• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1976
סדרה:ספריה לעם #221
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
נעמה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“אמיל אז'אר/ רומן גארי לא מאכזב, סיפור מקסים נוגע ללב ומראה את החיים מנקודות מבט של דמויות צבעוניות ו”

38/87
ביקורות על כל החיים לפניו
הבאה
בני
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•2 דקות קריאה

את הספר קראתי בעבר וזכרתי אותו כספר קסום ביותר. אבל השנים עוברות, מגמות משתנות ובקריאה שניה הספר מתגלה כספר... קסום לגמרי.



מומו הוא ילד אלג'יראי. כלומר, הוריו כאלה, כנראה. ולמה כנראה? משום שמומו הוא ילד הגדל אצל אשה יהודיה, גברת רוזה, בת 69, ניצולת שואה וזונה בעברה. הוא גדל בפריס בקרב בני עמו האפריקאים. גברת רוזה מתפרנסת כעת מאחזקת ילדי זונות, שאינן מסוגלות להחזיק את ילדיהן שלהן, והן רק משלמות עבורם כדי לגדלם.



התשלום עבור מומו סדיר פחות או יותר וכשאנחנו פוגשים אותו לקראת "יום הולדתו" העשירי, שגם זה לא ברור לגמרי, גברת רוזה כבר זקנה למדי, בקושי מצליחה לעלות לקומה השישית נטולת המעלית. ערכו של מומו מתחיל לרדת בעיניו ובעיני גברת רוזה בעקבות הפסקת התשלום עבורו והוא צריך להתחיל לדאוג לעצמו ליום שלאחר מותה של גברת רוזה.



מומו אמנם לא מתייחס אל גברת רוזה כאל אמו, אבל כל הסימנים נמצאים שם. היא משתגעת מדאגה כשזה מאחר לשוב הביתה והוא מצידו דואג לכל סימן חולי וקושי אצלה.



אירוע גדול המתרחש לקראת שני שליש הספר משנה מספר דברים בחייו של מומו, משנה אצלו כמה תפיסות, משנה את גילו ומאיץ עניינים.



הספר הוא ספר קלאסי של אמירות חכמות, אבחנות תמימות של ילד בן עשר תמים ונבון. מי שמחפש את ספר הציטוטים הגדול אין לו לאן להרחיק לכת, אלא לגשת לספר הקטן הזה, שחוכמה גדולה טמונה בו. עונג צרוף של ראיית חיים כהווייתם.



לא פעם תמימותו של מומו מתעמתת עם החיים, עם המוות ועם הרווח וההפסד של המוסר. כמה קטן ספר זה, כמה עמוקה חוכמתו.



מופת קטן של אהבת אדם וחמלה אנושית נדירה. המלצת קריאה חזקה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של נעמה
נעמה
3קוראים|גיל ממוצע37|67%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,309
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

1 תגובה
אור שהם
אור שהם•לפני 7 שנים
מסכים לגמרי לגבי הציטוטים, כמעט כל משפט שני הוא ציטוט ראוי.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 3 ימים•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "כל החיים לפניו"

כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

"הם יבואו לקחת אותי. הם יטפלו בכל. הם אמרו שאחכה כאן, ויבואו עם משאיות לאצטדיון
"מרוצי האופניים"." מי זה הם? "הם נתנו לנו חצי שעה ואמרו שניקח רק מזוודה אחת. יעלו אותנו על רכבת ויובילו אותנו...."

רוזה ניצלה מאושוויץ, היטלר כמעט תופס אותה כל לילה כשהיא צועקת בחלום. "גברת רוזה ממה את מפחדת
מומו היה שואל "? כי לפעמים כשהיה צפוץ היו ישנים באותו חדר. "אין צורך בסיבות בשביל לפחד"
הייתה עונה לו אבל היא ידעה טוב מאוד מה השואה עשתה לה בלב לעולמי עד.

נפשה מצולקת אך היא חיה ונושמת והייתה יצאנית עד שהחליטה שהגוף שלה רופס מדי בכדי
להשוויץ בו. היא פתחה סוג של מעון לילדי הזונות באזור, ילדים לא רצויים שאף אחד
לא שם עליהם יריקה.
כשמומו הבין שרוזה מקבלת המחאה כדי שהוא יגור אצלה והיא לא אמא שלו הוא עשה שביתה איטלקית
ועוד כמה דברים לא יפים עד שרוזה שכנעה אותו שהיא אוהבת אותו באמת הכי מכולם.

