• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

מאת אנדריי קורקוב

הביקורת של 999

תמונה של 999
דירוגדירוג
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2003
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
choulaw
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

אפרורי וחסר טעם כדג בקלה קפוא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של קורנליוס
קורנליוס
תמונה של בלדין
בלדין
תמונה של מיס מאניפני
מיס מאניפני
תמונה של אנקה
אנקה
6קוראים|גיל ממוצע55|33%נשים

על המבקרת

תמונה של 999

999

ותיקה
חברה מזה 19 שנים
71 ביקורות•8 נבחרות•400 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של 999
999
ותיקה
חברה באתר מזה 19 שנים
ביקורות71
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבלה400
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת22ספרות מקורית9מדע בדיוני ופנטזיה7

דיון על הביקורת

1 תגובה
אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

ביקורת חצופה ומרעננת....אהבתי:)

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של 999

שתהיי לי הסכין

שתהיי לי הסכין

דויד גרוסמן

בפעם הראשונה ניסיתי לקרוא את הספר הזה בגיל 13 והתייאשתי אחרי כמה עמודים.
בפעם השנייה בגיל 17, התייאשתי אחרי כמה עמודים.
בפעם השלישית בגיל 19, התייאשתי אחרי כמה עשרות עמודים.
עכשיו בגיל 22 סוף-סוף קראתי אותו מתחילתו ועד סופו (ביום אחד).

כדי להקשיב למישהו באמת צריך הרבה סבלנות, הרבה אורך רוח. וגם, איכשהו, לשים את עצמי בצד. לא לחשוב - מה אני רוצה שיתן לי, מה אני צריך ממנו, איך זה קשור אליי?
לשבת ולהקשיב.
רק אז העולם של השני, העולם הזר, הלא ברור, המשעמם אולי, המעצבן אולי, המטריף אולי - נפתח, עוד קפל ועוד קפל, ונפרש ומתנופף כמו סדין תלוי על חבל.

בסופו של דבר זה משתלם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•999
חיפוש אחר המופלא

חיפוש אחר המופלא

פ.ד. אוספנסקי

תודה על שהספר הזה נקרה בדרכי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•999
מצרפי המקרים

מצרפי המקרים

יואב בלום

הדבר הכי עצוב בעולם הספרות הוא רעיונות מבריקים שנופלים על כותבים בינוניים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•999
מחוננת - שבע הממלכות

מחוננת - שבע הממלכות

קריסטין קאשור

ב"מחוננת" יש הרבה סממנים שיהיו מוכרים לעייפה לחובבי פנטזיה: שם אפי וטיפשי; גיבורה בעלת כוח-על עם עיניים מיוחדות, שלא מקדישה שום חשיבות ליופיה אבל היא בכל זאת יפה ומחוזרת; עודף שמות נוכריים ומשונים שניתכים על הקורא המסכן החל מהעמוד הראשון; חלוקה ברורה בין טוב ורע; וכמובן תפאורה הולמת בדמות שבע ממלכות, שבעה מלכים, פונדקים, סוסים, קרבות ועיניים בכל צבעי הקשת.

הרעיון העומד בבסיס הספר מעניין אבל אפילו לא מתחיל לממש את הפוטנציאל שלו, ומהווה בעיקר מקפצה לעלילה די בינונית. הסופרת בוראת עולם בו קיימים "מחוננים": אנשים שנולדים עם כשרון טבעי ויוצא דופן למשהו, בין אם זה ריצה, בישול, שחייה, קריאת מחשבות או לחימה (כמו במקרה של קטסה אשת החיל, גיבורת הספר). אפשר לזהות מייד שהם בעלי כשרון עפ"י צבע עיניהם השונה, ומאז הם נידונו ליחס חשדני ומסויג מהסביבה. להיות "מחונן" נחשב לסוג של קללה, אף בספר לא ממש מוסבר למה. בעולם שלנו אנשים מחוננים זוכים בד"כ לקנאה והערכה, ואין ממש תירוץ למה ב"שבע הממלכות" זה דווקא להיפך. אבל ניחא, לא הגעתי עד הנה כדי להתעמר בספר פנטזיה נוסחתי לנוער, ולא אתחיל לפרט את מגרעותיו של הנ"ל כיוון שברור כבר מן השם והעטיפה שזה עומד להיות ספר פנטזיה נוסחתי לנוער, אז למה לעזאזל ציפיתי?

