הסיפור עוסק בילדים קטנים שסבלו מהתעללות במשפחתם, או שמשפחתם הייתה הרוסה, לא טיפלה בהם, הוזנחו וחייהם הפכו, או היו בדרך ליהפך, לגיהינום - בעצם הישארותם עם הוריהם. ילדים אלו, שזוהו כמוכים, גם במרפאות השכונתיות, "נעלמו" והועברו למשפחות אמידות שנואשו לילד, שמסיבות שונות לא יכלו להביא ילד לעולם, או שחיכו זמן רב ברשימה לצורך אימוץ, ומובן שהיה באפשרותן לדאוג לכל צרכיו.
הפתרון היה "פשוט": האם מביאה את התינוק או הילד למקומות כמו בתי חולים, מרפאות, תחנות כיבוי אש וכדומה ונוטשת אותו, מבלי שיישאלו שאלות. אם לאחר שישים יום היא לא חוזרת לקחת אותו, היא מאבדת את זכות ההורות, והתינוק יימסר לאימוץ "לבית חם ואוהב".
זהו, בקצרה הרקע לסיפור שמתפתח ושעלילתו מהירה, כפי שקרה לרידלי - גיבורת הסיפור, שבבוקר אחד מצאה את עצמה מסכנת את חייה וקופצת לפני גלגלי טנדר, שנהגו היה עסוק בשיחה בטלפון הסלולרי, ולא שם לב לילד הקטן שירד לכביש. ואילולא מהירות תגובתה ואומץ ליבה, הילד היה נדרס...
את האירוע הדרמטי צילם צלם עיתונות שהיה עד לנעשה והמקרה צבר כותרות בעיתונים היומיים, בחדשות ואפילו הגיע ל- CNN היוקרתי.
ומכאן, עם חשיפתה של הגיבורה המקומית, מתחיל למעשה כל הסיפור, שמתנהל בקצב מהיר, ומספק הנאת קריאה, ומתח מסוים, לכל אורכו, כאשר רידלי - בעקבות צילום שקיבלה, יוצאת למסע לגילוי עצמי בחיפוש אחר זהותה, שאולי מתחבאת אחרי "שקרים יפים" והיא אינה מוכנה לוותר ולחיות את שארית חייה מבלי לדעת מי היא באמת.
למרות האמור, זהו אינו סיפור שמתמקד בהתעללויות והזנחה של ילדים, ומסופקני אם פסיכולוגים ימצאו בו תובנות כלשהן, אלא - כפי שאני רואה זאת, הנושא משמש כמסגרת לסיפור עלילתי שיכול למצוא את מקומו, בכבוד, בלא מעט ספרי בלשים טובים.
שני דברים שלהם נחשפתי בספר, ושאיני זוכר כמותם בספר כלשהו: האחד, הדימויים הרבים, היפים והמעניינים מחיי היום יום, שהגיבורה משתפת אותנו בהם ובחן רב.
והדבר השני, הוא פנייתה של הגיבורה לקוראים ושיתופם בצורה אינטראקטיבית כביכול, בעלילה ובהחלטותיה.
אביא רק שלושה דימויים, ובקצרה:
"...והרגשתי שזה כמו ניסיון להחזיק בכוח רוטווילר בעזרת חוט דנטלי."
"...הוא התקרב אלי צעד, ואני נסוגותי צעד אחד לאחור, כאילו היינו בני זוג לריקוד."
"...לשונות המנעול של ההכרה נכנסו למקומן בקול רעש מחליא, ופתחו את דלת הכלוב של הטיגריס."
ודוגמאות לפנייתה של הגיבורה אל הקוראים, ושוב בקצרה:
"אני אשאל אתכם: מה כן היה מושלם."
"מה אני מנסה לומר? מה אני מנסה לספר לכם?"
"האם אתם מאוכזבים ממני? האם ציפיתם..."
"אתם ודאי תוהים מה איתי, מה אני הייתי רוצה. האם הייתי מסובבת חזרה את מחוגי השעון?"
"נשמע הגיוני, נכון?"
נראה לי שהבנו את הפואנטה.
אה, נזכרתי בעוד קטע נחמד. במהלך קרב יריות שבו היא משתתפת, היא מסבירה לנו: "בסרטים, הייתי פוגעת בכולם עם הכדורים הבודדים שלי, אבל אני מגלה שאני לא קלעית מצטיינת."
לפני סיום, שתי הבהרות.
האחת, בגב הספר מצוין שהספר הוא סקסי וקצבי. ובכן, הוא לא יותר סקסי מכל סיפור מותחן שאתם מכירים.
ושנייה, משפטים (בעמוד 317) שלגביהם איני מסכים עם דעתה המלומדת של הסופרת:
"אין כאן רעים. לא באמת. אם חושבים על זה, אין רעים של ממש בחיים. רק בספרות אנחנו מוצאים גרסאות מזוקקות של טוב ורע. בחיים יש רק בחירות (בהדגשה) טובות ורעות."
ואני שואל: האם הסופרת כה עסוקה בכתיבה, שאין לה את הזמן לצפות בטלוויזיה ולראות את כל הרוע המשתולל אצלה בבית, בארה"ב, ובכל העולם...? מוזר.
כמובן, זה לשיפוטו האישי של כל אחד מאיתנו.
הסיפור זורם במקצב די מהיר ואופן הצגתו והפניה אלינו, כפי שאמרתי, נותנת לנו הרגשה של "השתתפות פעילה" באירועים.
נהניתי.
