• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של הנסיך הקטן

תמונה של הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של הנסיך הקטן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של הנסיך הקטן
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1982
סדרה:ספריה לעם # 167/8
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
עתליה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

למה ,למה התפתתי לקרוא אותו ,דמויות כבדות שחוזרות על עצמן עד שאתה נאבד בסבך .דרום אמריקה והמאבק לשחרור מעולם לא היה כה משעמם וטרחני.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מיקי מאוס
מיקי מאוס
תמונה של דין דין
דין דין
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
3קוראים|גיל ממוצע43|100%נשים

על המבקר

תמונה של הנסיך הקטן

הנסיך הקטן

ותיק
חבר מזה 18 שנים
365 ביקורות•1,185 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של הנסיך הקטן
הנסיך הקטן
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות365
לייקים שקיבל1,185
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת151מתח ריגול והרפתקאות87ספרות מקורית27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של הנסיך הקטן

שש שנים

שש שנים

הרלן קובן

מי שקורא את הכריכה האחורית של הספר וקרא חלק מספריו של המחבר כנראה תוהה האם זה לא דומה לאחד מספריו האחרים למשל: הנעלמים, דיו חיוור ועוד. אז התשובה היא כן, גם פה נוסחת הפלא ממשיכה לעבוד. לגייק היתה חברה היא "זרקה" אותו וקבלה ממנו הבטחה שהוא לא יחפש אחריה. אבל משהו קרה וג'ייק מבין שמה שחשב, לא נכון. הוא נעשה יותר מידי מעורב ומתחילים לחשוד בו ...
כדי להוסיף חטא על פשע - ג'ייק מאוד מזכיר את מיירון בוליטר. אומנם מינון הבדיחות התפלות נמוך במהרבה אבל המחבר בעצמו שותל בספר אזכורים לחבריו של מיירון (אבל לא את סידני הגדולה).

למרות זאת "שש שניים" ספר חביב ומי שלא קרא עד כה מספריו של המחבר יהנה. אוהבי הרלן קובן (כמוני) ימשיכו להנות - למרות כל האמור לעיל.

לפני 11 שנים•הנסיך הקטן
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות הפכו להיות מאוד נפוצות בשנים האחרונות. יש לסטלין, קלינטון, רבין ,בן גוריון ...
חשבתי לעצמי פעם מה היו כותבים למשל,על השכן שלי (בן 94 בלי עין הרע, נלחם בנאצים ע"י חפירת בורות במסלול של הטנקים שלהם וחיבור פצצות לגחון שלהם). או מה היו כותבים על סתם אדם שחולף על פניי ברחוב. יכול להיות שהיו לו חיים לא פחות מעניינים מזה שעשה סלפי עם ראש ממשלת דנמרק.

"סטונר" עונה על השאלה הזאת ובגדול. סיפור חייו של אדם שגדל להורים שהפעילו משק חקלאי ושלחו אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה כדי לעזור להם אח"כ בעיבוד האדמה. הספר מלווה את סטונר לאורך חייו, את האהבות שלו את החברים / שונאים שלו. אני נהנתי ממנו הרבה יותר מכל מיני ביוגרפיות של ידוענים או אישיים היסטוריים. אולי זה נשמע משעמם , אבל תנו ל"סטונר" צ'אנס לא תתחרטו על זה.

אז התשובה היא אפשר לכתוב ספר מצוין על כל אחד מאיתנו, למרות שאולי לא היינו באח הגדול ,לא בשלנו באיזה ריאלטי , לא היינו חלק מ 120 האנשים העלובים שאמורים לייצג אותנו (האזרח הפשוט) וגם לא היינו כדורגלנים אלימים. כי הסיפור של כל אחד מאיתנו מעניין לא פחות, תודה לך ג'ון ויליאמס.

