טניזקי הגיש מועמדות לפרס נובל מספר פעמים ומעולם לא זכה. הביקורת טענה שספריו פשוטים וקריאים מידי.
כאן בדיוק היתרון שלו, גם הספר מפתח הינו קריא וברור. למרות שהוא קריא וברור הוא גם מתוחכם וזה בדיוק היופי בטניזקי.
ספר זה פורסם לראשונה ב-1956 וחולל שערוריה בשל העיסוק האובססיבי במין ובמציצנות. הספרים נחטפו מן המדפים והביקורת נעה בין הערכה לזעם כולל דיון בפרלמנט בשאלות מוסר. מה צריך יותר מזה בכדי להבין שהספר הוא פורץ דרך בתחומו, נוגע בנושאים שהיו טאבו בתקופה זו ביפן וללא ספק מקורי ויחודי.
טניזקי היה בן 70 כשכתב את הספר, העריכו אותו על כך שבגילו היה עדיין סופר עניין עמוק ויצירתי כל כך ביחסי מין.

הספר עוסק בעיקרו בארבע דמויות מפתח. איקוקו אישה נשואה, בעלה, קימורה חבר טוב של הזוג והמאהב הסמוי של איקוקו, טושיקו ביתם של הזוג.
נרקמת מערכת יחסים מורכבת בין הארבעה שנוגעת ברבדים העמוקים ביותר ביחס שבין גבר לאישה, בגידה, נאמנות, שיוויון זכויות ועוד.
הספר בנוי מדיאלוג בין שני יומנים שכתבו איקוקו ובעלה. שניהם חושבים שהצד השני קורא את היומן שלהם, ביומן הם כותבים את כל מה שלא היו מסוגלים לדבר האחד עם השני, לעיתים בתקווה שהצד השני אכן יקרא את היומן האישי.
זה מסוג הסיפורים שנוגע בדקויות של נפש האדם שרק יפני יכול היה לכתוב.
בהחלט קריאה מהנה.

להנאה שבספר תרם תרגומו מן המקור של דורון ב.כהן ואחרית הדבר המעניינת שכתב.
אני ממליץ בחום לקרוא את ספרו המרתק של המתרגם דורון ב. כהן "יש משהו לקרוא?" על ביקורת על הספרות העולמית, יש פרקים מעניינים על הספרות היפנית, הסקנדינבית ועוד.

אחרי 20 שנות נישואין מחליט בעלה של איקוקו לשנות ממנהגו ולהתייחס ביומנו לחיי המין שלו עם אשתו.

הוא מקווה שהיא תציץ ביומן שלו ותקרא את הדברים כי לדבר איתה על זה הוא לא יכול. במקביל, מתחילה איקוקו גם היא לכתוב יומן. החינוך המסורתי הקפדני שקיבלה מהוריה מושרש אצלה עמוק והיא לא יכולה לדון עם בעלה בנושאים מביכים כמו חיי המין שלהם, והיא פורקת את אשר על ליבה על דפי האורז.

שניהם מכוונים את כתיבתם אחד אל השני אך גם נשבעים שאינם מציצים בעצמם אחד ביומנו של השני...

משחק המניפולציות והעמדות הפנים מסתבך והולך ומצטרפים אליו טושיקו, בתם בשנות העשרים, וקימורה, הצעיר שהם מנסים לשדך לה אך מסתבך גם הוא ברשת.

בעלה של איקוקו, שאינני זוכרת את שמו, ייתכן אפילו שהוא לא מצוין בכלל... מצטייר בהתחלה כמניפולטור הראשי, אך מהר מאוד מתברר לנו שהוא אולי התמים שבחבורה...

הספר נכתב בשנת 1956 ע"י טניזקי, שהיה אז בן 70, ומצליח להיות אירוטי ושערוריתי, ועם זאת לרגע לא גס או פורנוגרפי, כך שהוא הרשים אותי פעמיים – פעם אחת בפני עצמו ופעם אחת בהקשר לתקופתו ולגילו של המחבר.

רבדים רבדים של אמת ושקר, קשרים וסודות, תשוקות ואשליות, שאם תרצה או לא תרצה, יגעו גם בך ובמחשבותיך הכמוסות ביותר.

הסיבה הראשונית שגרמה לי להתחיל ולקרוא ספר זה - עטיפת ספר...!
צילום מדהים וארוטי להפליא מה שמוכיח מחדש כי המרומז, ה"בערך", מושך ומרתק יותר מהברור...
ולסיפור הספר: זוג יפנים נשואים כבר 20 שנה, שאורח החיים שלהם נע בין המודרני והעכשיוי ובו-זמנית עדיין נמצאים בכבלי המסורת והשמרנות (בעיקר האישה). כבר מתחילת הספר, בפרק הראשון, מתברר לקורא כי הבעל מנהל יומנים מזה שנים אך כתוצאה מגילו המתקדם (כולו בן 50) מחליט להציף את בעיותיו/רצונותיו/חלומותיו היותר אישיים והיותר אינטימיים עם אישתו. מטרת היומן, והוא מצהיר על זה, לגרום לאישתו לקרוא את הכתוב, וזו צורת התיקשורת היחידה והפתוחה שיכול לנהל עם זוגתו. הפרק הבא בספר - יומנה של אישתו. גם היא מודעת לבעיתיות שיש בזוגיות עם בעלה, אך מכיוון שהיא עדיין נתונה בכבלי החינוך השמרני שהוטבע בה, היא אינה מסוגלת לבטא את רגשותיה ומחשבותיה וזאת ללא קשר עם התנהגותה בפועל ! היא מחליטה לבטא זאת ביומן שהיא מנהלת. היא עושה הכל כדי שבעלה לא ידע על היומן אך שאיפתה הכמוסה, עם עצמה, שהכתוב יגיע לידיעת הבעל !
בכריכת הספר כתוב כי החשיפה האישית ההדדית ביומנים גורמת להקצנה באירועים וביחסים...
בלכתוב יומן - אין כל חידוש ! החידוש בספר זה הוא ה"דו-שיח" שמתנהל בין השניים באמצעות היומנים: לכתוב על אותו אירוע משתי נקודות מבט, כיצד כל אחד מפרש בצורה שונה לחלוטין אותו מעשה, זו הגדולה וזו הייחודיות של הספר/הסופר. יש משהו בצורת הכתיבה שהיזכירה לי את ספרו המדהים של דוויד גרוסמן " שתיהיי לי הסכין"... שם אמנם השניים אינם מכירים, אך עדיין קיימת התקשורת ההדדית באמצעות הכתיבה.
בסיכום: אני בהחלט ממליצה על הספר ! מובטח לקורא חוויה שונה מהספרים ה"רגילים" ה"מערביים" !

