היופי בסיפורים של מורקמי הוא הדרך. הם מתחילים בדרך כלל בנקודת אמצע משם מתפתל\מרחף קו הסיפור בעולם מורקמי שחלקו קוהרנטי וחלקו בעל הגיון משלו לעיתים נוצרות עלילות משנה שלא תמיד מגיעות לפואנטה ולא תמיד מקדמות את העלילה ( קצת כמו החיים) ואז בפתאומיות נשמט קו הסיפור ואתה מגיע לסוף. יש לזה אפקט מיוחד כמו לרחף באוויר. זה יכול לעצבן לעיתים , אבל זה גם משאיר את אופציית הסיפור פתוחה אצל הקורא והוא יכול לנסות להשלים אותה או להרהר בה רבות, אבל לא כדאי לצפות לסוף מהודק או פואנטה כלשהי.
כאילו הלכת לזמן מה בארץ פלאות והופ אתה בחוץ.
הבעיה בסיפורים קצרים של מורקמי היא שהדרך קצרה ואז לעיתים תחושת התלישות גוברת על תחושת היופי.
הבעיה בספר הזה היא שיש בו רק 6 סיפורים והם רובם חלשים לעומת " הפיל נעלם" ו"... ערבה..." שבהם יש איזון יותר טוב.
רובם מרגישים כקור עכביש מרחף ברוח. תלושים . כאילו הם חלק מסיפורים גדולים יותר.
אחד הדברים ששיפרו לי את הקריאה היה לעשות משהו שרציתי לעשות הרבה זמן וזה לקרוא שני ספרי סיפורים קצרים במקביל.
הייתי תקוע עם הספר "מתחילים" של קארבר ומצאתי שלקרוא סיפור מורקאמי סיפור קארבר, משבח את שניהם. בעוד שמוראקמי הוא יותר סוריאליסטי וקארבר מאוד ריאליסטי אצל שניהם יש תחושה שהעלילה נתפסה ברגע אקראי ונשמטה ברגע אקראי אחר והם חלק מתמונה גדולה יותר ( לפחות בשני הספרים הללו).
יש לי קובץ סיפורים של או הנרי , אני צריך למצוא עם מי לשלב אותו.
ועדין זה מורקאמי וגם חלש שלו הוא עדין מסקרן וטוב.לא הייתי ממליץ אותו למתחילים אבל למורקאמים מתקדמים בהחלט.הסיפורים "תאילנד" ו"עוגות דבש" היו האהובים אלי ביותר
זהו המורקאמי האחרון שנשאר לי לקרוא ( לא קראתי את " על מה אנחנו..." ו"אנדרגראונד" אבל הם יותר עיון ופחות מדברים אלי ") אז אני משער שזו הולכת להיות פרידה ארוכה.

באחרית הדבר שמובאת בסוף הספר, מובא נאום שנשא מורקמי ובו הוא אמר שהוא נהנה לעתים להציב לעצמו מגבלות בסיפורים. למשל, בקובץ הסיפורים הנ"ל, שנכתב בעקבות רעידת אדמה בעיר קובה, לא מוזכרים אסונות הרעידה, הקורבנות. לא, אלא איך היא השפיעה על החיים של הסובבים.

מורקמי תמיד נוטה לכתיבה שהיא חצי ריאליסטית, חצי פנטסטית, וקשה לעתים להבין אם מה שהוא מספר קרה באמת או שמדובר בבדיה. ככה, בסיפור "תאילנד" (שהכי אהבתי) מספר מורקמי על דוקטור שטסה לכנס בתאילנד, ונתקלת בנהג ששולח אותה לקוראת חלומות, שמצליחה לקלוט במבט ראשון (ולמרות שהן לא דוברות אותה שפה) את הסוד שמסתירה הרופאה כבר שנים רבות. ובסיפור אחר, ממציא מורקמי את צפרדע-קון, שמציל יחד עם גבר אפרורי שעובד בבנק, את טוקיו מרעידת אדמה שתבוצע על ידי תולעת ענקית שבאדמה. וככה הכתיבה של מורקמי נעה בין מציאות לבדיה, בכתיבה מוזיקלית במיוחד.

אבל דבר אחד כן הפריע לי בספר. תמיד אני טורח לבדוק איך נקרא הספר בשפת המקור, רק כדי לוודא (אז לכל המתרגמים שמה, תדעו שמישהו עוקב אחריכם!). והספר קרוי באנגלית "after the quake", יענו "אחרי הרעידה". או אם נרצה להיות מעט פיוטיים אז "אחרי הרעש". אז איך תורגם הספר ל"ריקוד האדמה", שהוא שם יפה מאוד אני חייב לציין, אבל עדיין לא השם שבו קרוי הספר. מנקודת המבט שלי, סופר בוחר לספרו את השם, ויש סיבה לכך. מתרגם אמור להיצמד כמה שאפשר לשם שנתן הסופר, כדי שחלילה לא יאבד משהו בתרגום ותיפגע חווית הקריאה של הקורא. נכון, זה לא אסון תרגומי בסגנון "בדרך לחתונה עוצרים לוגאס" (כי למה לקרוא לסרט "ההנגאובר" כמו שכל שאר העולם קורא לו, ישראלים תמיד חייבים לחדש), אבל זה עדיין מעצבן.
מעניין מה מורקמי היה חושב על זה אם הוא היה מבין עברית.