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
מבוקש

מבוקש

לי צ'יילד

לי צ'יילד ממשיך מאותה נקודה בה הוא סיים את ספרו הקודם. ריצ'ר עם אף חבול (לא הספיק עדיין להסיר את הדם שהתייבש) עוצר טרמפ. באופן מפתיע מי שעוצר לו מסובך בפרשייה לא פשוטה וריצ'ר לאט לאט מגלה שמשהו לא טוב קורה.
לאכזבתי , הפעם הספר לא כ"כ מלא בפעילות (אתם מבינים למה אני מתכוון). ריצ'ר מותח את איבריו רק אחרי עמוד 260 והמאבקים שבסוף הספר לא מחפים על כך. האם ריצ'ר (לי צ'יילד) הזדקן?
בכל אופן תהיתי לעצמי, האם גם בצה"ל יש שוטרים צבאיים ראויים כדוגמת ג'ק, או רק כאלה שמסתובבים בצמתים ומעירים לך שאין לך גומיות בנעלים?

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
קרקס החלומות

קרקס החלומות

ארין מורגנסטרן

שני קוסמים נפגשים מידיי פעם ומתפארים בתלמידיהם. זה תמיד מסתיים בתחרות והמנצח הוא הקוסם שתלמידו נשאר לעמוד אחרון. התחרות לא מוגבלת בזמן (התחרות האחרונה ארכה כ 80 שנה) ושני התלמידים לא אמורים לדעת עליה (בכל אופן לא בהתחלה). כרקע לתחרות נוצר הקרקס ששם כל קוסם יוכל להציג את מרכולתו. הקרקס מכיל בתוכו כמובן עוד אנשים מלבד 2 המתחרים וכך יוצרת הסופרת מארג קסום של אנשים בעלי יכולות המרכיבים את "קרקס החלומות". הקורא מתוודא לאנשים והנשים בקרקס לשאיפות הגדולות והקטנות של כל אחד מהם,ולקבוצת המעריצים שמלווה את הקרקס בנדודיו בעולם. וכמובן לשני המתחרים ולמורים שלהם.
סוף הסיפור הזכיר לי את "השד בבקבוק" של רוברט לואיס סטיבנסון.
ספר קסום על עולם של דמיון ואילוזיה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•הנסיך הקטן
בלי לומר שלום

בלי לומר שלום

לינווד ברקלי

זה היה ממש עצוב. הגעתי לספריה ואל היה לי הרבה זמן כדי לבחור כמה ספרים (חיכו לי באוטו). ראיתי את "בלי לומר שלום" על העגלה. הסתכלתי בכריכה האחורית של הספר והחלטתי לקחת אותו. כשהגעתי לקרוא אותו, היה נדמה לי שהעלילה מוכרת לי. ככל שאני מתקדם בספר אני בטוח שכבר קראתי אותו. אבל חוץ מהתחושה הזו אני לא באמת מצליח להזכר בפרטים. לאחר שסיימתי אותו אני בטוח בשני דברים: א) קראתי אותו כבר פעם ב) אני מתחיל להיות סנילי. כמו שמרצה שלי נהג לומר, זה לא התרגיל זה הגיל.

הספר מתרכז בסינתיה שנתפסת ע"י אביה כשהיא משתכרת עם הפרחח של בית הספר. היא רבה עם אביה וכשהיא מגיעה הביתה היא עולה לחדרה בלי לדבר עם בני משפחתה. בבוקר היא קמה ואף אחד לא בבית, זה נראה לה קצת מפתיע, אבל היא חושבת שהם אולי כועסים עליה ולכן יצאו בבוקר לעבודה (ואחיה לבית ספר) בלי להעיר אותה. הבעיה, שגם לאחר שהיא חוזרת מבית הספר אף אחד לא בבית.
אחרי 25 שנה, מראיינים אותה לתוכנית טלוויזה ומספרים את סיפורה , ופתאום כל מיני דברים מהעבר מתחילים לצוץ...

