עלי להתוודות : לא שמעתי על מקרה חטיפתה של נטשה קמפוש עד לפני כחצי שנה, בעת שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה ארוכה על הפרשה בעקבות יציאת הספר. קראתי את הכתבה בשקיקה והספר נכנס מיד לרשימת הקריאה שלי.

נטשה קמפוש היתה בת 10 בלבד כאשר נחטפה בדרכה לבית הספר. הספר פורש בפנינו בכנות יוצאת דופן את חייה המתפוררים של נטשה לפני החטיפה (ילדה מלאה הסובלת מהצקות חוזרות ונשנות בבית הספר וזוג הורים מבוגר שמערכת היחסים שלו אט אט נסדקת). היא מספרת על הרגלה לצפות בדיווחים על מקרי החטיפות והרציחות שפקדו את אוסטריה בשנים האחדות שלפני חטיפתה, הקלתה (החלקית) כאשר הבינה שהיא לא מייצגת את הדמות האולטימטיבית לחטיפה, ועל היום בו הלכה לראשונה לבדה לבית הספר, היום הראשון בו לא נפרדה כיאות מאמה ("לעולם אל תיפרדי בכעס. לעולם לא תדעי אם נתראה שוב !"), היום בו נחטפה.

היא מתארת בפרוטרוט את דיוקנו של חוטפה : וולפגנג פריקלופיל - גבר מתבודד בן 35 המעורער בנפשו. היא מספרת על מערכת היחסים שלו ושל אמו השתלטנית, על האובססיה שלו לסדר וניקיון, על הפרעות האכילה שלו ועל מצבי רוחו המשתנים בתכיפות.
דמותו של פריקלופיל היא הקונפליקט הכי גדול בסיפור : מצד אחד גבר חסר ביטחון וכנוע, המתרפס למשמע הפצרותיה וסירוביה של נטשה ("אני לא אעשה זאת" הטחתי בפניו בקול תקיף.הוא פער את עיניו בהפתעה, חיכה לרגע, וחזר ותבע ממני שוב ושוב לקרוא לו "מאסטרו". לבסוף ויתר על דרישתו זו) ומצד שני גבר אלים ומאיים. חוסר העקביות הזו בהתנהגותו של החוטף עוררה בי שוב ושוב את התהייה עד כמה מעוררי פלצות היו חייה של נטשה בכלא. מצד אחד הוא כולא ילדה ללא שום סיבה נראית לעין ומצד שני "מפנק" אותה בצ'ופרים כגון טלויזיה וממתקים. בתקופה הראשונה לכליאתה עיקר פחדה היה מפני הלא ידוע ועיקר דיכאונה נבע מהכליאה עצמה ומגעגועיה למשפחתה. ככל שעובר הזמן אנו מתוודעים אל אופיו האלים של פריקלופיל - הוא מרעיב את נטשה ומכה אותה באלימות לעיתים קרובות. הוא מעביד אותה ושולל ממנה את הדברים האנושיים היחידים בהם היא יכולה להיאחז. היא מאבדת ממשקלה אך מסרבת לאבד את שפיותה.

אחת הסוגיות המעניינות שמעלה הספר היא סוגיית ההזדהות עם החוטף, או בשמה המקובל יותר "תסמונת סטוקהולם ". נטשה הודפת בנחרצות כל ניסיון לשייך אליה את התופעה הזאת. היא מסבירה שאין שחור או לבן : היא ראתה בחוטפה בן אנוש בעל צד אפל וצד מואר. כמובן שהיא לא מזדהה עם החלטותיו ומעשיו, אך היא מציינת שהיו ביניהם רגעים קצרים של נורמליות ואפילו הבנה הדדית ("לאחר בריחתי נדהמתי - לא מכך שאני כקורבן הייתי מסוגלת לבצע את ההבחנה הזאת, אלא משום שהחברה שלתוכה צנחתי לאחר מאסרי, איננה מתירה שום חריגה, ולו הקלה ביותר, מהמקובל. אסור לי להרהר כלל באדם שהיה הדמות היחידה בחיי במשך שמונה שנים וחצי. אינני יכולה אפילו לרמוז שאני זקוקה לפורקן הזה כדי לעבד את מה שקרה בלי לעורר חוסר הבנה.").

