אחרי שהייתי נוכח בפגישת קוראים שערכו לכבודה של אושרת קוטלר בנגל, ובנוכחותה ויצאתי ממש מאוהב בה מצאתי לנכון לקרוא גם את הספר הזה, השני שלה. אני שמח לומר שמצאתי כי הספר הזה במידה מסויימת מתעלה על הספר הקודם שכתבה. ההרגשה שהיתה לי בסופו של הספר שאני פשוט רוצה לחבק אותה ולאחל לה חיים טובים יותר מאלו שידעו נשים קודמות במשפחתה. כמי שרואה את עצמו פמניסט היה חשוב לי לקרוא את הספר הזה, בה מוצג הכוח הנשי באור חזק וברגעים של התעלות הנפש למרות הכל. מי שתוהה לגבי הקשר בין הסופרת יוכי ברנדס המצוטטת בגב האחורי של הספר לאושרת, כמי שרואה בו "מסע מרגש ורב עוצמה בעקבות שלושה דורות של נשים חזקות..." אזכיר שהיא מי שכותבת את ספריה בדרכה להראות את זה דרך התנ"ך, וזה ככל הנראה סוד הקשר ביניהן. אושרת קוטלר בנגל כותבת נפלא, היה חבל לי כשסיימתי לקרוא את הספר, אבל אני מאחל שנזכה ממנה לעוד הרבה ספרים כמו זה. טוב יעשה מי שיקרא אחריו את "דגים מתים ביפו" של דן בניה סרי.
















