביות בכתיבתו (דוגמת ריימונד קארבר, ריימונד צ'נדלר וכו') הרי שההשפעה הכי מרכזית והכי פחות מודעת (ואולי לכן היא מרכזית) זו ההשפעה של ההגות היפנית. אין ספק שמשהו מזה מחלחל לתוך הרעיונות ויוצר את הספרים לקסומים כמו שהם באמת.

והם קסומים לא כי יש בהם דרקונים או כבשים. הם קסומים כי יש ביכולתם להצביע על הירח, על החיים ולומר: "הנה זה".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
הסליל הכפול

הסליל הכפול

ג'יימס ווטסון

לספר הזה מגיע הרבה יותר מציון 100 בגלל סיבות שונות שחלקן לא יועלו על הכתב במסגרת הזו.
מה שכן, ווטסון הצליח להזכיר לי מה הדברים החשובים בחיים ולמען מה חיים אותם.
חדוות הגילוי פורצת מכל דף. אני כמעט לא מבין איך הצלחתי לסיים לקרוא את הספר הזה ביום (אולי זה אומר שיש לי יותר מדי זמן פנוי). ווטסון אומר בספר על שותפו לתגלית כי אף פעם לא ראה אותו [את פרנסיס קריק] מפגין צניעות או ענווה. הספר הזה הוא שיר הלל לכל אותם אנשים שאינם מפגינים צניעות או ענווה בכללי כי אין להם סיבה טובה להצניע את מעשיהם. המדע (הוא, ולאו דווקא הטכנולוגיה) הוא-הוא ההוכחה לכך שלמרות שרובנו חיים את חיי החלוף, משוטטים בעולם המאיה בעיניים עצומות לרווחה, יש אנשים שעוד אכפת להם. מהידע - לשם הידע.
ומהידע לשם היופי שבו.

הרבה מאמצים הושקעו על מנת להבין את העולם הגדול והרחב שמבעד לכדור האבק שלנו. לפעמים מספיק מבט אחד לתוך עיניות המיקרוסקופ כדי להבין כמה מרתק הוא העולם שנמצא גם מתחת לאף ולא רק מעליו.

למרות שאת תחום הביולוגיה כבר בחרתי לפני, אין ספק שאושרר לי מחדש כמה הבחירה שעשיתי היא מדהימה.

חובה לקרוא לכל אדם באשר הוא. לכל יצור ביולוגי, אם כבר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
האדם מחפש משמעות

האדם מחפש משמעות

ויקטור פראנקל (פרנקל)

זה מסוג הספרים האלה שכולם יודעים מה נמצא בין הכריכות ולכן אף אחד לא קורא. או לפחות זה היה נכון לגבי עד אתמול, עד שהחלטתי לעשות מעשה ולקרוא אותו.

זה מעניין שיש חוויות בחיים שגורמות לאדם לבכות למרות שאינו עצוב. או לפחות לא עצוב באופן מודע. להביט במחזה יפה של הטבע הוא אחד מהם. גם להבין משהו מסויים. בכוונה תחילה הזכרתי את הסייג שקשור למודעות כי כנראה מתחת לפני השטח יש הבנה כלשהי שהתגובה הראציונלית אליה היא אכן של עצב מזן מסויים. עצב של פרידה. עצב על החלוף.

עצב שאפשר להרגיש הרבה פעמים ברגעים האלה שבהם אתה מבין שאינך ילד יותר. עצב מהסוג האקזיסטנציאלי, שויקטור פרנקל מאלץ אותך בהומניות רבה ובעדינות להתעמת עימו.

העצב לגבי העובדה שאדם הוא האחראי הבלעדי לסבלו שלו. ההבנה הזו מבקעת איזה צלקת-לידה באגו השברירי שלך והופכת את כל כוח המשיכה הפסיכולוגי בו אתה נתון. וכך, במקום שהסלע הקשור לצוואר יגרור אותך למטה כפי שציפית, מגלה אתה כי הוא מתרומם למעלה. הבחירה היא בידך האם להשאר במקום ולמות או להתרומם יחד איתו.

כפי שכתבו קודמיי - זה ספר חובה. לא בגלל שהוא "חשוב" (והוא אכן כזה, לפחות מבחינת ההיסטוריה של הפסיכולוגיה והתרפיה) אלא כי הוא נותן (לפחות לי) כלים שאף פעם לא קיבלתי במקומות כמו בית ספר.

כמעט מיותר להזכיר כמה הספר הזה תורם לספרות השואה שלא במתכוון, לפחות על פי הסופר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism

ביקורות נוספות על "הזהו אדם?"

הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

קראתי בעבר הרחוק ספרים של פרימו לוי ולכן שיערתי פחות או יותר מה מצפה לי
כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. כמו ספרים אחרים שלו הוא מתאר ימיו במחנה
עבודה שהיה צמוד לאושוויץ.
במיוחד עכשיו כשאנחנו יודעים על חטופינו שנמצאים בגהינום
מסוג מסוים בעזה מרתק לקרוא שוב על הגהינום שעברו הוא ואסירים יהדים אחרים באושוויץ.
בתנאי הרעב הנורא ששרר שם ובתלות הנוראה של אסיר כמוהו בכל גחמה של מי שהיו ממונים עליו,
העובדה שהוא שרד לספר היא לא פחות מנס! כי הוא שרד בגלל מזל מקרי לחלוטין.
הוא מספר למשל שכשהגרמנים כבר עזבו את המחנה בסוף המלחמה בגלל
התקרבות הצבא הרוסי לשם. הם לקחו איתם את החזקים והבריאים יחסית
שהיו מסוגלים עדיין ללכת וביניהם היה חברו הטוב שתמיד "ידע להסתדר"...
כמעט כל האנשים
שהלכו עם הגרמנים נרצחו על ידם במשך ההליכה כולל חברו הטוב הנ"ל.
לוי שהיה חולה במחלה קשה שהה בבית החולים של המחנה
והיה חלש מדי מכדי ללכת עם הגרמנים העוזבים ולפי כל הסימנים הגרמנים עמדו לחסל את כל החולים הללו.
ואפילו הרופאים של בית החולים התנהגו כאילו שהם יודעים שבקרוב כל החולים הללו יירצחו...
רצה הגורל והרוסים שהתקדמו "מהר מדי" גרמו לכל לכל שומרי המחנה שעוד נשארו לברוח ממנו בבהלה...
וכך השאירו את החולים הללו מופקרים לגורלם הנקודה היא שאותם חולים המשיכו למות במיתות שונות ומשונות
גם לאחר זמן רב שהגרמנים כבר עזבו ביניהם אנשים שהיו קרובים אליו במחנה...
זוהי רק דוגמה אחת למקריות של ההישרדות אבל הספר רצוף בדוגמאות כאלה...
לוי מנסה להסביר שבאושוויץ האדם הפסיק להיות בעל ערכים שאותם אנו מכנים "אנושיים"
כי מי שנשאר עם ערכים כאלה פשוט לא הצליח לשרוד. ללוי עצמו היה מזל גדול
בהיותו בעל תואר אקדמי בכימיה הוא קיבל תפקיד בתנאים מיוחדים כי הגרמנים הקימו צוות של בעלי ידע בכימיה;
צוות שישב במעבדה ולמרות שגם הוא נאלץ בתחילה לעבוד קשה
לולא תפקידו במעבדה גם הוא לא היה שורד בתנאים האיומים ששררו במחנה.
עצוב מאוד לדעת שהתנאים הנוראים במחנה השפיעו לרעה על השורדים גם שנים רבות לאחר מחנות הריכוז...
והדוגמה הבולטת לכך הוא פרימו לוי עצמו! שעם כל הפרסום העושר והתהילה שהביאו לו ספריו
הוא התאבד בסופו של דבר ואפשר לשער די בוודאות שהוא לא עמד יותר בנזקים הנפשיים שהביאו לו ימיו באושוויץ...
וכאן אני קושר את הדברים בעצב לחטופינו בגהינום של עזה שהלוואי וישוחררו במהרה
אבל אם וכאשר ישוחררו הגהינום הנפשי עבורם יהיה רחוק מלהסתיים...
בכל אופן לדעתי זהו ספר שהוא לא רק מומלץ אני חושב שהוא צריך להיות ספר חובה!
ביחד עם ספריו האחרים של פרימו לוי שכל אדם באשר הוא אדם חייב לקרוא!