ציטוט מתוך אחד הסיפורים הקצרים בספר - "עב"מ נוחת בקושירו":

'"כבר ביקרת פעם בהוקאידו?" שאלה שימאו.
קומורה נענע בראשו לשלילה. "הוקאידו רחוקה מהכל... אבל למרות שאני יושב עכשיו פה, אין לי הרגשה שהגעתי למקום רחוק. משונה."
"זה בגלל המטוס... מהיר מדי," אמרה שימאו. "הגוף מתנייד, אבל התובנה לא עומדת בקצב."'

המשפט האחרון בציטוט פשוט אדיר! בתרגום בעברית הוא אפילו נשמע טוב יותר מאשר בתרגום באנגלית (Your mind can’t keep up with your body).

בספר הזה ובספרים אחרים של מורקמי יש בין היתר משפטים גאוניים שהופכים את חווית הקריאה למהנה הרבה יותר!
אני חייב לציין שאני פחות אוהב את סיפוריו הקצרים של מורקמי, אך יש משהו בספר הזה שתפס אותי.
לא מדובר בספר מעולה, אך הספר טוב!

מומלץ לחובבי מורקמי.

הספר הנ"ל הוא אוסף של שישה סיפורים קצרים חלקם מעניינים יותר וחלקם מעניינים פחות. ניסיון יפה של מורקמי לשלב את השפעת האסון בקובה בשנת 1995 לחיי היומיום של גיבוריו. אישית, אהבתי רק חלק מהסיפורים אך הכתיבה מאד מושכת ומאד אופיינית לתרבות היפנית. ברוב הסיפורים חסר איזשהוא קטרזיס המאפיין את הסיפורת המערבית ונשאר מקום רב לדימיו.

בעקבות רעידת האדמה בקובה שביפן, כתב מורקמי 6 סיפורים קצרים סביב אותה רעידה שהרגה אלפים ב-1995. ולמרות זאת, אין ממש התייחסות ישירה בסיפורים לרעידה עצמה ותוצאותיה.

אין ממש טעם לפרט מה יש בכל סיפור. כן יש טעם לציין שאין ממש פואנטה בשום סיפור, הקריאה דומה לטעימת קצפת טעימה ואוורירית, שאינה מותירה דבר. אבל אצל מורקמי כמו אצל מורקמי, הקריאה מענגת עד מאוד, חוויית הקריאה על אנשים אובדים, בודדים, נטולי תקווה היא בכל זאת קריאה משמעותית ומקומה של הפנטסיה לא נפקד וזה טוב, כי זה טבעי אצלו.

המקטרגים יאמרו שאוהבי מורקמי קצת עיוורים למתרחש והם ילכו אחרי כתביו באש ובמים. זה נכון, זה מענג וכן ירבו התרגומים של ספריו.

קסם.

הריבאונד שלי...

גילוי נאות- אני חולה. מאוהבת. קרועה. משוחדת. מתה על הרוקי מורקמי.

סיימתי לקרוא את מלכים ג’ והייתי חייבת “ספר ריבאונד” אחריו, כי התנכ”י שאב ממני כל כך הרבה אנרגיות, שלא יכולתי להמשיך לקרוא כלום, או לפחות משהו רציני ועמוק. אז קראתי את ריקוד האדמה של הרוקי מורקמי. בשל הגילוי הנאות מקודם, ההמלצה שלי על הספר הזה תישמע וגם תהיה משוחדת, מן הסתם. יחד עם זאת, הוא שונה מהשאר שלו, אבל גם מאוד דומה. מאוד מורקמי כזה…

אנסה בקצרה - קודם כל זו אסופת סיפורים. סיפורים קצרים, שהחוט המקשר ביניהם הוא רעידת האדמה שהתרחשה בעיר קובֶה (Kobe) ב-1995 ושכולם קורים פחות או יותר על גבול הדמיון, ממש כמו סיפורי פנטזיה, או אצל אנשי שוליים, קרי אנשים אפורים שלא מסובבים אחריהם את הראש כשעוברים מולם ברחוב.

חלק מהסיפורים הזויים לגמרי, חלק מרתקים. בעצם לא, כולם מרתקים (אותי ריתקו לפחות). מה שהפריע לי בכל זאת הוא העובדה שהם קצרים… כיאה לסיפורים (קצרים, כאמור). אז כספר ריבאונד, זה היה לי מעולה. אני לא בטוחה שהייתי אומרת את זה בלי מקדם ההנחה הזה..