כשילדים גדלים ברחוב ללא זהות או שורשים, הם יעשו הכל בשביל לנגוע בחיים ושהחיים ייגעו בהם גם.

"וכשדלת החדר של ד"ר כץ הייתה נפתחת, והוא, כולו בלבן, היה יוצא ומלטף לי את השיער הייתי מרגיש יותר טוב." .

מומו היה יושב שעות ומחכה לרגע הזה שבו הוא ירגיש כאילו יש לו אבא שמלטף לו את הראש באהבה.

"שדרות בלויל" פריס, צרפת הוא איזור מוכה עוני של ערבים, יהודים, שחורים. והרבה זונות, הכי הרבה שאפשר לשאוף אליו זה להיות סרסור או לסחור בנשים והרואין...ומומו כלומר מוחמד היה שונה הוא אהב ללקט תובנות של אנשים מבוגרים מסביבו ולעשות עם זה מטעמים בלב.
מומו בן 10 היה שואל את אדון חמיל מוכר השטיחים "האם אפשר לחיות ללא אהבה"? כשאדון חמיל היה עונה ב – כן !
מומו היה מתחיל לבכות. כי אהבה ,חיבוק, קורטוב אנושיות זה מצרך נדיר אצל ילדי הזונות
שננטשו אצל רוזה היהודיה .וגם סוג של חוף מבטחים או תקווה לחיים טובים יותר.

הוא היה ילד אבל טיפל ברוזה שלו . סעד אותה עד הסוף כמו בן שאוהב ולא מוכן להרפות מהאישה שהאכילה אותו 4 שנים
ודאגה לו. הוא גירש לה את החלומות, שם לה מראה מול הפנים ואיפר אותה . הביא את החברים האפריקאים שלו כדי שיגרשו את המוות שנקש לה בדלת..עשה הכל כדי להישאר אתה עוד קצת .לא רצה להישאר לבד בחיים .

המורכבות בין המוסלמים ליהודים בסיפור, וכן והחמלה האנושית כלפי מיעוטים וכלפי זקנים
בועטת בבטן בזמן הקריאה ועלולה לשבש את הדעת לכל אדם שיקרא בספר זה ראו הוזהרתם.

ספרון קטן קטן אך גדול מהחיים
קראתי בשקיקה

ובאותו עניין מוסלמים יהודים ,.אם כבר..
לפני יומיים הגענו לתחנה מרכזית אחת במקום שומם לחלוטין שמשם היינו אמורים לקחת אוטובוס לטריזן. לאוטובוס הספציפי לא היה ביקוש באותו היום חוץ מזוג אחד צעיר שחיכה אתנו בגשם. הם דיברו בטורקית.. לרגע חשבנו שאולי התבלבלו. התגלגלה שיחה, הם היו מוסלמים והיה להם יומיים חופש בפראג. שאלנו אותם מה מניע אותם כמוסלמים ,מתוך חופשה של יומיים בעיר היפה לשרוף יום אחד על מחנה השמדה של יהודים. הם הסתכלו לנו בעיניים ואמרו שאין דבר אחר שנראה להם יותר מעניין מהדבר הנורא הזה שהנאצים עשו ליהודים. במשך הסיור הם גם לא הסכימו לפספס שום נקודה על המפה . כל כך התרשמנו מהדור הצעיר שלא מוכן שיאכילו אותו במנת דיקטטטוריה והולך לחפש את ההסטוריה עם עיניים פקוחות וראש אחר. תהינו מה יקרה עם הדורות הבאים עם מנהיג כזה שמכחיש את השואה , ומתאים את חומר הלימוד מוחק ומשנה את ההסטוריה בספרים לפי ראות עיניו..היו לנו בהחלט כמה שעות של צחוקים מאחורי גבו של המנהיג שלהם וסדר העולמי החדש שהוא מתכנן לעמו...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חני
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

ספר מופתי.
קצר מאוד, לצערי הרב, אבל גדוש הומור, כאב וכל מה שביניהם.
אז׳אר שוזר בתוך הספר פילוסופית חיים כל כך פשוטה אבל כל כך נוקבת.
הספר הזה ימשיך איתי הרבה זמן.
מאמין באמת ובתמים שהספר הזה יכול לשנות חיים.
הייתי יכול לקרוא עוד 500 עמודים שמומו הקטן שגדל בעוד ארבע שנים מקריין.
מומלץ מומלץ מומלץ!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אלפרדו
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

