קראתי עשרות ספרים על השואה, ורובם מתארים מנקודת מבט כרונולוגית את התפתחות המאורעות, אך ככל שקראתי יותר, השתוממתי מההתעלמות הבוטה מהפן הרגשי, הן בחוויית הנרדפים והן הרודפים. הספרות הפופולרית לא מציגה שום הקשר פסיכולוגי שיכול להסביר את המאורעות.

ניסיתי להבין איך העם הגרמני איפשר ליהודים להיעלם ולהירדף, ואיך אפשר לבניו להשמיד מליונים בשטחים הכבושים, אך לא מצאתי תשובה.

ההתכחשות לרגש היא התכחשות לאנושות עצמה, כיון שלא ניתן להפריד את מעשיו של אדם, או של אומה, מרגשותיה.

האמירה כי "הגרמנים לא ידעו" מעולם לא התקבלה אצלי, ולנוכח היקף האירועים, גם מבלי לחקור את הפרטים המלאים, צריך להיות ברור לכל כי היא מופרכת.

ספרו של גולדהגן קושר את הקצוות, ומציג רקע שמסביר איך התאפשרה הפסיכולוגיה ההשמדתית הגרמנית. הספר מתבסס על עובדות כתובות, ולא פחות חשוב על מה שלא נכתב. אם תקראו את הספר תבינו את כוונת המשפט האחרון.

ספר חובה.

תקראו את הספר הזה.
אני לא יכול להדגיש עד כמה הספר הזה חשוב. הוא לא כתוב בצורה הכי סוחפת, אבל דר. דניאל גולדהגן העז לשאול את השאלות הקשות ולחקור לעומק את התשובות. הוא לא הסתפק בתשובה "כי ככה היו כולם" - אלא בדק, האם באמת זה היה היחס במקרים אחרים. הוא לא קיבל את הטענה "מילאתי פקודות, כי הייתי חייב" - אלא חקר לעומק האם זו באמת הייתה חובה או שאולי היה מדובר במשימות התנדבותיות, שניתן היה לסרב להן ללא פחד מעונש.
המסקנות של הספר טורדות מנוחה, בעיקר כי זרקור המחקר שלו לא מאפשר למצוא מסתור בגישת ה"רוע שאי אפשר להבין", אלא מכריח את הקורא להתמודד מול הרעיון שאת הרוע הזה אפשר להבין ולכן הוא לא מאורע ייחודי, פרץ של טירוף בהיסטוריה המודרנית, אלא המשך ישיר לאנטישמיות הקלאסית שעודנה קיימת.
זה לא קל, למשל, לקרוא על מפלצות שביום טובחות באכזריות יהודים ובלילה חוזרות לחיק המשפחה שיודעת ומקבלת, כי אז אתה מבין שזה לא היה סוד, או בושה. אתה מבין שזה הרבה יותר רחב מ"צירוף נסיבות".

ישנם ספרים המדברים על חוויות הניצולים, על אכזריותם של נאצים מסוימים, או אירועים מסויימים, על שנאה כללית. אבל הספר הזה קושר את כל אלו ביחד ומציג לך תמונה חדה וברורה של המציאות בזמן ההוא. לא מציאות סובייקטיבית, מעיני ניצול למשל, אלא מציאות אובייקטיבית, מגובה בעובדות ונתונים.

מדובר בספר שהוא קריאת חובה. לא פחות.

מדובר באחד הספרים הטובים ביותר שיצאו על השואה. אמת, הספר הוא לא קל לקריאה (=כי מדובר בסוג של מחקר), אך אין ספק שהוא חשוב מאוד להבנת תהליכים מרכזיים בשואה, ובפסיכולוגיה של הרוצחים הנאצים.

גולדהגן הוא סופר וחוקר מצוין, ובמהלך השנים הוא הוציא לאור עוד 2 ספרים שלא ראו אור בעברית, וחבל, כי מדובר בספרים מצוינים: האחד עוסק בחלקה של הכנסייה הנוצרית באנטישמיות המודרנית, והספר השני מתמקד במדינות שונות שבהם התבצע "רצח עם" (ג'נוסייד), תוך ניסיון להעמיק חקר בתופעה העצובה ופישרה.