ובכל זאת, נדמה שאני עושה למושג קצת עוול. אין לי שום דבר נגד ריבאונדים. להיפך, היה לי בחור ריבאונד למשך שנה (כן, ריבאונד ארוך שכזה). אהבתי אותו בכל מאודי. הוא רק עשה לי טוב. באמת…

הממ… וחוץ מזה הוא (מורקמי) זוכה פרס ירושלים ל-2009.

ובקשר לריקוד האדמה- תקראו. ברור תקראו. זה ספר ריבאונד מעולה. יש מצב שיעשה גם לכם/ן רק טוב!

ריקוד האדמה / הרוקי מורקמי



הוצאת כתר – סדרת נובלות

שנת הוצאה 2008

מתרגמת מיפנית : מיכל דליות-בול

212 עמודים



על הרוקי שמעתי טובות עוד הרבה לפני שבכלל השגתי את הספר הזה. מהביקורות האוהדות התרשמתי שהוא אחד הסופרים היפנים הטובים ביותר כיום, ולכן החלטתי להתנסות בכל זאת בספרים שלו, למרות שקריאת השמות היפניים קצת מרגיזה אותי. החלטתי להתחיל במנות קטנות שלו, ולכן קראתי ראשון את קובץ הסיפורים הקצרים, שזכה לשם הקולע והמצוין "ריקוד האדמה" וניחן גם בכריכה יפהפייה.



"ב-1995 התרחשה בעיר קובה שביפן רעידת אדמה שחוללה הרס עצום וגרמה למותם של אלפים. רעידת האדמה היא הרקע לששת הסיפורים הקצרים בקובץ המרהיב של הרוקי מורקמי. גיבורי הסיפורים מתמודדים כולם עם התרחשויות מפתיעות ובלתי נשלטות, המפוררות את חייהם ומאלצות אותם למצוא תקווה ודרכים לבנייה מחדש." (מתוך גב הספר)



הסיפורים הקצרים נעים על קו התפר שבין מציאות לדמיון, בין סיפור על שלושה סטודנטים שמתעמתים עם המציאות הבוגרת ובין סיפור על גבר בן ארבעים שבא הביתה ופוגש צפרדע ענקית שמרתיחה מים לכוס תה. ובכל מקרה, האמינות לא נפגעת והסיפורים נשמעים אמיתיים לחלוטין. כל הסיפורים לא מתרחשים בקובה ומסופרים בגוף שלישי, ולחלקם קשר קלוש בלבד לרעידות האדמה, אבל הם נכתבים ממקור כואב של יחסים שמתפוררים בין האצבעות, שלא כדאי לפספס.



בסוף הספר מצורף פרק של סוף דבר, שנכתב על ידי המתרגמת מיכל דליות-בול ומכיל תיאור של נאום שנשא מורקמי, וקצת רקע על הסיפור. לי אישית הפרק הזה הרגיש מאולץ, לא ממוצה ולא גמור, אבל הוא לא מצליח לפגום באופן דרסטי בהנאה ששאבתי מקריאת הסיפורים עצמם.



הסיפורים האלה הצליחו לרגש ותפוס אותי כמו שקובץ סיפורים לא תפס אותי הרבה זמן. הסיפורים מעניינים, כתובים היטב, ואף שחלקם נעצרים באמצע סצנה, הם לא קטועים או חסרי פואנטה כלל וכלל. הם רגישים מאוד, מעוררי מחשבה באופן מפתיע, מקוריים ושובי לב. הגיבורים חווים אהבות נכזבות, מחשבות על מין, מחשבות על העבר והעתיד, מתעמתים עם המציאות המוזרה ועם זיכרונות העבר שלהם. ספר מרתק ויוצא דופן, שבהחלט כדאי לכם להקפיץ קדימה ברשימת ההמתנה שלכם. מומלץ בחום.



דור



1.10

ריקוד האדמה -קובץ סיפורים מבית הקוסם - מורקמי.
אותו סגנון כתיבה שמפתה את הקורא להמשיך הלאה, וצופן בחובו הפתעות רבות...

הדמויות הדלויות מדמיונו הקודח והמופלא של מורקמי, מצליחות שוב להרים גבה, ולהזיז אצל הקורא משהו.

בקריאה בספרים שלו,כרגיל לוקחים משהו הלאה, זה תמיד ככה עם מורקמי. הירהורים, מחשבות, תהיות ולבסוף מסקנות...
מורקמי הוא גאון, הסיפורים שהוא יוצר הם פשוט ריקוד אדמה... או ה-ריקוד עלי אדמות...

מורקמי כמו מורקמי, מיוחד, מעורר מחשבה וסוחף. לאוהבי הסופר , הפעם מדובר בפיצוחים : מעט מכל דבר, טעים ועם חשק לעוד ועוד. מאחר ומדובר בקובץ סיפורים (ויש מי שלא אוהב סיפורים קצרים) לא מוטלת על הקורא המשימה המוכרת מספרים קודמים להתמודד עם הדמויות המיוחדות לאורך זמן, אך ההנאה , כאמור, נותרה כבעבר.