לפני שנה•סדן
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

ספר שואה, שחובה על כל אחד ואחת בעולם לקרוא אותו היטב.
האירועים האיומים המסופרים בספר – אכן היו.
אפילו כל השמות שמוזכרים בספר – הם של בני אדם אמיתיים. רובם, מתו במיתות שונות ומשונות באושוויץ.
זהו ספרו הראשון של הסופר שחי 11 חודשים (מפברואר 1944 עד השחרור בינואר ע"י הרוסים) במחנה אושוויץ מונוביץ או בקיצור בונה שזה קיצור בגרמנית לגומי סינטטי. (בונה היה תת מחנה של אושוויץ שהוקם ע"י תאגיד חברת הכימיקלים הגרמנית אי גה פארבן, שביקש כוח אדם זול לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי.)
הספר מסופר בלשון פשוטה וברורה. משפטים מובנים היטב. מסיבה זו הספר חודר עמוק לעצמות של כל הקורא אותו.
הספר מתאר איך חיו האסירים באושוויץ מרגע הגעתם. איך תוך זמן קצרצר הם הפכו להיות מספרים בלבד.
האסירים היו צריכים לשרוד בתת תזונה קיצונית – מנת לחם זעומה בבוקר ונוזלים שבושלו בהם ירקות בהמשך היום. (למי שהיה מזל או מקורב לקאפו קיבל את תחתית המרק – עם הירקות.)
העבודה הייתה מטורפת בקושי שלה. אפילו לבני אדם בריאים לחלוטין היא נחשבת לעבודה קשה ביותר ומסוכנת. מסכן מי שלא עמד בה. במקרה הטוב הקאפו הפליא בו את מכותיו ובמקרה הפחות טוב הוא סיים את חיו.
הביגוד, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה ביגוד, היה מורכב מסמרטוטים קרועים ובלויים ששימשו לכסות קצת את הגוף, ומעליהם המדים – בגד הפסים.
כל יום שעובר זה ממש נס.
איך שורדים ?
כפי שכותב הסופר – מי שמנסה להיות ישר ולקיים בדיוק את ההוראות יסיים את חיו מתשישות ומרעב תוך כ 3 חודשים,
אז מה עושים ?
מפעילים את השכל וכושר ההישרדות – גונבים, עושים "עסקים", עושים קומבינות יוצרים קשרים ולא נכנסים לדיכאון.
רוב דיירי אושוויץ דיברו אידיש ופולנית. הסופר דיבר איטלקית אבל לימד את עצמו גרמנית שעזרה לו מאד. למעשה שתי השפות הצילו אותו.
בזכות האיטלקית הוא יצר קשר עם אזרח איטלקי שעבד עבור חברה איטלקית בקרבת המחנה. האזרח, לורנצו פרונה, הבריח לו אוכל במשך שישה חודשים ואפילו העביר עבורו גלויה ! תוך סיכון מוחלט של חיו. האזרח הוכר בצדק כחסיד אומות העולם ואף שני ילדי הסופר קרואים על שמו.
בזכות הידע המקצועי של הסופר בשפה הגרמנית ולימוד הכימיה באוניברסיטה באיטליה (לפני מלחמת העולם השניה שפת המדע הייתה גרמנית) הוא עבר מבחן בכימיה ונבחר ממש לפני שהגיע החורף להיות אחד משלושת הכימאים האסירים שעבדו עם עיפרון ונייר במשרד מסודר שאפילו היו בו בחורות צעירות גרמניות. כבר אז הוא התחיל בכתיבת הספר !
אבל הקטע המדהים ביותר, לדעתי , נמצא בסוף הספר. למזלו של הסופר הוא נעשה חולה בשנית ממש לפני הפינוי של אושוויץ והיציאה לצעדת המוות. החולים הושארו במחנה מתוך הנחה שהם יגססו בו עד שיגיעו הרוסים. אבל לא. הסופר, עם עוד שניים, הצליחו להתארגן ולהציל קבוצת חולים במשך עשרת הימים שחלפו מיום שיצאה צעדת המוות עד שהגיעו הרוסים. איך זה נעשה ? הכל מפורט בסוף הספר.
הספר יצא לאור באיטליה, לא בקלות, שנתיים אחרי המלחמה. במשך השנים פרסום הספר תפס תאוצה ענקית והוא אף תורגם לעשרות שפות. מסיבה לא ברורה לי, התרגום הראשון לעברית נעשה רק לאחר מותו (כנראה התאבדות) של הסופר ב 11.4.1987 . למה כל כך מאוחר ? התרגום אפילו צונזר – לא סופר בו שמשפחה גדולה שהייתה עם הסופר במחנה פוסולי באיטליה (לפני שנשלח לאושוויץ) הייתה משפחה יהודית מלוב ! והיא נשלחה לאושוויץ באותו משלוח. מה ? מדינת ישראל בשנת 1988 לא רצתה שנדע שהיו יהודים מלוב באושוויץ ? טוב שבתרגום חדש (לא מה שקראתי) זה תוקן.
לפני סיום. בדקתי – על הספר יש, נכון להיום, 23 ביקורות בשפות שונות בויקיפדיה. מומלץ לקרוא את הויקיפדיה הערבית ובעיקר את הויקיפדיה הגרמנית. מתברר שהספר ממש חדר ללב הגרמנים. יש מספר תרגומים שלו בגרמנית עם הקדמות והסברים . מומלץ לקרוא את הויקיפדיות השונות אחרי השלמת המצווה של קריאת הספר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•עקיבא
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

