רומן מאד מותח ויפה המעביר את הקורא דרך נפתולי הבחירות שאנו עושים בחיינו ועל התוצאות שלהן. גיבור הסיפור מוצא את עצמו כל הזמן בצמתים המכריחים אותו להחליט כשכל החלטה מונעת ממנו לבצע משהו אחר שהוא מאמין בו או רוצה אותו.
הסופר מחזיר אותנו לאהבות הבתוליות הגורמות לנו ייסורים מתוקים מובילות אותנו בנבכי המחשבות לקרקע המוצקה שאותה אנו כל כך חפצים להרגיש תחת רגלינו. הספר על 'המוסד' מותח ויפה שווה קריאה ומחשבה.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא... לא זה לא משפט נדוש, מדי מספר שנים בין אולי אלפי אנשים צצות וקמות דמויות מפתח, כאלו שנזכור עוד הרבה שנים, כאלו שבלעדיהם לא יכולנו להמשיך הלאה, כאלו שבזכותם אנו כאן.כאלו שאנו מעריצים בשקט וחבים להם המון. בכל יום זיכרון אני מרשה לעצמי להישאב לתוך המחשבות הללו על אותן דמויות על ההקרבה, על הנתינה. על אותן משפחות שנשארו בלי כלום ואולי תשכחנה. זה כמו שבגינה ססגונית ויפה יש מספר פרחים נדירים ויפים שבזכותם באים האורחים לבקר...
הספר כתוב בטוב טעם ומספר סיפור מכל צד אפשרי על הדמות הנפלאה הזו של דרור ויינברג הי"ד שהלך עד הסוף כל חייו אך גם במותו.שחשב קודם כל עלינו ורק אחר כך על עצמו.

כשילד מרגיש אשם...
ילדה אחראית נועלת את אחיה בארון נסתר במטרה לחזור אליו מספר שעות לאחר מכן.
לאחר שהיא נלקחת עם הוריה אל הלא נודע היא מבינה שהשעות יתארכו לימים... היא לרגע לא שוכחת את אחיה אבל האשמה בוערת בה!
היא חייבת לחזור אליו! מה קורה לנו כשאנו חיים באשמה? מה קורה לילדים החיים באשמה? האם בטעות או שלא גרמנו לידינו להרגיש אשמה? האם חשבנו לרגע שזה מועיל? שזה מחנך? כמה מאיתנו מכירים אנשים שחיו את חייהם באשמה עד יום מותם? האם אפשר לקרוא לזה בשם חיים בכלל? האם סלחנו לעצמנו? אלו רק חלק מהמחשבות שצצו במוחי בקריאת הספר העצוב הזה שגורם לך לחשוב על עצמך, על העם שלך, על העבר ההווה והעתיד גם יחד.

כשאנחנו ילדים אנו רוצים להיות גדולים ופתאום אנו שומעים את עצמנו אומרים הלוואי שיכולנו לחזור לימים שהיינו צעירים... מה אנו רוצים מעצמנו? אולי אנו בסך הכל מבקשים להיות צעירים אך עם התובנות שיש לנו כעת כשאנו כבר בוגרים, כשעברנו כמה תלאות ודרכים... אנחנו רוצים כאן ושם את המחר ואת האתמול ואנו רוצים שיהיה לנו טוב, שנוכל ללכת מכאן מחייכים לא משנה מה עשינו בחיים...
הספר הזה מעלה בי מחשבות מהסוג הזה. זה ספר שנכתב טוב, מבין את נפש הילדים שיש בכל אחד ואחת מאיתנו.ומאפשר לנו להפליג במחשבות על תמימות ילדות חלום וזכרון ישן.

אוסף של סיפורים שחלקם יוצרים מצב שבו אתה מסתכל על חייך ואומר הייתי שם! חוויתי את אותו סיפור על עצמי. חלקם גם משעשעים. לא לכולם התחברתי אבל השלם עצמו גדול מסך חלקיו.

