• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

מאת סטראטיס מיריביליס

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

מאת סטראטיס מיריביליס

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עודף
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2005
סדרה:ספריה לעם #362
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אביטל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 18 שנים•1 דקות קריאה

אני כל-כך, כל-כך, אוהב את סגנון הכתיבה של מיריביליס. המשימה שלי עכשיו היא למצוא את "בתולת הים הקדושה", הספר השלישי שלו שתורגם לעברית, אבל הוא כבר לא בהדפסה. בכל מקרה, לא ספר מלחמתי כמו "החיים בקבר", אלא יותר מה ש"וזרח השמש" הוא ל"הקץ לנשק"- הספר שמתאר את אחרית המלחמה, את התלאות של מי שנשאר בחיים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של michal_84
michal_84
ה
הקיסרית הילדותית
2קוראים|גיל ממוצע42|100%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "המורה זהובת העיניים"

המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

כשקוראים את הביקורות על הספר הזה מתברר שוב שאנשים שונים יכולים לקרוא את אותו הספר ולחוות חוויות שונות לחלוטין זו מזו. בעיני אין זה כלל "סיפור אהבה עז ומשכר" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. למעשה, מדובר בספר שרוב ההתרחשויות בו הן טרגיות.
תחילת הספר, המתארת את חייו של הגיבור בבית החולים אחרי שנפצע בקרב, קשה למדי לצליחה. כאשר הוא משתחרר משם ומגיע אל הכפר הפסטורלי, מתחיל תיאור האהבה שהיא אולי עזה, אבל מוכחשת ומודחקת, מסיבות שהיום קשה לנו להבין. זה לא סיפור אהבה שהתעמקות בו גוררת התרוממות רוח. להיפך. גם סוף הסיפור לא מציע פתרון לגיבוריו הסובלים. יש הסבורים שלספר יש הפי אנד, אבל אני לא נמנית עימם.
הפן שכן אהבתי בספר הוא תיאורה העדין והרגיש של המורה. אישה שהתחתנה צעירה מדי ומהסיבות הלא נכונות, וחייה הם רצף של מצוקות וטרגדיות. הקשר שלה עם בנה הסובל ממוגבלות קשה מתואר בצורה מציאותית ונוגעת ללב. זו אישה שמעמדה החברתי נחות במיוחד, ועיני כל נעוצות בה כל העת, אבל היא מסרבת להתאים את מידותיה לתבנית העלובה שיועדה לה, ומתעקשת להישאר זקופת גב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יעל
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

יופי יופי ועוד יופי כשלכל אורך הספר העדינות מובילה. חיות של צבעים טעמים ורגשות אשר מבליטה את הכיעור והבזבוז שיש במלחמה בטיפשות ובאטימות. ההתחלה קצת מעיקה אך ההמשך מפצה.

לפני 11 שנים•mira
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

לא משהו. פשוט לא.
מצאתי את הספר הזה כשטיילתי ברחוב עם אמי ועם בתי. איזו הפתעה נעימה זו היתה! הוא היה מונח בתחנת אוטובוס בעיר ילדותי. מישהו הניח אותו במיוחד בשביל שאמצא אותו. הוא היה רטוב, בטח שכב שם כל הלילה בגשם. אבל זה בכלל לא הפריע לי. לקחתי אותו לייבוש במרפסת של בית הורי.
וכמובן שהתחלתי לקרוא...

לא אהבתי! הספר הזה שטחי בעיניי! חוץ מדמותו של לאוני, שהיא דמות מלאה ברבדים, שאר הדמויות שטוחות מאוד, בעלות תכונות בודדות. אנחנו לא נחשפים לשום מחשבה ולשום פן נוסף שלהן.
קצת ספויילר:
אפילו אדריאני, שהיא אחותו האהובה של לאוני, שלוקחת חלק כל כך גדול בחייו היא מעין דמות רקע, זה לא באמת משנה אם היא שם או לא. והמורה? גם היא, לא ברורה. דמות שטוחה לחלוטין.

* וספיילר קצת יותר רציני:*

בשביל מה הסופר יצר את דמותו של הילד? היא לא היתה נחוצה! אבל היא גרמה לי לשנוא את ספפו, לשנוא ממש! איזו מן אם מתייחסת כך לבנה? מה זו "המפלצת" הזו? זה לא עורר בי אמפתיה כלפיה, למרות שלדעתי זו הייתה כוונתו של הסופר, לא עורר בי שום חמלה. זה עורר בי כעס אמיתי. לא הגיע לה הסוף הטוב של הבחורה שמוצאת אהבה, איך היא מעזה לנעול את בנה יחידה? אני אפילו לא מצליחה להעלות את המחשבות על הכתב. אולי זה היה ככה פעם, התביישו בילד שנולד עם בעיה כלשהי (גנטית אני מניחה?). נורא. העניין הוא שהדמות הזו לא קידמה את העלילה כהוא זה! אולי רק הראתה את הניגוד בין המצב כפי שהוא באמת לבין הזיותיו של הקצין הגוסס ששאל אם הילד שלו כבר מדבר... זו נראית לי הסיבה היחידה שאולי.... אבל גם לא.