כשאני קורא אני מנסה להכנס לנעלי הדמויות\הגיבורים בסיפור, מניח שהרבה עושים כמוני. מיותר לציין שלהכנס לכפכפי העץ הגסים של פרימו לוי בתקופת שהותו במחנה העבודה בקירבת אושביץ היא משימה בילתי אפשרית בעבורי. נעלי העץ הגסות הכבדות, שהיתה חובה למשוח בשומן (שהיה צריך לרכוש בשוק השחור תמורת לחם יקר), אותם נעלים שפצעו את רגלי הצללים שנעלו אותם. לי יש נעלי הליכה (איטלקיות) עמידות למיים, נעלים לעבודה (2 זוגות, זוג חדש יותר, ואחד שטרם התבלה לגמרי אבל נמאס), מגף אוסטרלי להסתובב בישוב ובעיקר לעבוד בגינה, סנדלים עם סוליית Vibram, נעלי כדורסל, נעלי ריצה (שתי זוגות, זוג שכבר רצתי איתם 800 ק"מ ולכן חייב להחליפם אף שמצבם חדש למראה), נעליים לרכיבה על אופניים, כאלה שמתחברים לפדלים, נעלי צבא למילואים, נעלי פלדיום (שחבר קנה לי סתם לשם הנוסטלגיה) נעלים אלגנטיות לכנסים וארועים משפחתיים, קרוקס, וכפכפי אצבע. אני ספרתי 13 זוגות, בטוח ששכתי זוג או שתיים. איך אוכל להכנס לנעליו של לוי? מיותר לצין שלא אוכל.
מעולם לא הייתי רעב. אולי חשבתי שהייתי רעב. פעם בצבא היה לנו שבוע השרדות שכזה, יצאנו לדרך של ניווטים והסתוות שנמשך שבוע כשכל ציודנו על הגב. ביום הראשון הבנתי שהתיק שלי כבד מידי ולא אצליח לגמוע את 120 הק"מ עם המשקל הזה על הגב, קברתי את רוב המזון, והשארתי לי דבלים ושקדים לכל השבוע. בסוף השבוע חשבתי שאני מורעב.... נו באמת... פעם אמרתי שפסח זה שבוע שאני רעב תמידית בו, איך אפשר לשבוע בלי לחם... מזל שיש בשר (ואוכלים כל יום ממנו). מאז שבחרתי להיות צמחוני, העזתי לומר שאני רעב תמידית בשבוע של פסח... נו באמת...
לא, אינני יכול להכנס לנעליו של פרימו לוי, אני שמעולם לא קפאתי מקור... פעם היה לי קר, גם בצבא, מארב בדרום לבנון, חורף מושלג, ובכל זאת מארב 48 שעות שוכבים בשלג. חשבתי שהייה לי קר. אבל שכבתי בבוץ\שלג, לבוש כראוי, עם שקיות חימום תחובות בבגדי כפפות, נעלים מעור, עם 2 זוגות גרבים. לא אני לא באמת יודע קור מהו.

אני כבר מזמן יודע שלא אוכל להכנס לנעליהם של ניצולי השואה, אני מזמן יודע שלא באמת אוכל להבין, אבל אני יודע גם יודע שאני מוכרח להמשיך לנסות. וזה מה שאני עושה. ובכל פעם זה קשה יותר, פרימו לוי מצליח בספר קצר זה להכניס את הקורא לעולם המחנה, והניסיון הנואש לשרוד, מה זה עושה לאדם שבנו. פרימו לוי לא מנסה ליפות או לעטוף בפאתוס את החיים במחנה העבודה, הגבורה לא תמיד יפה לעיניו של המתבונן הנינוח השבע, שמצא "פיתרון איכסון" ל 13 זוגות נעליו. תחושת אי נוחות מטלטלת את חיו השבעים של הקורא, החיים מלאי הנוחות והמוגנים שלנו.
אני יודע שלעולם לא אצליח להבין, עוד אני יודע שלעולם לא אפסיק לנסות...