(...אם אתם מתעקשים: הגיבורה מושלמת מדי ולא מעוררת הזדהות, הדילמה שמניעה אותה חלשה עד לא קיימת והיא עוברת מהפך אופי במהירות רבה מדי, העלילה לא מותחת, אף דמות לא חורגת מעבר לשבלונה, ולסיכום, הסופרת סובלת ממחסור חמור בדמיון. זוכרים את הדבר הזה שממש חשוב שיהיה לסופרי פנטזיה? מישהו?).

אבל שוב, אני סוטה מהנושא. כי הגעתי עד הלום כדי לבשר לכם על כמה דברים שדווקא כן אהבתי בספר הזה. כן כן, מה ששמעתם.

בתחילת הספר נתקלת קטסה גיבורתנו בזר מסתורי בעל עין אחת כסופה ועין אחת זהובה, ואם הפיגורה לא מספיקה הוא גם מצליח (כמעט) להשתוות אליה בכוחו הפיזי. מיד נאנחתי בתוך-תוכי בציפייה לעוד סיפור "אילוף הסוררת" האהוב על כותבות רומנים רומנטיים: אישה חזקה, פראית, עצמאית, שלא ידעה גבר, פוגשת סוף-סוף באחד המסוגל לנצח אותה והוא הופך אותה לאישה נורמלית, חביבה וראויה למאכל אדם.
למרבה ההפתעה זה לא מה שקורה בספר הזה. קטסה ופו (כן, פו. הטלטאבי האדום. אין לי מה להוסיף בעניין הזה) אכן מתאהבים (ההפתעה), אבל פו לא מנצח את קטסה ולא מנסה לגרוע מכוחה - היא נשארת חזקה ועצמאית לאורך כל הספר. הפתעה מספר אחת.

בנוסף, קטסה מודיעה כבר בתחילת הספר שלעולם לא תתחתן ולעולם לא תרצה ילדים. אחרי ההתאהבות בפו ברור שמשהו צריך להשתנות: היא עדיין לא רוצה להתחתן? היא עדיין לא רוצה ילדים?
התשובה, מסתבר, היא כן. היא לוקחת את פו בתור מאהב ועושה איתו סקס ללא חתונה, ללא רגשות אשם ועם שימוש באמצעי מניעה (עשבים. בכל זאת ספר פנטזיה). וזו וואחד הפתעה, במיוחד בספר שהוא כל-כך רומנטי ותמים מכל בחינה אחת. מה, אפשר להתאהב ולא להתחתן? אפשר לעשות סקס בלי לעשות ילדים? ולא ייפול איזה ברק מהשמיים ויקרע את הממלכה לשניים?

ורק על המסר הזה, הנאור, הפמינסטי והחזק באמת, מגיע לקריסטין קאשור כל הכבוד.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•999
סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד

סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד

גארי שטיינגרט

בערך מה שהיה קורה אם וודי אלן היה כותב את "1984".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•999
לשון

לשון

קיונג ראן ג'ו

ב"לשון" הכל מתחיל ונגמר באוכל. העצב הוא מלפפון מלא גבשושיות, ההשראה היא גרגרי מלח גס, זוהר כמו פנינים, והדבר הכי מנחם בזמן צרה הוא אומצה עבה, משביעה ועשויה היטב. והאהבה? האהבה היא משהו נדיר כמו אספרגוס או פטריית כמהין, גדלה במעמקי האדמה. טיפה ממנה משביחה כל מאכל.

האוכל שזור בספר וכל מאכל נקשר לזכרון ולתחושה. לפי גיבורת הספר, כשאוהבים מישהו - אוכלים איתו ומבשלים בשבילו. האכילה מושווית למעשה האהבה - והלשון היא האיבר הדומיננטי בשניהם. צריך לשון כדי לדבר, להתנשק ולאכול.
כשאהובה של ג'ונג'-ג'י-וון מסרב שוב ושוב לאכול את האוכל שהיא מבשלת בשבילו - היא מבינה סופית שזה נגמר וכל מאמציה מתרכזים בלהכין בשבילו סעודה אחרונה אחת, "המנה המוגשת קרה".

