תמיד קשה לקרוא את זה. על אחת כמה וכמה בימים כאלה, כשאריין רובן עושה שוב את מה שהוא יודע לעשות כל כך יפה ולא משנה בכלל אם המגן שעומד מולו הוא מועמד לתואר כדורגלן השנה, והזמן שיש בין משחק למשחק בקושי מאפשר לי לשים את הכביסה במכונה, אבל הייתה לי הזדמנות, נדירה, להצטרף למועדון קריאה ששמעתי עליו מזמן והוא היה נחשק בעיני על אף שידעתי מראש שיש הפרש של שנים רבות ביני לבין צעירת המשתתפות בו ושסביר להניח שחלק ניכר ממה שמטריד אותי בחיי היומיום ולכן גם של רבות מהשאלות שאני שואלת את עצמי בחיי הנוכחיים יהיו לא רלוונטיים שם.
הן הסכימו לצרף אותנו, אותי, יחד עם חברה טובה שלי, זו שאיתה אני לא מסכימה על כלום, אבל בעיקר איתה מדברת על רבים מהספרים שאני קוראת. רק לנסיון. לא מצידנו. מצידן.
הן נפגשות כבר שש שנים. שמונה נשים, בנות שישים עד שמונים, מגיעות מאזורים שונים בארץ, גם מרוחקים מאד, חלקן באוטובוסים ועל כן צריך להתכנס מוקדם, וכל זה קורה בבית של אחת מהן, טיפוס אקסצנטרי, אישה נמרצת שחיה חיים מסעירים, כל הזמן על הקצה, אבל היום היא מרותקת לביתה, כבר יש לה אלצהיימר והיא רק מקשיבה, בעניין, אבל גם במידה של חוסר אונים.
מה שחיבר ביניהן זו האהבה לספרים והצורך לדבר עליהם. בעיקר זה. פחות הצורך לדבר על עצמן. אין ביניהן כמעט חברויות של יומיום אבל הצפייה במרחב השיח שהן יצרו לעצמן, זה היה נהדר. השתתפתי בחודשים האחרונים במועדון קריאה של נשים בנות גילי פחות או יותר, אבל זה היה כל כך לא דומה. רוחב האופקים, עומק הדיון, ההקשרים התרבותיים. הדיון על הקשר ועל ההבדלים שבין הסוריאליזם לבין זרם התודעה היה מרתק. דיון שלא יכולתי לתרום לו הרבה, אבל גם לא הייתי צריכה. רק להקשיב. והאופן שבו הן דיברו על הצייתנות האירופאית של הזמנים שבין מלחמות העולם, לא מתוך קריאה בספרי ההיסטוריה, אלא מתוך הנסיון, שלהן עצמן, חלקן הולנדיות שגדלו שם וחוו את הדוקטרינות החינוכיות האלה על בשרן.
חלק לא מבוטל ממה שיש לי להגיד עכשיו על הספר הוא תוצאה של המפגש הזה ובכל זאת היו גם דברים שחשבתי עוד לפניו, במקביל למועקה ולדכדוך שהוא השרה עלי. נדמה לי שבקריאה הקודמת שלי אותו, לפני עשרים שנים לפחות, לא יכולתי להבין בכלל את ההתנהלות של הגיבור הזה, יוזף ק, שמואשם בעבירה שאינו יודע מה היא, אדם בודד שמנסה לתמרן לו דרך תחת מערכת חוקים שאינה ברורה לו, של ממסד שרירותי ולא נגיש שאינו חסר פניות. והוא לא בועט בה, במערכת הזו, אלא מתנהל תחתיה, מאפשר לה להכריע אותו ואפילו מאמץ את נוהגיה כדי לנסות לנהל את ענייניו. שיתוף הפעולה הזה התמיה אותי אז. אני לא חושבת שהייתה בי ההבנה שכך מתנהלים רובינו, גם אם אנחנו לא רוצים להאמין בזה, תחת הסדר החברתי, גם כאשר אנחנו לא מסכימים ומתקשים לקבל את הדין.
והסיטואציה סוריאליסטית (כן, כן, זה הן אמרו, והן לגמרי צודקות) על אף שהספר ככלל אינו בהכרח כזה, כלומר, הוא מייצר את חלום הבלהות של האזרח הקטן אל מול הרשות, אבל הוא יכול היה לצייר פה גם תמונה מציאותית יותר, של מקום מכובד לכאורה, אדיר מימדים ומרהיב ביופיו, כמו שנראים היכלות המשפט שלנו, לא אלה שבספר, ועדיין האזרח אותו אזרח והתוצאה יכולה להיות אותה התוצאה. לי זה הזכיר את הנסיון האחרון שלי לקבוע איזו בדיקה לא שגרתית בבית חולים עבור הבת שלי, נסיון שעוד לא עלה יפה מפאת דיני קופות וביטוחים שעדיין לא הבנתי את פשרם.
זה לא ספר שכיף לקרוא, אפילו להפך, אבל, לטעמי, הוא חשוב, גם מפני שהוא נשאר רלוונטי על אף שעברו מאה שנים מאז שנכתב וגם משום העומק הרב שמשאיר כר נרחב מאד לפרשנויות רבות שנוגעות בסופו של דבר לחיים שלנו כיחידים בחברה.