ציטות מהספר:
"עדין לא למד מאיתנו את אומנות החסכון בכול דבר, חיסכון בנשימה, בתנועות ואפילו במחשבות, אינו יודע שעדיף לקבל מכות, משום שבדרך כלל אין מתים מהם, ואילו מאפיסת כוחות כן מתים, ועד שאתה לומד את העקרון הזה לפעמים איחרת את המועד."

עכשיו אני צריך לקום מהמחשב, ומכתיבת ביקורת זו, הבכור "מת מרעב" ואין כלום לאכול בפסח... נו באמת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

שואה – תלוי את מי שואלים

היסטוריות שלמות נכתבו על השואה מנקודת מבט שונות, אך תמיד נשאלה השאלה עד כמה הן משקפות את המציאות הבלתי נתפסת? אז זהו שלא תמיד.

נרטיבים נבנים על מנת לשרת צרכים אידאולוגיים. כך זה בא לביטוי בדרך בה למדנו שאומנם הייתה שואה, ולא על כך גאוותנו, אך לצידה הייתה גם גבורה. ראה ערך מורדי הגטאות, או יד מרדכי, קיבוץ המנציח את הקשר בין השואה לגבורת מרד גטו ורשה, בדמות פיסלו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, הניצב זקוף על רקע מגדל המים המחורר של הקיבוץ, כהוכחה ניצחת ליכולת עמידה האיתנה מול הפולש המצרי בתש"ח, המבהירה אמירה נוספת, התקומה בתש"ח היא המשך ישיר לשואה, או הלקח שלה, ההכרח להיות חזקים, ולעמוד איתן מול אויבנו הבאים לכלותינו.

ואז פרימו לוי, ספר סיפור אחר באמצעות סיפרו הזהו אדם? הוא כלל לא היה היסטוריון, אלא כימאי, ולא ציוני, אלא יהודי איטלקי גלותי, שלא חשב שלקח השואה הוא הציונות. כמי שבא מאושוויץ, הוא חשב שיש לו סיפור אישי ואמירה על מהי שואה מנקודת מבטו של מי ששרד. הוא לא מפיק עברנו לקחים, הוא לא מבקש משמעות כמו ויקטור פראנקל, או מבקש צדק פואטי, אלא מניח לנו להקשיב לסיפור שלו ולהתמלא בעצבות גדולה שהיא לעתים נטולת תיקווה.

הסיפור שלו לא מספר על היסטוריות גדלות, אלא הוא שם במרכזו את האדם, ובעצם שואל שאלה, הזהו אדם? או מה קרה לאדם בשואה? וזהו למעשה הסיפור הגדול, האמיתי והמרגש של השואה.

במקום שלכאורה המלים הסתיימו, וערכי התרבות, או מושגים קודמים שהחברה המערבית ידעה עד אז, לא יכלו עוד לבטא מקרה קיצוני כמו השואה. על רקע מגבלה זאת, קם אדם אחד והחליט לספר אחרת. פרמו לוי הוא בעצם קול שונה, בעקבותיו נוצרה גישה שונה לשואה, המעמידה את האדם השברירי והטראומה שלו במרכז הוויית השואה.

פרימו לוי, לא מדבר על גבורה, או על טוב ליבו של האדם שהיה מצרך נדיר בשואה. הוא מדבר על רוע אנושי של גרמנים ומשתפי פעולה, שלעתים היו אכזריים לא פחות מהם, על חברה המתפרקת לרסיסים, ובה כל אדם הופך לזאב בודד, לעתים הזאבים חוברים לחבורת טורפים. על שבריריות אנושית, של אלה שהייתה להם יכולת לשרוד באימוץ התפיסה שרק האנוכיים שורדים, ולעומתם אלה שכלל לא היה להם סיכוי לכך, והם היו למתים מהלכים, שגורלם נחרץ.

פרימו לוי, מדבר על אדם המאבד בושה, על אדם המאבד צלם אנוש, על אדם החיי בגלקסיה אחרת, בה הכאב, הרעב, ההשפלה והחולי הם חזות הכל, בה הצורך להשיג חצי קערת מרק הפך לפרויקט שהבדיל בין חיים למוות .

פרימו לוי, הניח ז'אנר, ספרות תיעודית, המצליחה לרדת למעמקי הנפש האנושית, לשאול האנושי, ממלכת המוות והגיהנום, אותה ניסו פסיכואנליטיים כפרויד להגדיר, כתאוריות אנושיות. פרימו לוי הצליח לתאר מציאות בלתי נתפסת המעוררת מגוון רחב של רגשות. כך הוא הספר הזה, שלבסוף יותיר בקרבנו שאלה גדולה אחת, הזהו האדם?