"... "לא כדאי לבכות, ילדי. זה טבעי שזקנים ימותו. יש לך כל החיים לפניך"
איזה גועלי. הוא מנסה להפחיד אותי, או מה? תמיד שמתי לב שהזקנים אומרים, "אתה צעיר, יש לך כל החיים לפניך," בחיוך טוב, כאילו זה גורם להם שמחה.
קמתי. טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה." (עמ' 93)

הלא מהם החיים? מי הוא זה שחי את החיים ה'אמיתיים'? הבורגנים, שחייהם שקטים, השבים מידי יום לבעל, לאשה, לילדים? אך שמא חייהם של אלו אינם אלא בדיה? מסגרת שבנו בני האדם לעצמם על מנת להשתלט על כוחות התוהו בעולם, למסד את חוסר הפשר. החיים האמיתיים, כך מלמד אותנו ילד בן עשר, הם כאן, ברחוב. כאן כולם זרוקים, כולם סרסורים, כולם מוכרים את גופם.
אך אם אלו החיים, אז לשם מה לחיותם? הילדות, תחת להיות שמחה, הופכת למועקה; החיים, תחת להיות הזדמנות, הופכים להיות מרה שחורה. "אני יכול להבטיח לך שלא יקרה כלום", מבטיח דר' כץ החביב לרוזה, אך הילד הקשוב פורץ בבכי, "גם אני ידעתי ששום דבר לא יקרה, אבל זו הפעם הראשונה שמעתי את זה במפורש." נהנים אנו להפריח קלישאות על החיים, וזהו אכן ספר מלא קלישאות, אך מה נותר מאלו בחייו של ילד שמעולם לא האמין בחיים?
מחד, זאת התמונה הקשה שמסרטט לנו אמיל אז'אר, תמונה של ילד קשוח, שהחיים סירבו להטיב לו, ועל כן עבורו 'אלו החיים'. אך מבין השורות, ולעיתים קרובות גם עליהם, תחת מעטה זה עולה הזעקה. זעקתו של ילד שמחפש אהבה אך בעולמו הממוסחר אינו יודע לתת לכך מילים. קריאה לעזרה של ילד הרץ לפני מכוניות על מנת לזכות למעט צומת לב; ילד היושב שעות בחדר המתנה עמוס, בשביל להפוך, ולו לזמן מועט, למוקד העניינים; ילד שאינו מפסיק לדבר כאשר בפעם הראשונה מישהו מקשיב לו; ילד שאוהב את האשה שגדלה אותו, ומתכחש למותה. מומו הקטן שמח על כך שמוסיפים לו ארבע שנים לחייו, אך היה מייחל שהחיים אף הם יהפכו לסרט, ובלחיצת כפתור אחת יהיה ניתן להחזירם לאחור.
דברי, בעיקרם, אינם מתיימרים להיות ביקורת ספרותית. אין הם אלא הרהורים בעקבות ספר, ספר קשה, אך טוב. ספר שבעת קריאתו לא נתן לי מנוח, ואף כעת ממשיך לטרוד את מנוחתי. נדמה כי תכליתו של הספר הינו ביקורת על החברה, על יחסה לשוליים, על יחסה לחיים. אם כן לא נותר לי אלא להצטרף לקריאה זו, אמיל אז'אר מתאר לנו חיים, ואת אלו, כידוע, אין להעמיד לביקורת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חזקי
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

השלמה או להשלים עם מציאות החיים זה הדבר העיקרי שהספר העלה את מודעותי.
אנחנו צריכים להשלים עם מצבים שונים בחיינו. החל מצבים קטנים עד מצבים גדולים שיש להם השפעה על חיינו. הכוונה בהשלמה עם המציאות זה להבין שיש מצבים פחות טובים ומתסכלים בחיינו ואיתם אנו צריכים ללמוד להתמודד. החל מהקפה של הבוקר שלא מספיק חם או עם חלב ואנו צריכים לנסוע לעבודה. עד מצבים בהם אנחנו צריכים להתמודד בחיי היום יום שלנו עם אנשים לא נחמדים, לא סובלניים ולעשות דברים שלכאורה אנחנו לא אוהבים לעשות כמו כביסה, מדיח, ניקוי וטאטוא הבית ועוד. כמו כן, אנו צריכים להשלים עם כך שנאבד אנשים יקרים לליבנו ולהבין שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.

