"עת משונה לגדול, חשב ויקטור, ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד..."

ויקטור הוא איש בודד שחי לו לבדו. טוב אולי לא ממש לבדו, לפני שנה אימץ פינגווין מגן החיות לאחר שגן החיות נסגר. ויקטור חולם לכתוב אך סובל ממחסום כתיבה עמוק ומחוסר בהשראה. אחרי שנים של תסכול וניסיון למצוא את מקומו, מוצא ויקטור עבודה לא שגרתית יש לומר, בעיתון. ויקטור מקבל את תפקיד כותב ההספדים ועליו לכתוב הספדים לאנשים שעדיין בחיים כך שברגע מותם העיתון יוכל לפרסם את ההספד במהרה בבוקר שלמחרת. עד מהרה מתחילים למות אנשים שויקטור כתב עליהם. האם בטעות? האם במכוון? בהמשך יצטרפו אל חייו דמויות נוספות שיכנסו אל ביתו וכך, מאיש בודד וגלמוד הוא ימצא עצמו מוקף בסביבה חדשה ולא תמיד נוחה אליה יצטרך להסתגל.

מקסים היה לראות דווקא את הבחירה בפינגווין שמלווה את ויקטור בבדידותו, שהרי החיה הזו מתאפיינת בהיותה זוגית ונאמנה. הפינגווין מנסה למלא אצל ויקטור את החסר אך הרבה פעמים נלקח כמובן מאליו למרות צימאונו ליחס ותשומת לב. בהמשך הספר התברר לי שהפינגווין הוא למעשה שיקוף של ויקטור עצמו. בודד, צמא ליחס, חסר אונים לעיתים ומתקשה לדברר את רגשותיו. ויקטור והפינגווין נאבקים שניהם על מנת להישאר בחיים באופן דימויי ולהצליח לקבל משמעות מחיים חסרי משמעות.

הספר מעט מזכיר את צ'כוב ועיסוקו בחיים כאפורים ומשעממים ולמרות ההרפתקאות הקטנות שמגיחות אל חיינו מידי פעם, החיים עדיין מצויים בסוג של שגרה משעממת שאיתה אנו צריכים לנסות להתמודד פעם אחר פעם. בשונה מצ'כוב יש גם משהו מאוד סוריאליסטי בספר והקורא מקבל דברים הנחשבים מחוץ לנורמה כנורמליים, מה שנותן לספר את הייחודיות המקסימה שלו.

אהבתי מאוד את העולם הרגיש שיצר כאן הסופר. העלילה נוגעת בהרבה נקודות אמיתיות שלנו כבני האדם וההתמודדות היומיומית של התנגשות בין רצונות למציאות. ספר פיוטי שמדבר על החיים כמכלול ועל דברים קטנים שיכולים להזיז משהו גדול. לפעמים כל מה שצריך זה רק לקום ולעשות.

"לכל תקופה יש נורמות משלה, חשב. דברים שנראו פעם מפחידים נעשו כעת חלק מהשגרה, וכדי לפטור את עצמם מדאגות מיותרות הופכים האנשים את הדברים הללו לנורמה וממשיכים לחיות. להמשיך לחיות הלוא זה העיקר בשביל ויקטור ובשביל כל אחד אחר. לחיות למרות הכל".