אפשר לדבר על הספר הזה ימים שלמים, אני מבקש להביא בפניכם רק סיפור אחד קטן של פרימו לוי, על הסלוניקאים, שהיו קבוצה מגובשת באושוויץ, בעלת ערכים, שלא פגעו בזולת. במקום הנמוך ביותר ביקום, הם עוררו כבוד, והצליחו בחלקם לשרוד.

הבנת העובדה שחברה ובני אדם הם שבריריים, ובנקל הם יכולים להידרדר לתהומות. על כן, סולידארית, ערבות הדדית וערכים הם בסיס לקיום בני אדם וחברה. זהו הלקח הרלוונטי שנותר בי מקריאת הספר הנפלא והעצוב הזה, בשעה שהפכתי בו את הדף האחרון.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רץ
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

האם מותר לכתוב "ביקורת" על ספר כזה? עזבו ביקורת, אפילו סקירה או חוות דעת? האם ניתן לדון על זרימה, אורך הפרקים או משלב? מי שמנו?

יש קלאסיקות גדולות ורבות שעמדו במבחן הזמן: טולסטוי, דוסטוייבסקי, פלובר... האם הספר הזה יעמוד במבחן הזמן? לא יודעת, אך אני יודעת שאעשה את כל שביכולתי על מנת שכך יהיה, בחזקת "...והגדת לבנך.."

הוריי אמי, שניהם היו ניצולי שואה. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים בגיל 14 לאחר שהצליח להמלט מגטו. הוריו וחמש אחיותיו הקטנות נרצחו שם. סבתי הייתה "סתם" ניצולת שואה שנאבקה עם ילדים אחרים על קליפות של תפוחי אדמה שגויים זרקו לחזירים. מגיל צעיר מאוד (צעיר מדי) שמעתי על הזוועות. ידעתי על קיומו של אושוויץ, שמעתי רעיונות עם ניצולים וראיתי סרטים דוקומנטריים. נראה לי כי לרובנו ידע זה או אחר על המקום הזוועתי הזה. עם זאת, הספר הזה מעביר את החוויה בצורה אחרת, אינטימית כמעט!

פרימו לוי, כימאי איטלקי בן 24 נתפס ע"י מיליציה פשיסטית בהיותו פרטיזן ונשלח לאושוויץ. כיצד הוא שרד את התופת? המון צירופי מקרים. באותה מידה יכל היה לא לשרוד, מעט מאוד היה תלוי בו.
שלב אחר שלב, מתאר לוי את תחתית השאול שמורכבת משגרה יומיומית, מלאת חוקים אבסורדיים, ייאוש, רעב, תחושת תבוסה ואיבוד צלם אנוש. הוא מרבה להעלות שאלות וממעט בתשובות. אף על פי כן, ניתן לראות ניצוצות של אנושיות גם במקום הקודר ביותר עלי האדמות. הרגעים הקטנים בהם משיגים רבע מנת לחם, מצליחים לגנוב קצת בנזן מהמפעל, מקבלים דרגש משותף עם חבר, רגע של אנושיות מצד פועל-אזרח. כל אלה מצליחים לתת תקווה למעטים שעדיין מצליחים לקוות.

פרימו לוי מספר בגוף ראשון את קורותיו באושוויץ, בו שהה כשנה ופרק אחרון מוקדש לעשרת הימים שבין מצעד המוות לבית שחרור המחנה על ידי הרוסים. זהו בעיני הפרק המצמרר ביותר.

בדרך כלל אינני אוהבת לצטט מהספרים, אך הפעם גיליתי שהדבר בלתי אפשרי. הנה מבחר מצומצם מאוד שסימנתי לעצמי:

"כל בני אדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין-סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובשעת אושר קיים גם חשש מפני המחר" עמ' 15.