השנה זו שנת השירות הלאומי הראשונה שלי. לא הלכתי מסיבות כאלו ואחרות לצבא והחלטתי שאני רוצה לתרום למדינה בדרך אחרת. במהלך השירות הלאומי שלי נתקלתי באנשים שהם פחות נחמדים, אמפתיים, סובלניים, ואנשים מלאי ביקורת שלא תמיד יעריכו את העבודה שלי בשירות. כמו כן, הייתי צריכה לעשות עבודות שאני לא כל כך אוהבת לעשות. במהלך השנה הייתי צריכה להשלים שזו מציאות החיים ואפילו פניתי למנהל שלי. המנהל שלי אמר לי (אני אזכור את זה לתמיד) שלפעמים אנחנו צריכים לעשות עבודות שלכאורה לא כיפיות וגם תמיד יהיו אנשים שהם לא מספיק נחמדים וסובלניים וצריך להתמודד ולהשלים עם מציאות החיים.

אז ההקדמה והסיפור האישי שלי מתקשרים לספר בכך שמוחמד מספר הסיפור צריך להשלים עם הרבה מצבים שונים בחייו ולהבין שזו המציאות. מוחמד עבר מצבים הרבה יותר קשים ועצובים ממה שאני עברתי. מוחמד הוא ילד ערבי הגדל בביתה של גברת רוזה זונה לשעבר אשר מתפרנסת מטיפול ילדיהן של חברותיה לשעבר למקצוע. הפנסיון נמצא ברובע הסגנוני של צרפת בלויל שם יש מהגרים שחומי עור, ערבים ויהודים. ברובע הזה כמו בכל מקומות הגירה שונים, לרב אנשים עובדים בעבודות פשוטות ושחורות ויש שם הרבה פשע, אלימות וסמים. לאורך כל הספר מוחמד מספר על רגשותיו והתמודדויות היומיות שלו בפנסיון והתמודדויות עם החיים ברובע והעוני. למשל, חבריו לפנסיון של מוחמד פגשו את אימהותיהם לעומת זאת מוחמד לא פגש את אימו, הוא גידל כלב אך היה צריך למסור אותו מכיוון שלא היה לו מספיק אמצעים לגדל אותו וכשגברת רוזה הייתה קרובה למותה היה צריך לטפל בה ולעשות עבודות מגעילות וכמו כן היה צריך להשלים עם מותה. מוחמד מספר את הסיפור עם הרבה מודעות עצמית.

הספר מאוד מרגש והזלתי כמה דמעות. הקשר המרגש בין אנשי הרובע שלא נותנים חשיבות לדת ולמוצא, רואים אחד את השני כבני אדם ועוזרים לאחר כשהוא במצוקה. הקשר בין מוחמד המוסלמי לגברת רוזה היהודייה אשר אין בו חשיבות של דת ומוצא, הינו קשר מיוחד ומרגש.
מומלץ בחום!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סימליה
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

שש קומות מפרידות בין פריז הרומנטית ופריז האמיתית, בין בדיה ומציאות, בין אחד האדם ועלובי החיים.

בדידות, מחסור וסוד אפל, הם מנת חלקו של מומו, ילד ערבי יתום שהחיים גזלו ממנו את ילדותו.
היצירה מגוללת את מהלך חייו בשכונה הצבעונית בלוויל, ואת קשריו המיוחדים עם הדרים בה (בדגש על פטרוניתו, הגברת רוזה).

רומן גארי (ששם עטו הוא אמיל אז'אר), היטיב להשתמש במומו כמספר. באמצעותו חושף הוא בכנות השמורה לילדים, את גורלם של עלובי החיים. בתחכום ובדייקנות, מטיל הוא אמיתות כבדרך אגב, בחצי הלצה שמפלחת את הלב. שימושו בספרו של הוגו, כמין תורה לעיוורים (מאחר ולא השתנה דבר), היה פיקחי בעיניי.

זהו ספרו השני של גארי שאני קורא, וגם הראשון ("עפיפונים") היה מופלא. הספרים נכתבו פחות או יותר באותה תקופה, ותורגמו על ידי אותו אדם (אביטל ענבר), לכן ההבדל הכביר ביניהם מבחינת המשלב הלשוני והסגנון הוא מפתיע ומרשים בעיניי (ולטעמי מכוון). תמהיל של עצבות ושמחה הוא מתכון צרפתי מנצח, אותו תיבלן גארי באותנטיות שמסקרן מאין רכש. אין בידי למנות את מספר הפעמים שגילויי המחסור המוגחכים הפיקו מגרוני משלב של התרשמות והנאה.