אחת התהיות המתבקשות, כשמדברים על נושא של חטיפת נערה וכליאתה ע"י גבר מבוגר , היא שאלת המין. האם נטשה נאנסה או הותקפה מינית במהלך שהייתה במרתף האטום? ועל כך היא אומרת (בקטע החזק ביותר בספר , לטעמי): "לאחר שברחתי, אחת הכותרות הראשונות שהתנוססה בעיתון בפרשת החוטף היתה 'חיית המין'. אני לא אכתוב על היבט זה של כליאתי - זוהי פיסת הפרטיות היחידה שאני מבקשת לא לחשוף, כעת משחיי בשבי נטחנו עד דק באינספור כתבות , חקירות, תצלומים וכו'. אך אומר רק זאת : בלהיטותם אחר סנסציות, עיתונאי הצהובונים פיספסו בגדול. מבחינות רבות החוטף היה בהמה ואכזר שאין שני לו. אך בכל הקשור לניצול מיני הוא לא היה כזה. "

נטשה היא דמות חזקה ומעוררת הערצה. היא שמרה על שפיותה בכל מחיר והייתה נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. היא לא התרפסה מול חוטפה אך לא מרדה בו בצורה בלתי נשלטת. היא שמרה על כבודה ככל שניתן במצבה. עוד מילדות היא הציבה לעצמה מטרה : להיות עצמאית בגיל 18. להיות אחראית לחייה ולמעשיה ולא להיות כבולה להוראות אחרים. והיא עמדה בזה. בגיל 18 היא שחררה את עצמה לחופשי. עם הרבה אומץ ותושייה ובעיקר עם הרבה תקווה, היא בנתה לעצמה קרקע יציבה להמשך חייה. אני מצדיעה לה.

"אני מאחלת לכולכם חיים ארוכים ומאושרים ". לא חשבתי שמשפט אחד יוכל לגעת לי כל כך עמוק בלב.

בניגוד לספרים אחרים, שכתיבת הביקורת עליהם זורמת יחסית בקלות, אני לא ממש מצליחה לכתוב על הספר הזה. יש לי תחושה שהוא שינה את חיי.

סיימתי אותו שלשום באחת עשרה בלילה, ולאחר מכן שכבתי חסרת אונים על המיטה במשך שעות. לא הצלחתי להירדם. במשך שלוש שעות רק ישבתי וחשבתי על הספר ,ויותר מזה - אינני יודעת למה - הייתי סבורה שזהו הלילה האחרון בחיי.
אז טעיתי, והנה אני יושבת כאן מול המחשב ואני נושמת והולכת ומבצעת את כל פעולות החיים כרגיל, אף על פי שאני יודעת שחיי לא יחזרו להיות כפי שהיו. אני כבר רואה את העולם אחרת. כאילו אני מסתכלת עליו מבעד עיניים שאינן שייכות לי.

הספר הזה לא מושלם. ולמרות זאת, מהרגע הראשון שראיתי את הכריכה (שבכל יום אחר הייתי חושבת שהיא מכוערת להחריד אבל אני פשוט לא יכולה להסיר ממנה את המבט), ידעתי שיש משהו בספר, שלא יכולתי להסביר, שפשוט מושך אותי אליו במיליוני חוטים דקים ובלתי נראים.

סוזן סלמון תלך אחרי לכל מקום שאליו אלך. היא תעודד אותי ברגעי עצב ותצחק עמי ברגעי אושר. היא תהיה לי אוויר לנשימה כאשר ארגיש שהעולם סוגר עלי. והיא תגן עלי, ותשמור עלי מכל משמר.

ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ומעולם לא יצא ממנו. עבור ג'ק חדר הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך - חלון קטן קבוע בתקרה שרואים דרכו את ה"חלל החיצון", טלוויזיה שמקרינה עולם דמיוני, נחש עשוי מקליפות ביצים, אוכל, כמה ספרים וארון בגדים שג'ק ישן בו, למקרה שניק הזקן יבוא.
בשביל ג'ק, חדר הוא העולם. בשביל אמא, חדר הוא תא המאסר ששנים היא כלואה בו. ועכשיו, הסקרנות של ג'ק עולה וגועשת ואיתה הייאוש של אמא. היא יודעת שחדר אינו יכול להכיל אותם עוד.
חדר הוא סיפור על אהבה אדירה בנסיבות מחרידות, אהבת אם לבנהּ. ומעבר לזה, הוא משל - מצמרר אבל כל כך אנושי - על העולם המערבי שאנו חיים בו, וחוויית הקריאה בו מרגשת ובלתי נשכחת.