למה בכל זאת שני כוכבים?! כי זה נכון, הסופר כותב טוב. התיאורים, הדיאלוגים. הם שנונים וכתובים היטב (בעיקר כשהם יוצאים מהפה של לאוני, כי נראה ששאר הדמויות לא באמת מסוגלות לזה).

פייר? התאכזבתי! בעיקר לאור הביקורות המשבחות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•michal_84
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

ספר מענין, שנקרא בשקיקה עם סוף ידוע וצפוי.
העלילה על חייל יווני החוזר לכפרו ממלחמת העולם השניה עם מסר על שכן שמת בה. במילחמה זו היוונים הוכו קשות על ידי הטורקים.
החייל החוזר פוגש את אלמנתו של המת וההמשך צפוי.
הספר מתאר את אורחות החיים בכפר, תנועות חברתיות כמו הקומוניסטים וארועים אחרים.
הכתיבה נחמדה. היות והתוצאה צפויה הרי שהמתח העלילתי אינו קיים.
הסיפור נחמד אבל אינו עוצר נשימה.
עדיין שווה לקריאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

הדבר הראשון שרציתי לעשות כשסיימתי את הספר הוא לסוע לשדה התעופה ולמצוא כרטיס למקום הקסום ולאי הקסום הזה. מי שמחפש מתח ועלילה מפתיעה הגיע למקום הלא נכון. העלילה צפוייה אבל הכתיבה, אוי הכתיבה, הנאה צרופה, מלודיות והתרוממות רוח מהדימויים והתאורים המרהיבים של פיסת אדמה קטנה וקרובה פיזית אבל עם זאת כל כך רחוקה. מומלץ בכל פה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אביטל
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

לאוני דריואס חוזר מהמלחמה בה הפסידו היוונים מול התורכים בשנות העשרים של המאה הקודמת. במלחמה זו נפצע ובבית החולים אושפז יחד עם ידידו ורנאס, שפצעו קשה יותר ולאחר מספר ניתוחים וכריתת הרגל לא התאושש ומת. כל אותה עת ניסה לאוני לאושש את רוחו של וארנס עד שלבסוף חש זה בקיצו הקרב ובא והפקיד בידי לאוני מספר פריטים שאותם ימסור הלה לאשתו האהובה.
לאוני חוזר הביתה ויחד עם אחותו הוא חוזר לכפר נעוריו באי לסבוס, אותו אי הטובל בירוק והשוררת ספפו כתבה שם את שירי האהבה שלה. באי זה פוגש לאוני באשתו של ורנאס ומוסר לה את החפצים תוך שהוא מגלה אשה יפהפיה, שהכל חושקים בה.
התאורים בתחילת הספר יפים להפליא והספר מתקרב לנקודת השיא במפגש האישי הכואב בין אשת הידיד, המכונה ספפו בספר, לבין לאוני. אלא שבאמצע הספר הכל שוקע למיני סיפורים צדדיים על המתרחש בכפר ועל המועקה שחש לאוני במפגשים שלו עם ספפו ועל רגשותיו כלפיה, רגשות שכביכול אינם יאים.
כאן מתחיל השעמום הגדול כשהספר מוביל לכיוון ברור, אבל הכל הבל הבלים ומיני סיפורים סתמיים המסיט את קו העלילה העיקרי וחושף החמצה אחת גדולה.
גם הסיום סתמי לגמרי כשלאוני בוחר לעזוב עם אחותו את הכפר. שום כלום של ספר. למרות הפוטנציאל הגדול של הספר ויכולת הכתיבה המרשימה של מיריביליס, הספר אינו ממריא לשום מקום והוא לגמרי לא מומלץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מורי
המורה זהובת העיניים

המורה זהובת העיניים

סטראטיס מיריביליס

אוףףף...איזה ספר
פשוט מדהים.
לוקח אותך למקום אחר וזמן אחר..

לפני 17 שנים•
★★★★★
•snoopkin
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“הדבר הראשון שרציתי לעשות כשסיימתי את הספר הוא לסוע לשדה התעופה ולמצוא כרטיס למקום הקסום ולאי הקסום ה”

6/8
ביקורות על המורה זהובת העיניים
הבאה
snoopkin
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 17 שנים

“אוףףף...איזה ספר פשוט מדהים. לוקח אותך למקום אחר וזמן אחר..”