ביקרתי בפריז, אולם אינני זוכר אם ברובע בלוויל המדובר. נחמד לדמיין את המפגש עם המארג האתני המגוון, ועם דמויותיו שהתחבבו עלי – נאדין, גברת לולה ומומו כמובן.

אין מדובר בספר פשוט, אך קסמו טמון בקלילות הנמסכת בו.

מעולם לא דמיינתי כמה קשה לעלות שש קומות,

ספר מושלם לציניקנים (ובכלל),

מומלץ.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אור שהם
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

ברוכים הבאים לרובע בלוויל שבפריס. רובע שבו חיים, זה לצד זה, ערבים, יהודים ושחורים וגם מעט מאוד צרפתיים מקומיים. כאן, באחד הבניינים, בקומה השישית (בלי מעלית) גרים רוזה, אישה יהודייה ניצולת שואה שהיגרה מפולין ולמרות זאת היא בקיאה בתרבות ובשפה הערבית (והיא אף שהתה זמן מה במרוקו ובאלג'יר) שכל הזמן אומרת עד כמה היא משתוקקת להיות צעירה ויפה כמו פעם ופוחדת פחד מוות ממחלת הסרטן שיכולה לתקוף אותה בכל רגע נתון, ונער ערבי ששמו מוחמד (אבל כולם קוראים לו מומו). יחד איתם, גרים עוד חמישה ילדים (ביניהם נמצאים ילד ממוצא וויטנאמי, ילד שחור ואפילו ילד צרפתי מקומי אחד), ומדי פעם יש ילדים חדשים שבאים לתקופות קצרות, או כאלה שעוזבים ועוברים למשפחות אומנה אחרות. כמו שבטח הבנתם, חמשת הילדים האלה, וגם מוחמד, הם ילדים מאומצים. אמם המאמצת היא אותה רוזה שהצגתי אותה בפניכם מקודם, אשר מקבלת עבור כל אחד מהם כסף והמחאות בכל חודש, תמורת האימוץ. מוחמד וחמשת הילדים האלה הם בני זונות. התיאור הזה אולי נשמע גס ולא יפה, אבל זאת האמת - אמותיהם הביולוגיות של הילדים האלה הן זונות. גם גברת רוזה היא בעצם זונה, אבל זונה לשעבר. עכשיו היא רק אם מאמצת שלוקחת את הילדים המסכנים תחת חסותה. מוחמד, שהוא הגדול מביו הילדים, לא הכיר מעולם את אמו (כמו שאר הילדים בעצם) והוא משתוקק לפגוש אותה, או לפחות לראות למשך שנייה אחת את פניה, למרות אזהרותיה החוזרות ונשנות של רוזה שעדיף שהוא לא יכיר את אמו כי הוא יתבייש בה. בנוגע לאביו, מוחמד לא יודע מה קורה איתו, ומיהו היה בדיוק. מוחמד מבולבל גם בנוגע לזהותו הדתית, שכן הוא לא יודע אם הוא באמת מוסלמי כמו שכולם אומרים, או שאולי הוא נוצרי או אפילו יהודי. הוא לא בטוח גם מאיזו ארץ הוא בדיוק בא - אולי ממרוקו, אולי מאלג'יר, או שאולי אפילו מצרפת עצמה. והוא אפילו לא יודע בן כמה הוא בדיוק. דבר מעניין נוסף שאפשר לספר על מוחמד, הוא שהוא מעולם, אבל מעולם, לא נתקל במקרים של גזענות כלפיו (מה שהופך אותו לאדם די תמים) אבל הוא כן נתקל במקרי גזענות כלפי אחרים (כמו על שחורים אפריקאים לדוגמא). ועכשיו אני רוצה גם לספר לכם קצת על מערכת היחסים בין מוחמד לאמו המאמצת רוזה - היחסים ביניהם הם לא יחסים רגילים של אם ובנה המאומץ. הם יותר מזה. כי יש משהו מרגש ונוגע ללב שפוגע בול במטרה, ביחסים בין שני אנשים שונים, נער ערבי ואם יהודייה, המתגוררים תחת אותה קורת גג, בבניין אחד, בקומה השישית (בלי מעלית) ברובע בלוויל שבפריז, מוקד גדול למפגש בין תרבויות שונות, דיעות שונות ואנשים שונים...