****

לוויקטור יש חיים פשוטים. הוא כותב הספדים לאנשים שעדיין בחיים, עושה מזה שלוש מאות דולר בחודש, ומתגורר בדירה קטנה בקייב שהורישה לו סבתו, כששותפו לדירה הוא פינגווין חולה-לב בשם מישה. ההספדים מאפשרים לו לחיות בנוחות יחסית, למרות שיש לו תחושה עמומה ומוצדקת למדי שכוונותיהם של מזמיני ההספדים אינן טהורות לחלוטין, ושהוא עצמו משמש ככלי משחק בידיהם של כוחות נעלמים. הוא פוגש כל מיני סוגים של אנשים, ביניהם סרגיי, שוטר המקוף, ועד מהרה מתפתחת ביניהם ידידות פשוטה הכוללת כוסיות קוניאק ושיחות חסרות תכלית אל תוך הלילה, שיחות מהסוג שחולקים חברים שיכורים שאין להם יותר מדי הפתעות טובות בחיים. מאוחר יותר מצטרפות לוויקטור ולמישה הפינגווין גם סוניה, בתו בת הארבע של אחד ממכריו המפוקפקים של ויקטור, ונינה האומנת בת העשרים. בסך הכול חייו הפלגמטיים של ויקטור מתנהלים בעצלתיים וללא אירועים מיוחדים, למעט מקרים שבהם הוא נדרש להוריד פרופיל ולהיעלם מהשטח לכמה ימים, כי אחד או יותר ממושאי ההספדים שלו עומדים לפגוש את בוראם בנסיבות בלתי נעימות. ויקטור מדמה שכך הוא יוכל להמשיך. שקיומם של הפינגווין האניגמטי, סוניה המתוקה ונינה האומנת מקנה לו סוג של מסגרת יציבה, ואולי איזה עתיד שבו יעברו כולם אל הכפר ויחיו בבית קטן. אולי בחצי האי קרים. שם שקט ונעים, והוא יוכל להתפנות לחלומו, לכתוב פרוזה, ולא רק הספדים קצרים וחסרי תוחלת.

לאלון יש חיים פשוטים. כשהיה ילד אהב לצייר, וכעת הוא מעצב גרפי ואנימטור ומדי פעם משכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר. הוא מתגורר בדירה בעיר שינה שקטה בישראל, יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם, ולמרות שאין לו תכנית משמעותית לעתיד, הוא נהנה להשתעשע במחשבה שחייו ימשיכו כפי שהם. מדי פעם הוא כותב ביקורות ספרים קצרות לאתר אינטרנט מקומי, וחולם על היום שבו יתפנה מספיק ויאזור כוח לכתוב משהו בעל משמעות. בינתיים הוא משתדל להינות ממה שיש, ויש לא מעט. הוא מתפרנס לא רע, וביתו ומשפחתו מעניקים לו תחושה כוזבת של מסגרת יציבה וביטחון של חיים פשוטים.

ספר מדכדך אך משועשע במקצת, מזכיר לפרקים בסגנון המאופק והדל את כתיבתו של הרוקי מורקמי, רק עם מעט יותר הומור (במינון הומאופתי. זה לא סיינפלד פה), ועם ביקורת חברתית ופוליטית דקה מן הדקה על המתרחש באוקראינה של שנות התשעים, עוד לפני שפוטין לטש אליה עיניים בגלוי.
לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הוא לא בדיוק משעשע אבל יש בו רמזים של חיוך פנימי, הוא לא פיוטי אבל יש בו רגעים מקסימים, והטון שלו מאוד איטי וחיוור, עמום וחורפי, סהרורי אבל לא אידיוטי, וחסר תוחלת כמו שהוא מגושם, ויש בו חן של פינגווין שקופץ לאמבטיה ואוכל, כשנותנים לו, דגי בקלה קפואים מהמקפיא.

אנדריי קורקוב בן ה64 הוא ממשיך-דרך ראוי לענקי הרוח של הספרות הרוסית במאות הקודמות. קורקוב שאב , בסבירות גבוהה, השראה לרוב ממיכאיל בולגקוב, ומצטיין כמוהו בהומור מרושע ושנון. כיאה לסופר העומד על כתפי ענקים, אנדריי קורקוב הוציא מתחת ידיו ועטו יצירה משובחת, שלא מביישת את קודמיו, וכתובה בשפה רזה, קריאה וקולחת שלא תרתיע את קוראי המאה ה21.

ספר מעולה. הייתי מוריד לו כוכב אחד רק על הגסויות הכל כך מיותרות שהוכנסו כ"סצינות" שמדברות בשפה ההוליוודית ה"מחייבת" אליה הקולנוע ה"ישראלי" מאוד מכור.
העלילה טובה. הסיומת אדריה ומפתיעה.
הדמויות כתובות נהדר. המתרגם עשה עבודה מצוינת מאין כמוה. אתה יכול ממש להרגיש את ה"סיפור הרוסי" בין כל סיטואציה שמובאת לאורך כל הספר. מומלץ.