בשנת 1986 פרסמה חוקרת השואה יהודית עוז ספר בשם "הגנים של הנאצים". טענתה הפרובוקטיבית, שלא לומר המגוחכת במבט ראשון, היא שהגרמנים נושאים גן מוטציוני שהפך אותם לרוצחים אכזריים. לא ברורה התקבלות הספר בקהילה המדעית, אך לטעמי הוא מהווה דוגמא מצויינת למרחק הרב שחוקרים מוכנים ללכת בכדי להסביר את התופעה הנאצית. מאות אלפי מחקרים מקשת המחקר המדעי ניסו ומנסים לפענח את המסתורין סביב התופעה הזו שהובילה לקטסטרופה האנושית הגדולה ביותר.

המחקרים עד שנות ה-80 נטו להסתכם בשתי תזות עיקריות: הפונקציונאליסטית, שניסתה להסביר את השמדת היהודים כדינמיקה כאוטית בין ארבע כוחות רבי עוצמה בגרמניה של אז (ספרו של ראול הילברג 'חורבן יהודי אירופה' מסכם את התזה בצורה מופתית אם כי די נבזית), ואינטנציונליסטית שמעמידה את היטלר במרכז כהוגה, עורך ומוציא לפועל את חיסולם של היהודים במסגרת תוכנית שנהגתה מראש. כיום ניתן לראות בתזות הללו בעיקר נקודת מבט פוליטית שיכולה להתאים כמעט לכל רעיון כזה או אחר שעולה בהקשר לשואה. היום המחקרים נוטים יותר לפן הפילוסופי והגלובלי וקולות רבים, אולי רבים מדי, משמיעים טרוניות בקשר לטיפול המיוחד לה זוכה מחקר השואה. היסטוריונים (רובם אגב מגרמניה) קוראים להחזיר את השואה להיסטוריה. כלומר להתייחס את השואה כאל אירוע היסטורי רגיל.

בתוך בליל המחקרים והתזות ההזויות צץ בשנת 1992 ספר עב כרס שמוטט את המגדלים המדומיינים שהתרוממו בגאון והראה ששאלות גדולות העומדות בבסיס המחקר על השואה לא רק שלא קיבלו תשובה אלא בקושי נשאלו. גולדהגן טוען שהתופעה הנאצית היא בראש ובראשונה תופעה גרמנית. את הרעיון הזה, שאולי נשמע כמובן מאליו, הוא מבסס על זן מיוחד של אנטישמיות - אנטישמיות חסלנית - שהתפתחה בגרמניה ברבות השנים לא עקב אופי גרמני מיוחד או כל סטראוטיפ אחר כפי שניסו להדביק לתזה שלו (גולדהגן יוצא נגן ההסבר המעמיד את הנטייה כביכול של הגרמנים לצייתנות אובססיבית כתירוץ למעשיהם) אלא כ"רוח הזמן" התרבותי בגרמניה שהוא בר שינוי.

גולדהגן מתאר את ההקצנה של המשטר הנאצי מנקודת מבט של האנטישמיות החסלנית שהתפתחה בגרמניה, אשר מייחדת אותה מאנטישמיות אחרת ששררה באירופה בתקופה ההיא. טענתו של גולדהגן שהאנטישמיות זו חיכתה בגרמניה למשטר הנכון שיכול להוציא אותה לפועל ומשהנאציזם תפס את רסן השלטון זה היה עניין של זמן. הספר הזה הוא הוא בראש ובראשונה פולמוס מול ספר אחר שעסק ברציחות היהודים וניסה להגדיר תזה גלובלית יותר: 'אנשים רגילים' מאת כריסטופר בראונינג. טענתו של בראונינג היא שהשואה ניתנת להסבר כצירוף של מספר נסיבות שאפשרו לרצוח יהודים ביניהם נשים וטף. הוא מבסס את טענותיו על הניסוי המפורסם של מילגרם משנות ה-60 של המאה הקודמת. גולדהגן מצליח לסתור את לב ליבה של התזה של בראונינג ומראה כי מחקרו זרוע פגמים מתודולוגים.