מבחינת עלילה לא קורה פה הרבה; אבל זה לא מפריע לספר להיות מרתק מהעמוד הראשון עד האחרון. הוא כתוב בצורה מדויקת, מרגשת בלי להיות דביקה, ומעביר את האמת של הגיבורה (שהיא הרבה פעמים מעוותת או לא שגרתית) באופן קולע ונוגע ללב. תיאורי מוצרי המזון, הניחוחות, הצבעים ואופן הבישול והתנהלות המטבח והאנשים סביבם - אנשים שכל הוויתם מתרכזת בסכין טובה וחדה, במלח משובח ובנתחי דג מובחרים - מעוררי תיאבון וחיים.

אם אתם מתכוננים לקרוא ואתם שומרים על המשקל, זהירות... אני יכולה להעיד על עצמי שבהחלט אכלתי פי שלוש מכרגיל בזמן הקריאה וגם נהניתי מכל ביס, כי הארומה של הספר חלחלה לכל מה שאכלתי.

הייתי מסיימת במשפט "משאיר טעם לעוד", אבל זו באמת קלישאה אולטימטיבית.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•999
שינה

שינה

הרוקי מורקמי

רק האיורים המהפנטים מצילים אותו מלהיות פלופ של ממש.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•999
נשים קטנות [מהדורת 2011]

נשים קטנות [מהדורת 2011]

לואיזה מיי אלקוט

אוי ואבוי להם, לתרגומים החדשים. הרי זה דבר ידוע שספר ילדות אסור לו שיקרא באף תרגום או שפה חוץ מאשר השפה בה קראת אותו בילדותך. מדהים איך שתרגום יכול לשנות סיפור, ואיך ההנאה מ"נשים קטנות" כרוכה היטב בשפה המתנגנת, האוורירית, המעט מיושנת בה נכתבה.
הקסם בקריאת "נשים קטנות" כילדה טמון בדיוק בפרטים הקטנים האלו: שמלות פופלין,"כבושים", ידוניות, כרכרות פתוחות ועוד מושגים שלא ברור לגמרי מה משמעותם. היופי בספר טמון לא באידיליה ובהטפות המוסר הרבות שבו, אלא בדמויות ובאופן שהוא לוקח אותך לעולם אחר, בו יש נשפי ריקודים, תפירה מול האח, הפרדת מעמדות וכללי נימוסים ברורים, החלקה על הקרח ורכיבה, עולם שונה מאד מהחיים המודרניים.

חלק ניכר מההומור והחן בספר הולך לאיבוד כשהמתרגמת מנסה בכוח להפוך את השפה בו ל"נערית", "עכשווית" ולא-תקנית, (דוגמא פעוטה היא "תזכור!" בתרגום החדש לעומת "זכור!" התקני בתרגום הישן); מה שהיא מכנה בתור "קול עברי, נגיש ומשכנע". אבל "נשים קטנות" אינו עברי, ולא צריך להתנהל לפי הסלנג העברי.

כדי לסתום את הגולל שמו לנו כהקדמה לספר את "בפתח המהדורה העברית" אשר מגלה לכל מי שעדיין לא קראה את הספר את סופו של הסיפור ובחירתה של הגיבורה. כל הכבוד לך, נטע גורביץ'.

אז מה אני מציעה - שלא יהיו תרגומים חדשים? הרי גם התרגום שאני קראתי חדש לעומת לתרגום שהיה לפניו. מלבד זאת, מהדורות חדשות וקריאות הן דבר חשוב. בכל זאת, הייתי שמחה אם הן היו מנסות להיצמד ככל האפשר לסיפור המקורי ולשפה התקנית והיפה בה הוא נכתב, להימנע מהארות שוליים שמסבירות את עלילתו של כל ספר שהבנות קוראות - זה מפריע לשטף הקריאה וממש לא נחוץ להבנה - ובעיקר בעיקר להימנע מכל מיני "פתחי דבר" ו"אחרית דבר" שנועדו בבירור למבוגרים שקראו את הספר במהדורות קודמות, ולא למי שקורא אותו בפעם הראשונה ומגיע לו לקבל את הסיפור נקי, ללא הקדמות וביאורים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•999
גברים קשוחים

גברים קשוחים

אליזבת גילברט

כולם מסכימים שפורט ניילס הוא אי נידח ומשעמם: בעיקר המשפחות שגרות שם. הדברים היחידים המעניינים בפורט ניילס הם:
1. הרבה מאד ים
2. הרבה מאד לובסטרים
3. אי שכן בשם קורן הייוון, אשר זהה למדי לפורט ניילס הן בגיוון האוכלוסייה והן ברמת השיעמום; פרט לדבר אחד: באי מתגוררת משפחת וישנל, משפחת דייגי לובסטרים בעלי מגע קסם, ממש גיבורי-העל של ציד הלובסטרים.