היחס לאלוהים:
"...מהדרגש שלי,.., רואים ושומעים את קון הזקן מתפלל בקול רם,.., מודה לאלוקים על שלא נדון למוות...האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש שמה היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון." עמ' 140

תקראו את הספר. בבקשה, תקראו אותו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

לזכור ולא לשכוח, מנטרה קבועה שמטביעים בנו בעודנו צעירים. אבל מהו אותו זיכרון שמצפים מאיתנו לשאת הלאה כי הרי השורדים הולכים ומתמעטים משנה לשנה.
הספר הזה הוא לא עוד "ספר שואה". הוא לא רומן שמתרחש בתקופת השואה והוא לא אוטוביוגרפיה בסגנון אלי ויזל אלא משהו אחר. פרימו לוי, בכישרון ורגש רב, מעניק שכבות של חוכמת חיים ומסקנות לגבי משמעות החיים במחנות: יצר ההישרדות, אובדן הזהות, חשיבה לטווח קצר בלבד. "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."
הספר מתאר את השנה האחרונה באושוויץ עם המון דברים שמוכרים לכולם - הסלקציות, הרעב במחנות, עבודות הפרך והשרירותיות הכמעט בנאלית שבא אנשים מאבדים את חייהם (מתוארת סלקציה בה הכותב לא יודע למה מישהו חזק ממנו נשלח להשמדה בעוד הוא ממשיך לחיות למשל). יחד עם זאת יש את הנופך האישי של הסופר והעובדה שבגלל שהשכיל בכימיה (עם ידע בגרמנית), איפשרה לו לקבל עבודה במעבדה בחורף הקר. בנוסף מקבלים המון מידע מעניין על היחס בין היהודים והלא יהודים במחנה ועל בקתת החולים שבצירוף מקרים מעניין הצילה את חייו כי שהה בה בדיוק בזמן הפינוי.
לטעמי ספר חובה שכל בן אנוש צריך לקרוא.

"מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מתנאל אזולאי
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

לא כל דבר ניתן להבין. גבר לא יוכל באמת להבין את חוויית הלידה. אדם רואה לעולם לא יבין מהו עיוורון מלידה. אדם שלא ידע רעב מימיו לא יוכל להבין מהו רעב.
אם כך, האם ניתן להסיק, כי ניסיונו של פרימו לוי להעביר לקורא את הזוועות של מחנה הריכוז הנאצי, נועד מראש לכישלון? אולי, אם לסופר לא היו קוראים פרימו לוי, שלוקח את הזוועה ופורט אותה עבורנו לפרוטות קטנות, והופך עבורנו את הסיוט המתמשך לחוויות יומיומיות רגילות, עם טוויסט אכזרי במיוחד.
כמו כל אדם יהודי שגדל בישראל, גם אני האזנתי פעמים רבות לסיפוריהם המצמררים של ניצולי השואה. לרוב דומה הדבר להאזנה לסיפור אימים אכזרי, שסופו הרע ידוע מראש. עם כל האמפתיה, והרצון הכן להזדהות, הידיעה נשארת ברמה השכלית בלבד, ולא מצליחה לחלחל להבנה הרגשית. המחסומים גדולים מדי, הלב מתקשה לקבל כי רוע כה גדול אכן יכול להתקיים.
דומה כי פרימו לוי מודע לקושי הרגשי להכיל את הזוועה במלואה, ולכן הוא בוחר לפרט בפרטי פרטים את שיגרת המחנה, את הסחר מכר היומיומי, את בליל השפות, את רצף ההשפלות הבלתי פוסק, את הרצון הבלתי מתפשר לשרוד, היכן שאי אפשר לשרוד. לשרוד כדי לתעד, כדי שהעולם יידע, יידע לאיזו תהומות נוראיים יכולה להידרדר הנפש האנושית.
לקרוא כדי לדעת, כדי לזכור וכי פרימו לוי הוא סופר גדול והומניסט גדול.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עמיר
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

הביקורות הטובות והמקיפות של קודמיי ל"הזהו אדם?" בימים האחרונים אומרות הכול - ואין לי להוסיף עליהן. על כן זו אינה ביקורת כי אם הערה שמתווספת לביקורות של קודמיי (קורא כמעט הכול היה התמריץ, תודה) - שהרי מדובר בספר מעולה. אך מעבר לכך, יש לזכור, בעוד שבוע יצוין בישראל "יום השואה" (שמצטלב השנה עם הפסחא - אפשר לחשוב על משמעויות..) ובימים אלו שבין שואה לתקומה דרך המון אבדה - זה הזמן לזכור ולהעיר כך: במשלחות התלמידים / החיילים / הסטודנטים - שיוצאות מדי שנה לפולין ל"מצעד החיים" או למסע האחר מצטרפים "אנשי עדות" אותם אלה שהיו שם ואז ושרדו ומספרים את שחוו וראו וכאבו.. (גם למשלחות לגרמניה, מצטרפים לעתים אנשי עדות - פחות שכיח). מתוך ידיעה ברורה והבנה כואבת שאנשי העדות הללו הולכים ומתמעטים מיום ליום ולא ירחק היום - בו לא יהיו עוד בינינו אנשים שיוכלו לספר.. וכל אותה המלחמה על זוועותיה יהפכו לעוד פרק בהיסטוריה, אני מוצאת בפרימו לוי - איש עדות שהפליא לתאר ולתת את עדותו ב"הזהו אדם?" ובספרו - ספר חובה לתלמידים / חיילים / סטודנטים / אזרחים בין אם הם יוצאים לפולין ובין אם הם מגיעים לגרמניה לחילופי תלמידים / סטודנטים/ מסעות למידה, מסע החיים.. ובין אם הם נמנעים מאותו המסע ונשארים לקרוא וללמוד ולזכור את שהיה - אני רואה בו, בספר, עדות חיה-כתובה שצריכה להיקרא כחובה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•
הזהו אדם?