הספר המקסים, המעלה חיוך והכל כך תמים הזה, הוא בעצם ספר הבגרות שלי בספרות של שנת הלימודים הזאת שתהיה. ובאמת יש בו איזה משהו ספרותי כזה, שהזכיר לי במעט את "התפסן בשדה השיפון" (שגם הספר הזה הוא מיועד לבגרות בספרות) אבל רק במעט. אבי הביא לי את הספר הזה יחד עם שאר ספרי הלימוד (המשומשים), ואני, שלא יכולתי להתאפק, חטפתי אותו מייד והתחלתי לקרוא אותו עוד באותו יום. ראיתי ספר קריאה, וזו הייתה התגובה שלי. נכון שזה ספר לימוד ושאנחנו נתחיל ללמוד אותו בעוד חודשיים בערך, אבל לא הייתה לי סבלנות לחכות, ולי זה הרגיש כמו ספר קריאה מן המניין. וחוץ מזה, יש משהו נחמד כזה לקרוא את הספר לפני כולם. זה גם יוכל לעזור לי בספרות ולקבל ציונים טובים יותר במקצוע (לא שהציונים שלי כאלה גרועים. להיפך, הם טובים מאוד. אבל תמיד יש יותר גבוה, וצריך לשאוף להגיע לזה), וגם אם אני חס וחלילה אשכח כמה פרטים מהסיפור, אני תמיד אוכל להיעזר בביקורת שכתבתי. אבל כמובן שלצד היתרונות, קיימים גם חסרונות. אחד מהחסרונות הוא שאני כבר אדע את כל הסיפור מראש ואני אדע מה הולך לקרות בכל רגע, וכתוצאה מכך יהיה לי די משעמם בשיעורים. עוד חיסרון הוא שיכול להיות שאני לא אוכל להתאפק ובאמצע השיעור אני אעשה לכולם ספויילרים. ועוד משהו. אני לא יודע אם זה דבר טוב או רע (תחליטו אתם בעצמכם) אבל אני די בטוח שכשהילדים בכיתה שלי יקראו את המשפטים הבאים ("אתה לפחות יודע מה זה זונה? אלו נשים שמתקיימות מהתחת שלהן", "כשהיא מתכופפת, הישבן שלה עוד יותר גדול מתמיד","גברת רוזה אומרת שהזין הוא אויב המין האנושי", "בנניה היה עוד יותר מאושר מתמיד, כי לא מזמן גילה שיש לו זין, וזה הדבר הראשון שקרה לו בחיים","מעולם לא הייתי כה מאושר לנגב ישבנים, כי זה עזר בפרנסה, וגם כשהאצבעות שלי היו מלאות חרא, לא הרגשתי באי הצדק שבדבר", ו-"מומו, תזכור תמיד, שהתחת זה הדבר הקדוש ביותר אצל הגבר. כאן הכבוד שלו. לעולם אל תיתן לאיש לבוא לשם, אפילו בתשלום גבוה. אפילו אם אמות וזה כל מה שיישאר לך בעולם, אל תיתן")הם כנראה יפרצו בצחוק גדול כמו מטומטמים, ולמורה יהיה קשה מאוד להמשיך בשיעור...

אז היה שלום, רובע בלוויל שבפריס. היי שלום רוזה. היה שלום מוחמד, והיו שלום חמישה ילדים נפלאים. נתראה שוב ב- 1 בספטמבר...

"שכחתי לספר לכם שגברת רוזה שמרה מתחת למיטתה תמונה גדולה של האדון היטלר, וכשהייתה אומללה וכבר לא ידעה לאיזה קדוש להתפלל, הייתה שולפת את התמונה, מסתכלת בה ומרגישה תכף ומיד הקלה, כי, בכל זאת, הייתה לה דאגה רצינית אחת פחות"

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

מפתיע שברובע עלוב ומלוכלך ששורץ ביצאניות, מהגרים מכל המוצאים וייאוש ניתן למצוא סיפור עצוב ומעניין שכזה - מה כבר עלובי חיים שכאלו יכולים לרצות חוץ מלשרוד עוד יום ולהרוויח עוד קצת כסף בשביל קיום מינימאלי כלשהו? מה כבר אפשר לספר עליהם ואת מי זה מעניין בכלל? אנשים אמידים יכולים לדרוך ולירוק עליהם והם יקבלו את זה בהכנעה אם רק יתנו להם עוד קצת כסף כדי לשרוד - אולי השפלה בתשלום עדיפה על פני גסיסה. ומבלי להיכנס לעניין הפוליטי של ימין ושמאל ואם הגירה היא עניין חיובי או לא ואם אני תומך בצד כזה או אחר - הצרפתים כבר איבדו מזמן את האימפריה שלהם ונראה שנתיניהם הוותיקים החלו לזרום לתוככי ביתם עצמו מעבר לים, פניהם מועדות לפריז שהיא עיר האורות.