אה, ויש גם את רות תומס, גיבורת הסיפור.

לאליזבת גילברט כנראה היה חשוב ליצור גיבורה ראשית לא טיפוסית לרומן רומנטי (וגם רומן רומנטי שהוא בכלל לא רומן רומנטי, אם כבר מדברים). היא בירכה את הגיבורה בתכונות רומן-רומנטיות מובהקות כגון יופי, חכמה, עוקצנות, משפחה עשירה ושוני רב מהסביבה בה גדלה, שלא לדבר על כך שאמה נוכריה ממקום לא ידוע. אבל ברגע שהמחברת הבחינה בכך, מיהרה והוסיפה עוד מאפיין אחד שיסכל את מהלך הסיפור המסורתי: רצון עז לעשות דווקא.

לרות תומס אין חברים בפורט ניילס. אין לה גם חברים בפנימייה לבנות בה למדה. היא שונאת את הרעיון של קולג', מסרבת לעבור לגור אצל אמה מעבר לים, מסרבת לחקור את העולם אף שהדבר מוצע לה - במקום זה, כדי לעשות דווקא, היא משתקעת בפורט ניילס ולא עושה כלום.
את זמנה היא מבלה בהרהורים על כך שהיא אמורה להיות דייגת לובסטרים (אף על פי שהיא שונאת גם את זה, כמובן) ובכתיבת מכתבים ארוכים לאמה ובה היא מפרטת כמה היא אוהבת את פורט ניילס, איך רק שם היא מרגישה בבית ושזהו המקום הנפלא ביותר בעולם (שקרים מוחלטים).
למעשה, רות נמצאת במן פאזת אחרי-צבא שאני יכולה להזדהות איתה. מן חיפוש זהיר של המקום שלך בעולם, גישוש אחרי כל מיני כיוונים, הרבה שינה, קימה בשעות לא הגיונית, ושיטוטים ארוכים בפרצוף זועף. גם אני עברתי את זה. אבל אחרי כמה ימים, או שבועות, או חודשים, קמתי ואמרתי לעצמי: די נמאס!! לכי תעשי משהו עם עצמך!! והלכתי לחפש עבודה.
רות לעומתי קמה, אמרה את זה לעצמה, והתהפכה לצד השני.

כשהעלילה עוזבת את רות לנפשה, היא טורחת לספר לנו על מלחמות הלובסטרים העקשניות בין פורט ניילס לקורן היוון, הכוללות בעיקר סיפורים על גברים שיכורים טובעים, ומציגות את תושבי שני האיים כחלאות רכושניות שיהרגו גם את חברם הטוב אם יהיה בזה צורך (חוץ מבני וישנל כמובן. להם אין צורך להשתתף במלחמות הלובסטרים, כי הם פשוט שורקים והלובסטרים הולכים לסיר ומבשלים את עצמם).

רות משוטטת, ולבסוף מוצאת לעצמה שגרה קבועה בדמות בהייה באחד מבני פומורוי (אין לי כוח לחפש איך קראו לו) שנשכר כדי לדשדש בביצות הטובעניות ולחפש בהם חט של פיל קרקס שלפי הסיפורים טבע באזור לפני איזה מאה שנה. אף אחד לא מאמין שהחט יימצא, אבל נדמה שפומורי נהנה לדשדש שם בבוץ ורות נהנית (או לפחות לא סובלת) להסתכל עליו.

ככה גם אני הרגשתי. צפיתי בגילברט מדשדשת לה בבוץ הסיפור וחיכיתי שתוציא סוף-סוף משהו מעניין. על הכריכה היה כתוב שרות מתאהבת בסוף, לא? כתוב שהיא נולדה לגדולה בעל כורחה, לא?