עוד סופר יפני שלא שמעתי עליו עד כה. הסיפור יפה וקולח. הספר בנוי עם מעט מאוד דמויות ובכמה קולות. הסופר בחר בטכניקה של יומנים של הגיבורים המתכתבים עם עצמם ואחד עם השני. הסיפור אינו נכנס לתיאורים פרטניים ודווקא מתוך מה שלא נאמר ו/או נרמז, ניתן לייצר את ההיבטים הפורנוגרפיים וגם מעט מורבידים, אם יורשה לי לומר. אין ספק שמין הוא צורת תקשורת חשובה ולא לגמרי ברורה. המחבר מצליח להראות לנו את ההוד הנורא היכול לעמוד מאחורי תקשורת זו.
שווה ת'זמן.

ספר מאוד קריא. מבחינת "רמת" הכתיבה, אין כאן בשורה גדולה. הספר כתוב בפשטות, שלא לומר פשטנות. אבל התחושה שיש משהו עמוק ומטריד מתחת לפניי השטח גורמת לך להמשיך לקרוא.
אני מעריך שהיו לי ציפיות לאיזשהו פטישיזם עמוק יותר, שמשתמע מהשם והכריכה של הספר, ואולי באמת כשהספר יצא הוא באמת היה מטלטל יותר לקוראים אותו, אבל היום זה רק מדלג על הגבול של סטייה.
אציין גם את אחרית הדבר של המתרגם, שמאוד נהניתי לקרוא, וגם שפשוט כיף לקרוא ספרות יפנית. נדמה לי שהפער בין תאווה עצומה לחיים ותרבות כובלת יוצרת ספרים טובים. רק שימשיכו לתרגם עוד דברים שהם לא מוראקמי, ויהיה יותר טוב.

בגיל 56, לאחר יותר מעשרים שנות נישואין, מחליט הפרופסור לכתוב ביומנו ללא מעצורים, ולהתייחס לחיי המין שלו עם אשתו, איקוקו.
החלטה זו אינה מקרית. בגילו ובמצבו הבריאותי המתרופף, הביצועים כבר אינם בסטנדרט אותו דורשת איקוקו, אשתו הצעירה ממנו בכ-10 שנים.

בערך באותו הזמן, מתחילה איקוקו לכתוב גם היא יומן אישי. כמובן שגם היא מתייחסת לנושא זה, ההופך די מרכזי בחייהם, לאחר התבגרותה של בתם היחידה.

אלא שהיומנים האישיים, אינם כה אישיים ופרטיים. כל אחד משוכנע שהשני מציץ וקורא ביומנו, ולכן מנצל את כתיבתו ה-"אישית" כדי להעביר מסרים לשני, וכן למניפולציות הדדיות.

העניין מסתבך כאשר לביתם מוזמן קימורה, החתן פוטנציאלי לבתם טושיקו, שמוצא עניין רב יותר דווקא באמא.

הספר, המוגש כקטעי יומן של השניים, מספר את הסיפור משני הצדדים האמורים, אבל כמובן שתחת מגבלות הסינון והמניפולציות שהם מפעילים דרך השימוש ביומנים אלה.

הספר נבלע בקלות. נגיסות קריאה קצרצרות של 3-2 עמ' ולעיתים פחות, במין דיאלוג קטעים לסירוגין מיומנה של איקוקו ושל בעלה הפרופסור. מאד קריא וקולח, ועם הרבה מרווח בין השורות לפרשנות אישית של העלילה, שמתבהרת קצת יותר בסוף (או אולי לא כ"כ?).

גם אחרית דבר המצוינת של המתרגם דורון ב. כהן, עוזרת לבאר חלקים עמומים בספר ולהרחיב על מכלול יצירתו של טניזקי.

ואי אפשר להתעלם מהעטיפה המדהימה (עדה רוטנברג). אין לי ספק שחלק מהצלחת הספר הזה תהיה בזכות הצילום הנפלא. בערימת הספרים שבדוכנים ובחנויות, כוח המשיכה של צילום עירום זה, שמסתיר יותר ממגלה, מושך את העין ואת תשומת הלב. מה גם שההקשר שלו לעלילה נפלא בעיני.

לסיכום – מיוחד, מעניין ומומלץ.

לא קל למצוא ספרים מתורגמים מיפנית וכשמוצאים והספר מוזמן ומגיע לחנות, האושר הוא רב.
גם במקרה של המפתח נהניתי מאד הן מעלילת הספר והן מתיאור החיים היפניים רגע לפני השתלטות המערב על יפן. מומלץ בחום.

מענין כמו שהיפנים יודעים לכתוב עקב התרבות השונה שלהם.ממליץ בחום.