מעלותיו של הספר, כמו פגמיו, הם רבים וראויים למאמר מחקר מקצועי. כאן אכתוב שמעלתו הגדולה בעיני היא הפולמוס אותו עורר. מאז יצא לאור עשרות מאמרים ומחקרים נכתבו כתגובה אליו, רובם שליליות ומזלזלות (ראו משה צימרמן, "הערת שוליים כאליבי") חלקם נבזיות (שוב הילברג ידידנו, שטען שהעובדה שגולדהגן הוא יהודי בן של ניצול שואה מהווה חיסרון) אולם היו לא מעט שהעריכו אותו (מניח שמספרם גדול יותר אך זה לא פוליטקלי קורקט להסכים עם גולדהגן במסדרונות האקדמיה) ויותר מכך הספר הפך לרב מכר חסר תקדים במונחים של מחקרי שואה. כאן בישראל פורסם הספר בידיעות אחרונות במסגרת סדרת הפרוזה, אכסנייה משונה לספר מחקר היסטורי, שיכול להסביר את הבסיס הפוליטי לוויכוח סביב הספר.

מלבד השאלות הטובות והפולמוס אותו עורר הספר יש למחקר זה מעלות נוספות רבות. הוא הצליח לקעקע לחלוטין את התזה הפשטנית של חנה ארנדט בדבר ה'בנאליות של הרוע'. תזה שקנתה שביתה בעיקר באזורים הפרוגרסיביים והפופוליסטיים יותר. (דוגמא מעת האחרונה היא סרטו הרדוד והמגוחך של יונתן גלייזר "איזור העניין" שמציג את רודולף הס, מפקד אושוויץ, כטכנוקרט חסר עניין אידיאולוגי. אותה התזה היא שהעניקה לבמאי עצמו את הלגיטימציה להשוות בין הקורבנות היהודיים של השבעה באוקטובר לאלה הפלסטינים בעזה.) הוא נותן טיעוני נגד טובים נגד הקלישאה כי בכולנו חבוי נאצי שבנסיבות מסויימות עלול להתפרץ (האכזריות הבלתי נתפסת של החיילים הנאצים גם "הרגילים" שבהם, בעיקר סביב מחנות העבודה וצעדות המוות מוכיחה זאת יותר מכל), ומראה כי המחקרים הגדולים הקודמים על אופיים של הרוצחים ודרכי פעולתם נטו לכיוונים הלא נכונים. בנוסף בוחן גולדהגן את התזה שלו על מגוון רב של מקרים באזורים שונים לפי קטגוריות שונות בניגוד למחקרו של בראונינג שהתמקד ביחידה אחת של הבטליון המשטרתי ובניסוי השנוי במחלוקת של מילגרם.

הפגמים שנמצאו במחקר הזה נדונו רבות בפורומים ובסימפוזיונים שונים וחלקם כאמור קטנוניים ולא ניתן להתייחס אליהם ברצינות (אציין שהבולט מבין הנזעקים הוא היסטוריון יהודי מטורלל ואכול שנאה עצמית בשם נורמן פינקלשטיין. אחד שהגיע ללבנון כ"אורח כבוד" של החיזבאללה כדי לעזור להם "לתת בראש לציונים"). אביא את אלה הרציניים או לכל הפחות אלה שניתן להתדיין איתם: גולדהגן לא נותן את הדעת באופן מספק על אכזריותם הבלתי נתפסת של משתפי פעולה עם הנאצים בעיקר מקרב הקרואטים, היוונים והרומנים שלא פעם עלו באכזריותם מזו של הגרמנים; האם אנטישמיות חסלנית די לה להסביר את השתתפותם המוחלטת של הגרמנים בהשמדתם היהודים? הרי אם אנטישמיות – כפי שטוען גולדהגן -היא ברת שינוי (נגיד גרמניה היום) ונטועה ברצפים נסיבתיים בחלקיה השונים של גרמניה, האם ניתן ליחס לגרמנים כולם אנטישמיות חסלנית?

לסיכום הסקירה הארוכה הזאת אומר שהספר ראוי מאוד לקריאה לכל המתעניין בהיסטוריוגרפיה של השואה. הוא מצריך ידע קודם על התקופה, והוא מהווה לדעתי כתב אישום ראוי לגרמניה של אז שרלוונטית לגרמניה של היום, במיוחד כשהיא נוטה להציג את עצמה – אוי האירוניה - כקורבן נוסף של הנאצים.