ואז... מגיע אובני וישנל. צעיר בלונדיני, חתיך, עם עיניים כחולות ושום דבר מעניין להגיד. הוא ורות עושים המון סקס, אבל חוץ מזה לא מתרגשים אחד מהשני יותר מדי, ונדמה שלרות יש כשרון להשתעמם אפילו מזה. אם לזה תקראו התאהבות - שיבושם לכם.

בקיצור, לא בלתי נשכחת ולא בטיח. נדמה שהסופרת ממש מתאמצת שלא יקרה שום דבר מעניין, כי דווקא היה לה פוטנציאל ליצור סיפורון רומנטי חביב למדי. ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" ניכר בהחלט שהיא יודעת לכתוב, שיש לה חוש סיפור וחוש הומור, אז כנראה שאלו דברים שמתפתחים עם הזמן (אשריה).

ואסיים בכמה עובדות על לובסטרים:
1. לובסטרים ממשיכים לגדול בכל ימי חייהם, והם מסוגלים לחיות יותר ממאה שנים.
2. צבתות הלובסטר מסוגלות בקלות לשבור אצבעות יד.
3. במסעדות מבשלים את הלובסטרים בעודם בחיים (מזל שזה לא כשר).

סתם כדי שבכל זאת יהיה לכם משהו לחשוב עליו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•999

ביקורות נוספות על "המוות והפינגווין"

המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

"עת משונה לגדול, חשב ויקטור, ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד..."

ויקטור הוא איש בודד שחי לו לבדו. טוב אולי לא ממש לבדו, לפני שנה אימץ פינגווין מגן החיות לאחר שגן החיות נסגר. ויקטור חולם לכתוב אך סובל ממחסום כתיבה עמוק ומחוסר בהשראה. אחרי שנים של תסכול וניסיון למצוא את מקומו, מוצא ויקטור עבודה לא שגרתית יש לומר, בעיתון. ויקטור מקבל את תפקיד כותב ההספדים ועליו לכתוב הספדים לאנשים שעדיין בחיים כך שברגע מותם העיתון יוכל לפרסם את ההספד במהרה בבוקר שלמחרת. עד מהרה מתחילים למות אנשים שויקטור כתב עליהם. האם בטעות? האם במכוון? בהמשך יצטרפו אל חייו דמויות נוספות שיכנסו אל ביתו וכך, מאיש בודד וגלמוד הוא ימצא עצמו מוקף בסביבה חדשה ולא תמיד נוחה אליה יצטרך להסתגל.

מקסים היה לראות דווקא את הבחירה בפינגווין שמלווה את ויקטור בבדידותו, שהרי החיה הזו מתאפיינת בהיותה זוגית ונאמנה. הפינגווין מנסה למלא אצל ויקטור את החסר אך הרבה פעמים נלקח כמובן מאליו למרות צימאונו ליחס ותשומת לב. בהמשך הספר התברר לי שהפינגווין הוא למעשה שיקוף של ויקטור עצמו. בודד, צמא ליחס, חסר אונים לעיתים ומתקשה לדברר את רגשותיו. ויקטור והפינגווין נאבקים שניהם על מנת להישאר בחיים באופן דימויי ולהצליח לקבל משמעות מחיים חסרי משמעות.

הספר מעט מזכיר את צ'כוב ועיסוקו בחיים כאפורים ומשעממים ולמרות ההרפתקאות הקטנות שמגיחות אל חיינו מידי פעם, החיים עדיין מצויים בסוג של שגרה משעממת שאיתה אנו צריכים לנסות להתמודד פעם אחר פעם. בשונה מצ'כוב יש גם משהו מאוד סוריאליסטי בספר והקורא מקבל דברים הנחשבים מחוץ לנורמה כנורמליים, מה שנותן לספר את הייחודיות המקסימה שלו.

אהבתי מאוד את העולם הרגיש שיצר כאן הסופר. העלילה נוגעת בהרבה נקודות אמיתיות שלנו כבני האדם וההתמודדות היומיומית של התנגשות בין רצונות למציאות. ספר פיוטי שמדבר על החיים כמכלול ועל דברים קטנים שיכולים להזיז משהו גדול. לפעמים כל מה שצריך זה רק לקום ולעשות.