בניגוד לתקציר הכתוב פה באתר , התקציר שעל גב הספר לא אמר לי כלום בפעם הראשונה שקראתי אותו . לכן התחלתי לקרוא את הספר סקרנית , ללא שום ידיעה לגבי המסע שאותו אני הולכת לעבור.

הספר "חדר" מסופר מנקודת מבט של ילד בן 5 . אני לא לרוב לא מתחברת לספרים כאלה (דוגמת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") ,לסופרים יש נטייה להפוך את נקודות המבט של ילדים לילדותיות בצורה מוגזמת , אבל משום מה זה לא גרע מהספר ואפילו נהניתי מצורת הכתיבה הזו (למרות שבהחלט הייתי מעדיפה שנקודת המבט של הספר תהיה של האמא).

הספר "חדר" הוא ספר עוצמתי , העוסק ברוע שיש בעולם ובכוחה של התקווה . הוא מספר על אנשים קטנים אך אמיצים וחזקים . הוא מספר על אהבה עצומה , תמימות ועל אופטימיות (ופסימיות) בנסיבות קשות .הוא גרם לי לחשוב על כאב ועל רוע , על האנשים שחשובים לי באמת ועל התמודדות עם מצבים קשים שכולנו בטוחים שלא יקרו לנו - הספר הסיר ממני גם את תחושת הביטחון הזאת .

הספר הוא אמנם לא ספר מושלם (משהו הרגיש לי תקוע מעט מבחינה עלילתית) , אבל הוא בהחלט שווה קריאה - מסקרן , מרגש ומעורר אמפתיה , וטעם הלוואי שלו יישאר איתי עוד הרבה זמן , אני בטוחה.

הספר "בת בולין האחרת" מספר את סיפורה של מרי בולין ואת סיפורם של הקרובים אליה בחצר המלכות האנגלית במאה ה-16.
הספר , המסופר מנקודת מבטה של מרי , מגולל את התככים והשאיפות בחצר המלכות.

מרי בולין , בת לאחת המשפחות החשובות בממלכה הבריטית , הופכת לבבת עינו של הנרי השמיני . משפחתה , ובראשה דודה רודף הבצע , נחושים בדעתם להגביר את כוחם ושליטתם באנגליה , וכתוצאה מכך עושים הכל כדי לגרום למרי להפוך למלכת אנגליה .
הנרי , אשר נשוי כבר שנים מספר לקתרינה מאראגון נחוש בדעתו להוליד יורש זכר חוקי אשר ירוש את הכס .
מכוון שקתרינה הביאה לו תינוקת חיה אחת בלבד (הידועה בשמה Bloody Marry), מטרתה העיקרית של משפחת בולין היא לגרום למרי להוליד להנרי יורש זכר.

מרי נכנסת להריון פעמיים מהנרי , אך זה מתחיל להתעניין באחותה אן . האחות השתלטנית מקבלת את מירב צומת הלב , ובעזרת תכסיסים אותם למדה בחצר המלכות הצרפתית , וחוצפתה הרבה היא כובשת את ליבו של הנרי .


הספר הוא רומן היסטורי מרהיב אשר כבר מעמודיו הראשונים ניתן להרגיש כל פרט בחצר המלכות של המלך הנרי ה-8 .
התלבושות המפוארות , מסכות השעשועים , הטקסים , המנהגים - את כולן מתארת פיליפה גרגורי בצורה היחודית לה .
הופתעתי לגלות על היריבות והקנאה השוררת בחצר המלכות , את העובדה שהמלך הנרי , מנהיגה של אנגליה הוא בן אדם שאני לא הייתי מפקידה בידיו את האחריות על ארוחת הצהריים שלי . הוא בן אדם שטלתן ופרנואיד , שאם דבר אחד אינו לקורת רוחו הוא מסוגל להפוך עולמות - בדיוק כמו אן בולין .

היתרון הגדול בספר הזה הוא שפיליפה דואגת לדבוק בעובדות ההסטוריות , והוא משמש כמקור ידע מצוין למי שהתקופה מעניינת אותו .

"רומן ביכורים יוצא דופן על אהבה ששורדת את אש הגיהינום וחוצה את גבולות הזמן."

גרגויל הוא ספר על גיהינום, על דת, על כאב, על אהבה ועל היסטוריה.
האם הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי? בהחלט.
האם כתוב בצורה מושלמת ומדוייקת להפליא? אין שום ספק.