העלילה מתרחשת בשנות השבעים ברובע בלוויל ומתרכזת בעיקר סביב מומו וגברת רוזה - מומו הוא ערבי מוסלמי ואילו גברת רוזה היא יהודייה ששרדה את השואה ופתחה מעין מחסה עבור יתומים אחרי המלחמה בדירתה. גברת רוזה היא זונה לשעבר וגם לפני שהגרמנים כבשו את צרפת היא עסקה בתחום העתיק הזה, גם לפני שהם כינסו את כל היהודים על מנת להשמיד אותם היא התעסקה בתחום הזה. בשנים הללו היא כבר שמנה, מכוערת ודי חולה - קשה לה לעלות את כל המדרגות לדירתה אשר שם כמו שציינתי, היא מגדלת ילדים יתומים (אפילו צרפתי אתני אחד) ודואגת להם - אך לא חסרה הקרבה מהשכנים שרובם המוחלט לא יהודים וגם מצידו של מומו.

מומו הוא האדם שהכי הרבה עניין אותי בסיפור: נער די מרדן, לא טיפש בכלל, אשר מתגעגע לאימא שלו שאותה לא ראה מעולם מתוך צורך טבעי, ולמה לא? אפילו לילדים היתומים שגודלים עימו יש אימהות שמבקרות פה ושם ורק לו אימא חסרה. לאט לאט העלילה מתקדמת ואנחנו מתוודעים למצוקת החיים ברובע, לטיפוסים שונים ומשונים בעלי לב רחב כמו השמיים ולחולשות שלהם, לסמים והעבודות השחורות, להזנחה שהממשלה הצרפתית העניקה לזרים ולשונים. לאט לאט אני התוודעתי לקשר האמיץ של מומו וגברת רוזה ולבדידות הגדולה שמתפשטת לכל עבר בעולם המערבי המודרני.

ספר עצוב ומעניין, אני לא יכול לציין שיש לי כלפיו טענות רבות, סך הכל סיפור חמים אודות קשר אמיץ בין אנשים שבאו מתרבויות שונות לחלוטין ונקלעו למעגל של עוני והזנחה, אך גם אשר לא שכחו את האנושיות.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

לפעמים מרגישים ספר וסופר נפלא, ככה סתם , מהשורה הראשונה ועד למילה האחרונה.
כזהו הספר " כל החיים לפניו".
שלא, או אולי כמו הספר:" דירה להשכיר", עומד בית בן שש קומות, בפריז ברובע של סלאמס.
והנה בבית זה גרים, כושים מאפריקה, שעדיין לא שכחו את הריפוי האפריקאי, טרנסווסטיט שהיה אלוף הבוקס, שמשתמש בכישרונו להרחיק מטרידים וסוטים בעבודתו ביער בולון וגם בחייו האחרים.
דוקטור כץ, רופא כל כך זקן שצריך שני כושים להרים אותו לדירה שבה גרים גיבורנו, רוזה ומומו.
רוזה , יהודיה שנלקחה לאצטדיון האופניים בפריז ומשם לדרנסי ולאושוויץ.
כשחזרה מ"שם", החלה לעסוק במקצוע העתיק בעולם, ולבסוף להקים מעון לילדי, " נשים עובדות" שכדברי מומו:"לא עשו הפלה בזמן".
מומו או מוחמד הוא הגיבור של הספר. הכל מספר מסביבו ובעיניו.
התבגרות, רכישת ידע ותובנות, ורכישת קשר ואמון עם רוזה והסביבה.
ועוד גיבור נסתר לספר והוא אמיל אז'אר או רומן גרי, אשר משחיל את דעותיו בעיקר באמצעות מומו.
במיקרו קוסמוס הדחוס של הבית,יהודים , ערבים , נכים ובריאים,זונות וילדיהם, בעל בית אנושי שרץ אחר התשלומים, יש חיים ויחסים אנושיים ותומכים.
אותו מיקרו קוסמוס משקף בהיבטים מסוימים את המקרו של יהודים וערבים, יחסים בין מדינות ואפילו ישראל.
הספר כתוב נפלא, קל להזדהות עם הדמויות והסיפור, למרות שבביקור בפריז לא יהיה בית כזה יעד תיירותי לנו.
כמה אפיזודות מביאות את הכישרון של הכותב.
רוזה,מחזיקה בתמונה גדולה של היטלר, וכשהיא במצב מצוקה, היא מוציאה את התמונה, מביטה בה ואומרת לעצמה :" מהבעיה הזאת כבר נפטרתי".
היא אומרת למומו :" איני רוצה להיכנס לבית חולים, אני בת שישים ושבע.....
הם יענו אותי שם....
הם יכריחו אותי לחיות, מומו. כך הם תמיד עושים בבית חולים."
במקום אחר היא אומרת:"ואינני מוכנה לשבור את השיא של הצמחים".
יש בספר מין אירוניה דקה.:"ניסינו להאכיל את גברת רוזה...
זה לא היה חשוב, כי השומן שהקיף אותה הספיק ועוד איך להזין אותה, וגם את כל שבט ואלומבה ( השכן האפריקאי), אבל הזמנים האלו חלפו, והם כבר חדלו לאכול אחרים."
אמיל אז'אר הסופר יודע לצחוק על עצמו : אדון אמיל המתעוור מחזיק בספר "עלובי החיים" של ויקטור הוגו.
ובמקום אחר אומר מומו:"התלהבתי אפילו ולא יכולתי להעצר מרוב הרצון שהיה לי, אבל כמובן זה בלתי אפשרי, כי אינני ויקטור הוגו".
היהודים מקבלים התייחסות לכאורה מוסלמית (בעיקר דרך עיני מומו).
בהמשך לבקשתה של רוזה לא להאריך את חייה היא מוסיפה :"יש גבול, אפילו ליהודים".
אומר מומו :"כל בוקר הצעדתי אותה ...בשביל הצעידה ניגנתי לה תקליט יהודי אהוב עליה, שהיה פחות עצוב מהאחרים. התקליטים היהודים תמיד עצובים.."