אז יש פינגווין בחדר ואני מסכים זה די מגניב וחמוד אבל לא מחזיק ספר ולזרוק פינגווין לסיפור לא הופך אותו למקורי.
יש דמות ראשית בסגנון מורקמי – קמה , אוכלת , עובדת ,עושה כלום , מקבלת מוזריות שנופלות עליה בהכנעה אדישה. אבל מה שעובד לאחד לא עובד לשני.
אולי משהו לא עבר בתרגום אולי זה סגנון שאני לא מתחבר אליו ואולי זה הומור שאני לא מבין אבל האפרוריות של הסיפור וחוסר האמינות של הדמויות – ביחוד הילדה - גרמו לי להתעצבן ולספור דפים עד סיומו.
זה ספר קצר וקראתי עד הסוף כי אני אוהב לדעת מה מעבר לפינה והבחור שהמליץ עליו אמר שזה הספר הכי מקורי שקרא, אז חיכיתי שיבוא איזשהו טוויסט ואין.
לאוהבי פינגווינים בלבד – ואולי גם לא להם

אל "המוות והפינגוין" הגעתי לאחר שידידה שמעה שאני קורא את "הדבר" של אלבר קאמי. סיפרתי לה על העומק של הספר, על הדכאון העמוק שהוא נוטה להשרות (במידה ומתחילים לפשפש בעומקו הפילוסופי), והיא בטוב ליבה רצתה לתת לי ספר פחות מיושן. כך הגעתי אל "המוות והפינגוין", ספר קצר וקליל, שבכלל הושאל לי כ"ספר לשבת" ושקריאתו נמרחה לה במשך שבועיים.
כשקריאה בספרים קלילים כאלה נמרחת לה, זה לרוב לא נובע מחוסר זמן, אלא מחוסר עניין. ואכן, זה המקרה גם בספר הזה.

"המוות והפינגוין" הוא ספר יחסית קליל - גם הדכדוך שלו, גם הפסימיות שלו - הכל מוגש באוירה מחויכת עם כמה כוסיות וודקה ודג מלוח.

אני מניח שקוראים רבים ימצאו עומק מסוים בספר הזה - סך הכל, העלילה לא אמורה להיות כזו בנאלית - סופר כושל שמקבל עבודה משונה, של כתיבת הספדים לאנשים שטרם מתו, תוך כדי גידול פינגוין (!) שמפיג (בצורה לא הכי מוצלחת) את בדידות, וילדה שמסתפחת אליו.
אני מניח שיש כאן אמירה על אוקראינה הפוסט-סובייטית.
אני מניח שיש כאן שנינות רבה שפספסתי (הספר כן הצחיק אותי למספר רגעים, אציין זאת לחיוב).

אבל בסך הכל, הספר לא הצליח לסחוף אותי, הוא לא משך אותי ביבשושיות שלו, ולדעתי גם קצת חסרה לו התרה בסוף. היא קיימת, אבל... לא יודע. הרגישה לי מאוד סתמית, אני מניח.

עוד ספר שקראתי ולא אשוב אליו.

סיפור נחמד, מ א ו ד אהבתי!
החלטתי לקרוא את הספר בפעם הראשונה כשנפלו עיניי על הכותרת "המוות והפינגווין".. וגם לאחר שקראתי את הספר אני עדיין מאמינה שזאת הכותרת הכי מושכת ומוצלחת!
ומי יכול לא לאהוב את הפינגווין בעל העיניים המדוכאים -מישה-!!
ויקטור לקח את הפינגווין מישה מגן החיות כשלא יכלו להאכיל אותו, לפני כשנה משמצא עבודה בעיתון ונטלו עליו כתיבת ספדים על אנשים מפורסמים שעדיין בחיים -מכאן אנחנו יכולים להריח את הלכלוך והצרות שתבוא מעבודה כזו-
התחבר ויקטור למישה ונהייו לחברים טובים, אבל מישה חלה והייה על ויקטור להציל אותו ולשלוח אותו אל סביבתו הטבעית אנטרקטיקה...והתחיל התהליך ובדיוק כאן האנשים שעבד איתם ויקטור וויתרו עליו ונהייה כחי מת!
ויקטור נסע במקום הפינגווין לאנטרקטיקה.....וברח.
האווירה הכללית של הסיפור היא אווירה עצובה שתמיד עטופה בקור ושלג לבן בפינות.. ותמיד מופיע את הפינגווין כדי לכסות את האווירה בדכאון כזה!
השפה נעימה לאוזן וללב...זורמת בקלילות.
הסוף אירוני מוצלח ומרגש..אהבתי אהבתי אהבתי!
מומלץ בחום.

