אין בנמצא ספרים כאלה,
שהם פרוזה,
המעורבבת בשירה פילוסופית,
רבת עומק,
חתרנית,
נוקבת,
אך לא נטולת רגישות,
ועדינות נפש.
העדינות בה בשפע, ככלה בתולית וענוגה ביום חופתה,
השומרת על תומתה.
כנגן הפורט על גיטרת רגשותיו את כמוסות ליבו ושאיפות חייו ומביאם אל תודעת אהובתו הנעלמת, החמקמקה.
ספרים אשר נכתבו מתוך אהבה טהורה ואידיאלוגית ולא מתוך מניע של בצע כסף והתעשרות מזדמנת.
אלה אמירות שחוקות ומכובסות אך במקרה זה, הקלישאה מנצחת ובגדול. ספרים דקיקים, מנימליסטיים, שצופנים בתוכם רובדים לשוניים ותיאוריים רחבים, אשר קימוץ במילים אינו ערובה להמעטה בחשיבות עולם רגשי ונפשי עשיר ומפולפל. במעט מילים ניתן לומר הרבה מאוד וביכולת זו מצטיין הספר יותר מספרים רבים אחרים, ספרים עבי כרס, שמנמנים שרב המלל על האיכות.
מן המילה הראשונה הקורא מפלס לעצמו דרך אל עולם מסובך, מופלא ומאופק ובת בעת רוחש ומבעבע מתחת לפני השטח, גדוש מראות, צבעים וריחות המציפים את כל החושים יחדיו- העיניים, הניחרים ואפילו את חוש המישוש והשמיעה, שותפים לחוויה אלמותית ובלתי נשכחת.
התיאורים חדים ומדויקים עד שבאפשרות הקורא לעצום את עיניו ולדמיין מולו את פלאי הטבע המתוארים בספר. את נהימות הרוח הענוגה והמשתובבת בקלילות וניבזות כאחד, פורעת רעמות שיער כהנפת אצבע דקיקה, אוושת העלים המרשרשת ביום סתווי אדמדם, ריח הלענה החרפרף והמתוק, המרטיט בנחיריים לאורכו של היום.
בסמוך לכל אלה, או שמא יותר מדויק לאמור בצל כל אלה, נרקם לו סיפור אהבה קטן אך בו- זמנית כביר. פשוט אך גם עשיר, ממלא ומרחיב את הנפש ככל שהדפים חולפים להם ביעף.
סיפור האהבה בין ג'מילה לבין דניאר הוא סיפור פשוט המתרחש על רקע מלחמת העולם השניה, כאשר בעלה של ג'מילה נשלח אל החזית והיא נותרת בגפה, תורמת את חלקה למשק הבית בהעדרו. מדובר בבחורה צחקנית, עצמאית שיודעת לעמוד על שלה ובמידת הצורך להעמיד אחרים במקומם.
דמות יחסית חריגה בנוף השמרני והקומניסטי של ימי ברית המועצות, כאשר קירגיסטן [ דאז קירגזיה] הייתה נתונה לשליטתה של רוסיה והיוותה חלק ממנה. אל אותה ג'מילה נקשר בחבלי אהבה חרישית בחור צעיר הממעט במילים ואף משונה במקצת שאחדים מבני הכפר לועגים לו ולמנהגיו המשונים.
הדבר אינו מונע מג'מילה להתאהב בבחור ולפרוץ ביתר חוזקה את מוסכמות סביבתה ותרבותה ואף בדרך עקיפה להשפיע על מספר הסיפור, שהוא בעצם גיסה בן ה-15 סאיט, להבין שהחיים אינם מסתכמים בדלת אמות ביתו אלא ביותר מכך, אם רק ירצה, שטיח החיים פרוש לרגליו, כל שעליו לעשות הוא לצעוד עליו.
דניאר וג'מילה, על פניו, הם ניגודים. ניגודים משלימים. הוא מהורהר ושתקן, שתקנותו העיקשת כמעט פילוסופית, מה שאיננו הוגה במילים הוא מרבה לומר כאשר הוא פוצח בשירה, שירה קולנית, לוהטת ומהדהדת, הנשארת בזיכרון זמן רב לאחר שפסקה מלרנן ולענג את האוזן. לעומתו, ג'מילה תוססת, מחוצפת ופלרטטנית, שכל המביט בה נשבה בעיניה השחורות המהפנטות, בצבע עורה השחום המעיד על בריאות איתנה,, כעץ עלון עבה גזע וארוך שורשים.
ועל צמד הנאהבים מתבונן מן הצד סאיט הנער ששותף בשמחת אהבתם ונקרע בעקבותיה שכן ליבו שומר אמונים לג'מילה שנים קודם לכן.
סיום הקריאה, כדרכי, מלווה אצלי במחשבות והרהורים רבים. מה שאהבה גורמת לאדם לעשות, כיצד היא פוקחת את עיניו כאשר הוא מגיח ממערבולת הרגשות הראשונית שנצמדה אל עורו. מה שהטבע מסמל עבור הדמויות הללו ועבורנו. מעין סיפור אגדה מתוק ומציאותי. מעין חלום ליל קיץ שהדמויות הנמות מתעוררות בשלב מסוים ומתפכחות, עושות מעשה נועז והטבע הוא תפאורה נאותה למעשה זה, או מדויק לומר שאולי הוא הגורם לכך, הזרז המאיץ ביצרים הנחבאים לפרוח ולפרוץ קדימה, לסטות מן המקובל ולגדוש את הסאה בנעורים צעירים ורעננים.
כאשר אתה נמצא במרחב הפתוח, השמש הלוהטת קופחת על ראשך בעוצמה, יוצרת עגלי זיעה עגולים ורטובים, ואתה חופשי להלך כרצונך בסיום עמלו של היום או במהלכו, להתרוצץ, להביט אל השמיים המבצבצים שקצם טרם נראה ומרבית הסיכויים שלעולם לא יופיע, אולי באמצעים כאלה קל לך יותר להיות עז מצח ולמרוד, להתעופף לארבעת רוחות השמיים. להתמזג עם הטבע הסורר, שקובע את חוקיו לעצמו ולהניח את גורלך בכפותייך שלך. להיות אדון לעצמך, יהיה אשר יהיה המחיר.
נ.ב
במהלך הקריאה, לא יכולתי שלא להיזכר בשני אנשים יקרים לליבי, שהכתוב כאילו נכתב בשבילם. שגרמו לי אושר ושמחה בדרכם והאירו את יומי בנוכחותם יום-יום והוכיחו ביתר שאת את דבריו של אייטמטוב בספר זה. הביקורת מוקדשת להם.