"לכל תקופה יש נורמות משלה, חשב. דברים שנראו פעם מפחידים נעשו כעת חלק מהשגרה, וכדי לפטור את עצמם מדאגות מיותרות הופכים האנשים את הדברים הללו לנורמה וממשיכים לחיות. להמשיך לחיות הלוא זה העיקר בשביל ויקטור ובשביל כל אחד אחר. לחיות למרות הכל".

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•בר
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

****

לוויקטור יש חיים פשוטים. הוא כותב הספדים לאנשים שעדיין בחיים, עושה מזה שלוש מאות דולר בחודש, ומתגורר בדירה קטנה בקייב שהורישה לו סבתו, כששותפו לדירה הוא פינגווין חולה-לב בשם מישה. ההספדים מאפשרים לו לחיות בנוחות יחסית, למרות שיש לו תחושה עמומה ומוצדקת למדי שכוונותיהם של מזמיני ההספדים אינן טהורות לחלוטין, ושהוא עצמו משמש ככלי משחק בידיהם של כוחות נעלמים. הוא פוגש כל מיני סוגים של אנשים, ביניהם סרגיי, שוטר המקוף, ועד מהרה מתפתחת ביניהם ידידות פשוטה הכוללת כוסיות קוניאק ושיחות חסרות תכלית אל תוך הלילה, שיחות מהסוג שחולקים חברים שיכורים שאין להם יותר מדי הפתעות טובות בחיים. מאוחר יותר מצטרפות לוויקטור ולמישה הפינגווין גם סוניה, בתו בת הארבע של אחד ממכריו המפוקפקים של ויקטור, ונינה האומנת בת העשרים. בסך הכול חייו הפלגמטיים של ויקטור מתנהלים בעצלתיים וללא אירועים מיוחדים, למעט מקרים שבהם הוא נדרש להוריד פרופיל ולהיעלם מהשטח לכמה ימים, כי אחד או יותר ממושאי ההספדים שלו עומדים לפגוש את בוראם בנסיבות בלתי נעימות. ויקטור מדמה שכך הוא יוכל להמשיך. שקיומם של הפינגווין האניגמטי, סוניה המתוקה ונינה האומנת מקנה לו סוג של מסגרת יציבה, ואולי איזה עתיד שבו יעברו כולם אל הכפר ויחיו בבית קטן. אולי בחצי האי קרים. שם שקט ונעים, והוא יוכל להתפנות לחלומו, לכתוב פרוזה, ולא רק הספדים קצרים וחסרי תוחלת.

לאלון יש חיים פשוטים. כשהיה ילד אהב לצייר, וכעת הוא מעצב גרפי ואנימטור ומדי פעם משכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר. הוא מתגורר בדירה בעיר שינה שקטה בישראל, יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם, ולמרות שאין לו תכנית משמעותית לעתיד, הוא נהנה להשתעשע במחשבה שחייו ימשיכו כפי שהם. מדי פעם הוא כותב ביקורות ספרים קצרות לאתר אינטרנט מקומי, וחולם על היום שבו יתפנה מספיק ויאזור כוח לכתוב משהו בעל משמעות. בינתיים הוא משתדל להינות ממה שיש, ויש לא מעט. הוא מתפרנס לא רע, וביתו ומשפחתו מעניקים לו תחושה כוזבת של מסגרת יציבה וביטחון של חיים פשוטים.

ספר מדכדך אך משועשע במקצת, מזכיר לפרקים בסגנון המאופק והדל את כתיבתו של הרוקי מורקמי, רק עם מעט יותר הומור (במינון הומאופתי. זה לא סיינפלד פה), ועם ביקורת חברתית ופוליטית דקה מן הדקה על המתרחש באוקראינה של שנות התשעים, עוד לפני שפוטין לטש אליה עיניים בגלוי.
לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הוא לא בדיוק משעשע אבל יש בו רמזים של חיוך פנימי, הוא לא פיוטי אבל יש בו רגעים מקסימים, והטון שלו מאוד איטי וחיוור, עמום וחורפי, סהרורי אבל לא אידיוטי, וחסר תוחלת כמו שהוא מגושם, ויש בו חן של פינגווין שקופץ לאמבטיה ואוכל, כשנותנים לו, דגי בקלה קפואים מהמקפיא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