מי שאוהב חיות, אבל ממש אוהב יכול להבין את עומקו של הספר. הקשר שבין גיבור הסיפור - ויקטור לפינגווין שלו והקשר שלהם לסביבה פרט על כל נים אצלי.הגבול בין האיש לחיית המחמד שלו מטושטש לגמרי. מי האיש ומי הפינגווין? מי ה"מבוגר האחראי"? מסביב לעולם הקטן בו חי ויקטור עם הפינגווין שלו - עולם חמים, מבודד ועצוב, יש מזג אויר קפוא, בדידות, קור אנושי, תככים ומוות. הקור שאופף את הספר מכל כיוון מצטמצם לחום, אהבה, שותפות גורל, דאגה והתכרבלות כשזה מגיע לקשר בין ויקטור לפינגגוין. בזכות הפינגווין ויקטור נפתח יותר ומצליח להתמודד ביתר קלות עם כל מני צרות שנופלות עליו (בדמות של עבודה מוזרה,ילדה קטנה שמופקדת למשמרתו ללא הכנה, מוות של אנשים קרובים, מזימות וכאוס כללי). מאד מרגש ומיוחד

אלגוריה על התנהלות האדם בחברה הנמצאת בתהליך התפרקות. על הנטייה הטבעית לשקוע בתוך העולם הקטן שלך, לדאוג לביתך ולחייך, ולנסות לשרוד מול קשיי החיים. זהו עולמו של ויקטור, סופר בינוני המנסה לפרסם את סיפוריו ובעיקר לשרוד. כך הוא מקבל על עצמו משימה מוזרה של כתיבת הספדים על אנשים חיים, מבלי לשאול שאלות מיותרות. גם כשהכל מצביע על התפתחויות מוזרות, שנקל היה לקשור להספדים שלו, ויקטור ממשיך שלא לשאול שאלות מיותרות, מה שמסתבר כדבר הנכון עבורו באותו הזמן או כפי שבהמשך אומר לו "הבוס", נותן העבודה העיקרי שלו:"עדיף שלא תשאל שאלות. תמצא הסבר שיהיה לך נוח אתו...". האירוניה הדקה המלווה את הספר לכל ארכו באשר לנטייה הטבעית שלא לדעת מה שלא נוח לנו, מגיעה לשיא בסיומו של הספר. אז מתברר לא רק לקוראים אלא גם לגיבור הספר, ויקטור, מה שחש וחשד כל העת, שלמעשה הוא היה כל העת שותף שלא מדעת לדברים שקרו.
המיוחד בספר הזה, בנוסף לביקורת על החברה האוקראינית, על השחיתות הפושה בכל, על התפרקות הערכים, על בדידות האדם בחברה הזאת, הוא הסגנון שבו מוצגים הדברים. הכל במין understatement כמעט בריטי וריחוק מהמאורעות הבאמת דרמטיים. חלק גדול מהספר מוקדש לתאור חייו היומיומיים של ויקטור, בעולמו הקטן והמצומצם, מין יומן ארועים כמעט משעמם. זה בניגוד דרמטי למה שכנראה מתרחש לאמיתו בעולם החיצוני ולמאורעות הסוערים הפוקדים את אוקראינה. הניגודיות הזו מדגישה את ההדחקה של ויקטור. את הרמזים שויקטור "מסרב" לקלוט, אנחנו הקוראים קולטים היטב ומכאן אחד ממקורות המתח בסיפור והציפייה שלנו שמשהו מאד דרסטי יקרה בהמשך.
הספר מתאפיין בהומור דק, שבא לביטוי גם בתאור הפינגווין ואופיו האניגמטי. נראה שהפינגווין רואה ומבין הרבה יותר מה שקורה מהאנשים סביבו ובכך הוא מהווה מעין ניגוד של ויקטור.
הספר כתוב היטב, מהנה ומעורר מחשבה, מומלץ ביותר.