נתקלתי בספר לראשונה כאן באתר. הכריכה סקרנה אותי, והתקציר הודיע לי חד משמעית שאין מצב שאני לא קוראת את הספר הזה .
הספר הזה גרם לי להרגיש כאב נוראי מבלי לחוש אותו באמת.
התיאורים המזעזעים היממו אותי, והדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להודות על כך שאני שלמה.
יכולתי להרגיש דרכו את הכאב האיום של בן אדם שנשרף - גם גופנית וגם נפשית.
הרגשתי את ההיסטוריה, את הנצרות, את חייה של נזירה במאה ה-14.
הדמות הראשית היא כוכב פורנו ציניקן ואתאיסט בן שלושים ומשהו. אם הייתם שואלים אותי לפני קריאת הספר אם נראה לי שהייתי מתחברת אליו, הייתי עונה לכם חד משמעית - לא.
אבל התחברתי. יותר מזה, יכולתי לחוש אותו בצורה מדהימה.
הספר שוזר בתוכו ארבעה סיפורים מדהימים על אהבה ועל כאב - על נערה יפנית, זוג איטלקי, אישה שמחכה לבעלה ומשולש אהבה איסלנדי.
הוא משלב בתוכו שפות, אמונות ותרבויות.
הוא מביא לנו בפרטי פרטים את "התופת" מאת דנטה, שהגיבור חווה תוך כדי פגישת הדמויות מארבעת הסיפורים.

הסופר , אנדרו דייווידסון, עבד על הספר במשך 7 שנים.
הוא חקר על כל נושא שהוצג בספר ופירט אותו לפרטי פרטים.
הוא תיאר במדוייק את התהליך שעובר נפגע כוויות, את החיים במאה ה- 14 - את האמונות הדתיות ששררו שם, את היחסים בין האנשים .
ותרשו לי להודיע לכם דבר אחד - יצאה לו יצירת אומנות.

ועוד דבר ראוי לציון - יעל סלע שפירו, המתרגמת עשתה עבודת על בתרגום שלה.
היא לא פסחה אפילו על הפרט הכי קטן ופירשה את הכל, מה שבהחלט הוסיף לחוויית הקריאה והפך את הספר העברי לכזה שבהחלט לא נופל מהמקור.

לסיכום: גרגויל הוא אחד הספרים הכי טובים שיצאו השנה, אם לא הטוב שבהם. אם בא לכם להתנתק מהמציאות ולחוות חוויה של פעם בחיים - אל תוותרו עליו.

"הגל" מאת מורטון רו , מספר על מורה צעיר להיסטוריה , שבעקבות הנושא אותו הוא מלמד בבית ספר תיכון (הנאציזם) והתגובות האדישות שהוא מקבל מהתלמידים אחרי הקרנה של סרט על השואה , הוא מבצע איזשהוא ניסוי על התלמידים , בו הוא גורם להם להפוך לאירגון פאשיסטי .
הסיפור יוצא מכלל שליטה , למרות שהמורה בכלל לא התכוון לכך , וגם לא התלמידים . הם נמשכים למשמעת ולאחדות שהאירגון דורש , והם מרגישים סוף סוף שייכים למשהו , בלי הבדלי מעמדות .

הספר הוא ספר טוב ואף מזעזע . הקלות בה אנחנו יכולים להפוך לחברה רצחנית (גם בלי ידיעתנו) ממש מטרידה.
המינוס היחידי בספר הזה הוא שהוא כמעט לא מפורט . אנחנו לא יכולים להתחבר ב - 100% לתלמידים ולסיבה שהם נמשכים לאירגון הזה כ"כ , והוא נגמר מהר מידי לטעמי .

עוד דבר שהרגיז אותי : שאלתי את הספר מהסיפרייה העירונית , והוא נמצא בצד של המבוגרים , ולא של הנוער .
לא רק שאני חושבת שהוא צריך להיות בצד של הנוער , אני חושבת שהוא צריך להיכנס לתוכנית הלימודים .
בני נוער נסחפים לאירגונים כאלה ורוכשים דעות קיצוניות גם בלי ידיעתם הממשית , ואני חושבת שזה חשוב לתת להם (לנו , יותר נכון) לקרוא את הספר (מה גם שהעובדה שהספר קצר תקל על התלמידים שלא אוהבים לקרוא).

הכל בגלל תום הוא ספר פשוט נהדר, מלא בחוש הומור ובעל אווירה "ישראלית" .

זהו ספר המתח הראשון שקראתי בחיי . התקציר המסקרן , הכריכה הנהדרת ועצם העובדה שהספר מבוסס על סיפור אמיתי העלו את רף ציפיותיי . אך לא התאכזבתי.

