גילוי נאות. אני מעריץ את יהודה עמיחי.
אבל דווקא מהמקום הזה, של הערצה ולא סתם הערכה כנה, אני חייב להגיד שיהודה עמיחי הוא משורר עילאי אך סופר בינוני.
הדוגמא הכי טובה שאני יכול למצוא היא פרלין. כן, פרלין שוקולד.
ריבוע קטן ודחוס של אושר מאבקת קקאו. אתה נוגס בו ורוגע חמים מתפשט בגופך. אלו השירים של יהודה עמיחי - קבצים קטנים שלהנאה מרוכזת.
הספר הוא כמו חבילה גדולה של פרלינים. כשהם באים ביחידה בודדת זה טוב, אבל בכמויות גדולות הדחיסות הזו מתישה.
מתישהו אתה מפסיק, בוהה בערימת הפרלינים שנותרה על השולחן ופשוט לא מסוגל להכניס אחד נוסף לפה.
זה הספר הזה. כל כולו יהודה עמיחי, אבל זהו בדיוק נקודת התורפה שלו. אישית, היה לי קשה. כל שורה טעונה במשמעות, בתוך כל פסקה מסתתרת אלגוריה עמוקה וכל דף מותיר אותך מהורהר.
זה מתיש, קוטע את אווירת הסיפור.
עם זאת, אני כן יכול להגיד משהו אחד מאוד חיובי על הספר: לאלו מכם שמשוגעים על יהודה עמיחי ומילים כמו חוליקאת או "מדורת מכתבים נשרפים" מעבירים בהם צמרמורת - הספר הזה הוא אוצר, כי בו עמיחי חושף את הרקע האמיתי שמעבר לביטויים ולשירים ומאפשר הצצה חטופה למעמקי כור ההיתוך של שירתו.

