הזהו אדם?

פרימו לוי

מלחמת העולם השנייה – האכזרית הנוראית והמקיפה ביותר מבין המלחמות שייצר המין האנושי.
השואה – הזוועה הנוראית ביותר, ככל הנראה, שגרמו בני אדם לבני אדם אי פעם.
אשוויץ – אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר באותה השואה, ובוודאי המזוהה ביותר עם המושג שואה.
'הזהו אדם?' הוא הסיפור הריאליסטי (עד כמה שניתן להשתמש במושג הזה, בהקשר הנוכחי) ביותר שקראתי על בור התחתית הזה שנקרא אוושויץ . פרימו לוי נוטל את הקורא יד ביד ומוליך אותו אל בינות לצריפים ואל מאחורי גדרות התיל ומגדלי השמירה, המסמלים למאה העשרים יותר מכל, את תחתית הגיהינום, ובצדק.

כשאתה קורא ושומע על הסדר הגרמני המופתי ששרר במקומות הללו אתה חושב שאתה בערך מבין מה הכוונה, אבל כשפרימו לוי מספר לך איך בימים האחרונים, כאשר מחנה העבודה מופגז מהרוסים שנמצאים שמונים ק"מ משם, תחנת הכוח אינה פועלת, מנת המזון צומצמה, 'אבל 174517 הועלה לדרגת מומחה (כימאי) והוא זכאי לחולצה ולתחתונים חדשים, וכן חייבים לגלח אותו בכל יום רביעי, איש אינו יכול להתיימר שהוא מבין את הגרמנים', אז אתה מבין שזה משהו אחר. מנגינה קלאסית צורמת בשאול.

פרימו לוי מספר לך על טיפוסים שונים ומשונים, שם, במחנה, ועל התנהגויות של אנשים במצבים הבלתי נתפסים ההם, ועל כרחך אתה מוצא את עצמך חושב על האנשים שמסביבך, ועל כרחך אתה מהרהר איך הם היו אילו... איך אני הייתי...

אתה קורא על התלייה האחרונה במחנה של אחד מאנשי הזונדר קומנדו, אנשי הקרמטוריום הנורא שמרדו ופוצצו כמה מהמשרפות והוצאו להורג, שלפני מותו צעק: 'חברים אני האחרון!!!' ואתה מתמלא ברגשי הערצה לאיש. ואז פרימו לוי כותב לך: 'הלוואי שהייתי יכול לספר לכם שעלה מקרבנו, עדר בזוי, ולו גם קול יחידי, או אפילו רק רחש של אהדה והסכמה. אך מאומה לא התרחש. עמדנו דום, כפופים ואפורים, ראשינו מורכנים. לרגלי עמוד התלייה הסתכלו בנו חיילי האס. אס. באדישות: מפעלם הושלם. היטב הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא. אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו. האחרון תלוי מעל ראשינו. הרוסים יכולים לבוא; לא ימצאו אלא אותנו - שברי אדם כנועים ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו. קשה לאבד צלם אנוש, הדבר לא היה קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנם, הצלחתם. הננו עוברים כאן כנועים תחת מבטכם, אינכם צריכים לחשוש עוד לא מפני מרד, לא ממילים בוטות, ואפילו לא ממבט תוכחה".

אלי ויזל כתב אחרי מותו של לוי: 'פרימו לוי מת באשוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר'.
ספר חובה לכל אדם, ובוודאי לכל יהודי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יוסף
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“הדפים האחרונים המתארים את הימים טרם הגעת חיילי הצבא האדום הם מהמצמררים שקראתי בחיי. עולם אפוקליפטי ש”