למרבה ההפתעה , ההתחלה הארוכה שמדברת על חיי הלילה התל - אביביים דווקא עניינה אותי . העלילה השאירה אותי מופעמת . הרגשתי את הפחד של אסף , והרגשתי כאילו אני שם , מנסה לפענח את הפרשה . אני משערת שהעובדה שהסיפור מדבר על האינטרנט ועל הרשתות החברתיות , בניגוד לספרים אחרים העוסקים ברציחות ובמוות , אף גרמו לי לחבב את הספר הזה יותר . אך אל תטעו : הוא אומנם קליל יותר מבחינה רגשית אך לא פחות מותח , מסקרן וסוחף מספר מתח כבד ורציני .

התחברתי למציאות הישראלית . העובדה שאסף הוא איש קבע בוגר ואחראי גרמה לי להתחבר אליו לגמרי . הוא "מלח הארץ" - הבחור הישראלי הטיפוסי , מלא בחן ובקסם , המתנסה באהבות ואכזבות . הוא אינו מתיימר להיות מישהו אחר .
הרצון שלו למצוא אהבה טהורה בעקבות היחסים של סבא וסבתא שלו חיממו את ליבי .

קראתי את הספר בשקיקה כאילו היה סם . במשך כל אחר הצהריים , היה זה הדבר היחיד שחשבתי עליו . התמסרתי לעלילה מבחינה טוטאלית .

זהו ספר מצויין , אין מה להתווכח .
הוא השאיר בי את חותמו ויקח לי זמן להתנתק ממנו . נקודת פתיחה מצוינת ומהנה לז'אנר ספרותי שהפך לאחד האהובים עלי .

הספר שהכי השפיע עליי מבין כל הספרים שקראתי .
ספר כ"כ מעשיר , מלא אופטימיות ושמחה , שיגרום לכל בנאדם לצאת מהקליפה ולעשות את מה שהוא באמת אוהב .
הספר הזה הוא נקודת אור בחיי , ספר שתמיד כיף לפתוח ולמלא את המצברים .
הוא לא מתיימר לגלות לנו את סודות האושר והעושר, ולא מתפרש על 300 עמודים שיכלו בסופו של דבר להסתכם במשפט אחד בלבד .
נפלה בידי ההזדמנות להתחיל את המסע בגיל צעיר , ובזכותה לא להצטער על שביזבזתי את חיי בעיסוק בדבר שאינו מסב לי אושר .
כל משפט בספר לימד אותי משהו , נתן לי ביטחון וגרם לי להבין שאני פה למטרה מסוימת , והמטרה הזאת היא להנות.
הוא הפך אותי לבן אדם אופטימי הרבה יותר, מאושר הרבה יותר - חי הרבה יותר. הספר הזה יגרום לך להבין שאתה בסך הכל קיים - והגיע הזמן שתתחיל לחיות.

"שחר מפציע" הוא ספר טוב . אך כגודל הציפייה כך גודל האכזבה .
הספר התחיל נהדר וסחף אותי לגמרי , גם החלק של ג'ייקוב הלך טוב - אמנם שיעמם במקצת בהתחלה אבל שמר על קו יציב שדי השתווה לרמה של בלה , במיוחד כי הוא היה הרבה פחות דרמטי מהאופן שבו בלה מספרת.
מהחלק שבלה החלה לספר שוב , הספר התחיל להיות די משעמם ומייגע .
סטפאני מאייר חוזרת על עצמה בלי סוף , אבל היא סופרת מעולה וזאת המגרעה היחידה שלה .
אחד הדברים האהובים עלי בסיפור היו משפחות הערפדים המגוונות , שיכולתי לדמיין את כולן בצורה טובה ומעניינת - במיוחד את האמזונות.
ג'ייקוב היה ממש מקסים במשך הסיפור , אהבתי אותו יותר מאת כולם לשם שינוי (לא חיבבתי אותו בדמדומים וליקוי חמה) , ואני מסכימה עם דניאל - לא התחברתי אל בלה כלל וכלל בתור ערפדה , והעדפתי אותה בצורה האנושית שלה (אך אל תטעו : גם בתור בת אדם היא לא הדמות האולטימטיבית).

לאחר שלושה ספרים טובים , סברתי כי "שחר מפציע" יציע לי סיום מדהים ועוצר נשימה לאחת מסדרות הספרים המוכרות והאהובות בעולם - אך לצערי הרב התבדיתי .