לא רבים הם האנשים שיודעים מה הם רוצים מעצמם בחייהם ועוד פחות ופחות הם האנשים שיודעים מה הם רוצים לפני מותם. רנדי הוא מרצה וככזה הוא רוצה לסיים את חייו. הוא מתבקש להכין הרצאה שנקראת ההרצאה האחרונה אך לאו דווקא על מחלתו הקשה. הוא בוחר לדבר דווקא על חייו כצוואה לילדיו קודם כל ואחר כך כדרך חיים אפשרית לאחרים. מעין סמן, נקודת שאיפה. הוא מבין שילדיו הקטנים יזכרו יותר את מה שכתב או את צילום ההרצאה מאשר את היותו איתם בימי ילדותם והוא מכוון את ההרצאה אליהם. מעין שיחת אב (שכבר לא יהיה) לילדיו המתבגרים בעתיד.
מה שהכי תפס אותי זה שלפני מותו כשהמחלה כבר ללא מרפא ונשארו לו חודשים ספורים לחיות הוא מדבר על החיים שהיו ולא על המוות או על המחלה.
רק אדם שניצל את חייו במלוא המשמעות יכול ללכת מהעולם הזה ללא חרטות וללא הרגשת פספוס.ישנה הרגשת געגוע אבל זה קורה גם בגיל תשעים. אין ספק... גורם לך לחשוב!

כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי שאולי עשיתי טעות כשהבאתי אותו מהספריה היות ובעמודים הראשונים הוא מזכיר לי את הגינויים שאנו חווים מדי פעם מהעולם שלא מכיר את המזרח התיכון ורק רוצה שקט תעשייתי באזור.

אבל לאט לאט הבנתי שהכותב מצליח להסתכל על כל המאבק ביננו לבין הפלסטינאים מבחוץ, כאילו בעיניים אחרות. לא של אחד שקשור בנבכי נפשו למאבק. הוא באמת גרם לי להאמין שאולי כל מה שקורה הוא משחק שבו כל צד מודע לתוצאות אבל עדיין רוצה לשחק את המשחק.ביניהם ישנם אנשים שבאמת רוצים שהכל ייגמר אבל הם בגדר מיעוט חרישי.
שני הצדדים מפסידים זה ברור, אבל האם אין דרך ששני הצדדים ינצחו?
האם אני מנצח רק אם מישהו אחר מפסיד? אם התשובה היא חיובית אז עוד נכונו לנו ימים...

ישנם רגעים מועטים בהם תעצומות הנפש שלנו מתבטאות. אהרון קרוב הקצין שיצא מביתו למחרת חופתו לא עשה זאת ממניעים אישיים. הוא הרגיש שהוא עם והתחיל ללכת. הוא הלך למלחמה בשבילי ובשביל כולנו. הוא נפצע אנוש לאחר שהתפוצץ מטען מעל לראשו בעופרת יצוקה. לאורך כל שלבי החלמתו הוא לא איבד את התקוה ואת השמחה. הוא ומשפחתו מלמדים את כולנו שיעור נפלא, מה העם הזה באמת! רחוק מכל המחלוקות הקטנות עם ישראל אחד ומאוחד. הוא רק מתעקש לגלות זאת לעיתים רחוקות לצערי. אבל גם שהדברים לא גלויים וחבויים עדיין הם שם. אנחנו אוהבים אחד את השני, נלחמים אחד בשביל השני ואיכפת לנו אחד מהשני. כך אנחנו באמת מחוץ לכל הקטנוניות והמחלוקות. אנו עם נפלא שיש לו בנים נפלאים המוסרים עצמם כדי שנחיה בארץ היהודים בשלום וללא שום פחד. לאהרון קרוב ולאלה שכמותו מצדיע אני וגאה, גאה ללחום איתם גאה לחיות איתם. ספר שלא ישאיר את עיניכם יבשות...

אוי התמימות התמימות... אנו מסתכלים על ילדינו ומתגעגעים לתמימות שהיתה לנו. ספר זה עוסק אמנם בבחור איטי, קצת מעל רמת פיגור, אבל הוא מסמן לנו את התמימות הוא מבהיר לנו ולכולם מהו אושר, סיפוק והנאה מהדברים הקטנים של החיים, הפשוטים, אלה שנמצאים איתנו יומיום, לא אלו שנמצאים באיים רחוקים. לאחר קריאת הספר עולה המחשבה שאולי המובן מאליו לא מובן כלל...