ועל הדימוי היהודי אומר אביו של מוחמד:" גבירתי אני נרדף בלי להיות יהודי.."
ועל הרעיון לשלוח אותה לישראל אומר דוקטור כץ :" זאת הפעם הראשונה שערבי שולח יהודי לישראל".
ועוד בהקשר הישראלי אומר דוקטור כץ :" שהטרוריסטים היהודים ילחמו בטרוריסטים הערבים".
ספר מלא תובנות.
ועכשיו אני מחפש את הסרט שנעשה על סמך ספר זה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
כל החיים לפניו

כל החיים לפניו

רומן גארי (אמיל אז'אר)

נחמות הן דבר מגוון כל כך.
ממתי שהייתי קטנה יש לי סיוטים. אני נרדמת לאט, וכשאני מצליחה לישון אני מתעוררת הרבה לילות בצרחות. פעם, כשזה היה קורה, לי ולאח שלי היה הסכם, שבלילה, אם מישהו מאיתנו מתעורר הוא הולך למיטה של האחר. קשה לתאר את ההרגשה הזאת. ביטחון יחסי. בתור מישהי שהשינה היא לא המקום שלה לברוח לעולם של חלומות יפים יש נחמה שקשה לתאר במילים בהרגשה שמישהו שומר עלייך.
אח שלי בצבא עכשיו, אין לי את הנחמה הזאת.
בספר הזה, בספר הזה יש אהבה. יש בו אהבה ופחד שהולכים יחד. ויש בו עיצוב דמויות צבעוני כל כך, כואב כל כך, אמיתי כל כך. ויש בו עולם, עולם של קצת קיטש, וקצת התבגרות בטרם עת, וקצת ילדותיות לעת זקנה. ויש בו כל כך הרבה נחמה בשבילי. הוא לא ספר קלאסה של לשכב במיטה, לקרוא להירגע. לא. ודווקא לכן הוא הנחמה שלי, המילים החמות והלא מושלמות שלו, הסיפור המורכב והלא מחבק שלו, שונה כל כך מהמגע של אחי הגדול בלילות קשים, הוא יפה, הוא מלא, הוא חסר כל כך.

הספר הזה הוא הנחמה שלי עכשיו. אני קוראת אותו לפעמים כשעצוב לי, לפעמים כששמח, לפעמים לפני השינה. אני מנסה לא להגזים, שלא יהיה לי כאב בטן ממנת-יתר של אותו הספר (אל תבדקו את זה, השפעות דומות מאוד להשפעות יותר-מדי-שוקולד).
נחמה. אני חושבת שנחמה היא מקור יופי בעולם. מצאו לכם אחת, או כמה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“סיפור יפה ורגיש,נהניתי”