אנדריי קורקוב בן ה64 הוא ממשיך-דרך ראוי לענקי הרוח של הספרות הרוסית במאות הקודמות. קורקוב שאב , בסבירות גבוהה, השראה לרוב ממיכאיל בולגקוב, ומצטיין כמוהו בהומור מרושע ושנון. כיאה לסופר העומד על כתפי ענקים, אנדריי קורקוב הוציא מתחת ידיו ועטו יצירה משובחת, שלא מביישת את קודמיו, וכתובה בשפה רזה, קריאה וקולחת שלא תרתיע את קוראי המאה ה21.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•דוריאן גריי
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

ספר מעולה. הייתי מוריד לו כוכב אחד רק על הגסויות הכל כך מיותרות שהוכנסו כ"סצינות" שמדברות בשפה ההוליוודית ה"מחייבת" אליה הקולנוע ה"ישראלי" מאוד מכור.
העלילה טובה. הסיומת אדריה ומפתיעה.
הדמויות כתובות נהדר. המתרגם עשה עבודה מצוינת מאין כמוה. אתה יכול ממש להרגיש את ה"סיפור הרוסי" בין כל סיטואציה שמובאת לאורך כל הספר. מומלץ.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•אלון
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

"מבריק ומקורי, מצחיק ועצוב" ("הארץ") - רשום על הכריכה. מסכימה עם שלושה, מצחיק זה לא. אפילו לא קצת. מזכיר סרט שרובו מתנהל באפלה. אם הייתי צריכה לתאר את הספר בצבע הייתי בוחרת אפור. כאלה הם חייו של ויקטור, או בעצם של כולם, לפחות שם באוקראינה של שנות ה-90. בורג קטן במערכת שלאף אחד אין מושג מי באמת עומד מאחוריה, שקוע בבדידותו אף שהחיים מזמנים לו אנשים קרובים כביכול, כל אחד בודד בבדידותו והם בודדים יחד. אכן מבריק, מקורי, מאוד מאוד שונה ומאוד מאוד עצוב. ממליצה בחום!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ענתי10
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

אז יש פינגווין בחדר ואני מסכים זה די מגניב וחמוד אבל לא מחזיק ספר ולזרוק פינגווין לסיפור לא הופך אותו למקורי.
יש דמות ראשית בסגנון מורקמי – קמה , אוכלת , עובדת ,עושה כלום , מקבלת מוזריות שנופלות עליה בהכנעה אדישה. אבל מה שעובד לאחד לא עובד לשני.
אולי משהו לא עבר בתרגום אולי זה סגנון שאני לא מתחבר אליו ואולי זה הומור שאני לא מבין אבל האפרוריות של הסיפור וחוסר האמינות של הדמויות – ביחוד הילדה - גרמו לי להתעצבן ולספור דפים עד סיומו.
זה ספר קצר וקראתי עד הסוף כי אני אוהב לדעת מה מעבר לפינה והבחור שהמליץ עליו אמר שזה הספר הכי מקורי שקרא, אז חיכיתי שיבוא איזשהו טוויסט ואין.
לאוהבי פינגווינים בלבד – ואולי גם לא להם

לפני 13 שנים•
★★★★★
•cujo
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

אל "המוות והפינגוין" הגעתי לאחר שידידה שמעה שאני קורא את "הדבר" של אלבר קאמי. סיפרתי לה על העומק של הספר, על הדכאון העמוק שהוא נוטה להשרות (במידה ומתחילים לפשפש בעומקו הפילוסופי), והיא בטוב ליבה רצתה לתת לי ספר פחות מיושן. כך הגעתי אל "המוות והפינגוין", ספר קצר וקליל, שבכלל הושאל לי כ"ספר לשבת" ושקריאתו נמרחה לה במשך שבועיים.
כשקריאה בספרים קלילים כאלה נמרחת לה, זה לרוב לא נובע מחוסר זמן, אלא מחוסר עניין. ואכן, זה המקרה גם בספר הזה.

"המוות והפינגוין" הוא ספר יחסית קליל - גם הדכדוך שלו, גם הפסימיות שלו - הכל מוגש באוירה מחויכת עם כמה כוסיות וודקה ודג מלוח.

אני מניח שקוראים רבים ימצאו עומק מסוים בספר הזה - סך הכל, העלילה לא אמורה להיות כזו בנאלית - סופר כושל שמקבל עבודה משונה, של כתיבת הספדים לאנשים שטרם מתו, תוך כדי גידול פינגוין (!) שמפיג (בצורה לא הכי מוצלחת) את בדידות, וילדה שמסתפחת אליו.
אני מניח שיש כאן אמירה על אוקראינה הפוסט-סובייטית.
אני מניח שיש כאן שנינות רבה שפספסתי (הספר כן הצחיק אותי למספר רגעים, אציין זאת לחיוב).

אבל בסך הכל, הספר לא הצליח לסחוף אותי, הוא לא משך אותי ביבשושיות שלו, ולדעתי גם קצת חסרה לו התרה בסוף. היא קיימת, אבל... לא יודע. הרגישה לי מאוד סתמית, אני מניח.

עוד ספר שקראתי ולא אשוב אליו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

סיפור נחמד, מ א ו ד אהבתי!
החלטתי לקרוא את הספר בפעם הראשונה כשנפלו עיניי על הכותרת "המוות והפינגווין".. וגם לאחר שקראתי את הספר אני עדיין מאמינה שזאת הכותרת הכי מושכת ומוצלחת!
ומי יכול לא לאהוב את הפינגווין בעל העיניים המדוכאים -מישה-!!
ויקטור לקח את הפינגווין מישה מגן החיות כשלא יכלו להאכיל אותו, לפני כשנה משמצא עבודה בעיתון ונטלו עליו כתיבת ספדים על אנשים מפורסמים שעדיין בחיים -מכאן אנחנו יכולים להריח את הלכלוך והצרות שתבוא מעבודה כזו-
התחבר ויקטור למישה ונהייו לחברים טובים, אבל מישה חלה והייה על ויקטור להציל אותו ולשלוח אותו אל סביבתו הטבעית אנטרקטיקה...והתחיל התהליך ובדיוק כאן האנשים שעבד איתם ויקטור וויתרו עליו ונהייה כחי מת!
ויקטור נסע במקום הפינגווין לאנטרקטיקה.....וברח.
האווירה הכללית של הסיפור היא אווירה עצובה שתמיד עטופה בקור ושלג לבן בפינות.. ותמיד מופיע את הפינגווין כדי לכסות את האווירה בדכאון כזה!
השפה נעימה לאוזן וללב...זורמת בקלילות.
הסוף אירוני מוצלח ומרגש..אהבתי אהבתי אהבתי!
מומלץ בחום.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•סוהא
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

אנדריי קורקוב

מי שאוהב חיות, אבל ממש אוהב יכול להבין את עומקו של הספר. הקשר שבין גיבור הסיפור - ויקטור לפינגווין שלו והקשר שלהם לסביבה פרט על כל נים אצלי.הגבול בין האיש לחיית המחמד שלו מטושטש לגמרי. מי האיש ומי הפינגווין? מי ה"מבוגר האחראי"? מסביב לעולם הקטן בו חי ויקטור עם הפינגווין שלו - עולם חמים, מבודד ועצוב, יש מזג אויר קפוא, בדידות, קור אנושי, תככים ומוות. הקור שאופף את הספר מכל כיוון מצטמצם לחום, אהבה, שותפות גורל, דאגה והתכרבלות כשזה מגיע לקשר בין ויקטור לפינגגוין. בזכות הפינגווין ויקטור נפתח יותר ומצליח להתמודד ביתר קלות עם כל מני צרות שנופלות עליו (בדמות של עבודה מוזרה,ילדה קטנה שמופקדת למשמרתו ללא הכנה, מוות של אנשים קרובים, מזימות וכאוס כללי). מאד מרגש ומיוחד

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ליאת
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
המוות והפינגווין

המוות והפינגווין

מאת אנדריי קורקוב

הביקורת של 999

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של 999
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“אלגוריה על התנהלות האדם בחברה הנמצאת בתהליך התפרקות. על הנטייה הטבעית לשקוע בתוך העולם הקטן שלך, לד”

8/49
ביקורות על המוות והפינגווין
הבאה
סמיון
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“לפני, בערך שנה, נסעתי בכביש סיבירי נידח למדי. תוך כדי הנסיעה הנופים האנושיים התחילו להכנס לתוך האו”