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
מובי דיק (2010)

מובי דיק (2010)

הרמן מלוויל

בשבוע הספר האחרון המליץ לי אחד המוכרים על "מובי דיק" בתרגום חדש בהסבירו כי התרגום הישן היה בלתי קריא בעליל.
אני מוכרח לחלוק עליו.התרגום הקודם היה יצירת אומנות .אני זוכר שהייתי לוקח את הספר לידיים ואחרי דקה כבר ישנתי מעולה.חודשיים תמימים הספר דאג לשנתי להיות מצוינת.

התרגום החדש רק יעשה עוול.הריי הספר לא מעניין - רב חובל (אחאב) שיש לו אובססיה לפגוע בלוויתן לבן (מובי דיק),מסופר מנקודת מבט של נוסע (ישמעאל).בדרך הסופר מתאר סוגיי לוויתנים ועוד כל מיני חיות ים.ומגדיל לעשות בנסיון לקבוע מאיזה סוג היה הלוויתן של יונה הנביא.

לפחות אל תגזלו את השינה מאנשים!!!

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
ניקולאס ניקלבי (2011)

ניקולאס ניקלבי (2011)

צ'ארלס דיקנס

כקוראים אנחנו לא חוסכים ביקורת מהסופרים. אנחנו דורשים מהם לכתוב בצורה מעניינת , לחדש בכל ספר, שכל עמוד חדש יהיה כמנה אקזוטית. ואם נדמה לנו שהם ממחזרים , אנחנו לא חוסכים מהם את שבטם. ראו לדוגמא, מקרה הרלן קובן.
יוצאים מהכלל הם הסופרים הקלאסיים. לא זכור לי שקראתי בקורת על טולסטוי, דסטוייבסקי, ויקטור הוגו ואחרים שהם כותבים אותו סיפור באדרת שונה.
ניקח למשל את צארלס דיקנס, האם יש משהו משותף לאוליבר טוויסט דיוויד קופרפילד, דוריס הקטנה ובין שני ערים. תמיד יש שם יתום (בדר"כ קבוצת יתומים) שמנוצל(ים) ע"י רשע תורן, יש איזו עלמה במצוקה ויש את גבורנו שבסוף עוזר לכולם וסוף טוב הכול טוב. נכון, הרקע שונה, לפעמים זה לונדון, לפעמים זו המהפכה הצרפתית,אבל לא נשכח, גם הרקע של הרלן קובן משתנה.
בקיצור קל להשמיץ את בני זמננו ולא את הסופרים שהפכו לקנון בספרות העולמית.
בכל האופן "ניקולאס ניקולבי" הוא מהז'אנר הידוע של צ'ארלס דיקנס, שלא תבינו אותי לא נכון ,אני משתף אתכם בהרהורים שעלו במוחי הקודח,אבל הספר ממש נחמד (והתרגום של עירית לינור הוא מלאכת מחשבת, הספר קולח- בכלל לא כמו "מועדון הפיקוויקים"). ומי שמתגעגע לקצת גשם ולמזג אוויר חורפי כמיטב המסורת האנגלית, זו בחירה מצוינת היום (28 באוגוסט).

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
הישרדות

הישרדות

אלכס מורל

אחת הזכויות הגדולות במשטר דמוקרטי היא החירות. הזכות להחליט מה אני רוצה ואיך שאני רוצה .
ג'ין החליטה לקחת את הזכות הזאת צעד אחד קדימה היא רוצה כרטיס בכיוון אחד בלבד (יציאה למי שלא הבין).
היא צאצא(ית) לאבא וסבתא שלקחו את הצד הזה בעקבות דיכאון והיא גם רוצה. הבעיה שיש לה אמא
שתפסה אותה על חם, הצילה אותה והפנתה אותה לטיפול אצל הגורמים המוסמכים. אבל לג'ין יש תוכנית
היא עדיין לא ויתרה. אבל ברגע האחרון קורה משהו שהופך את כל עולמה והיא מנסה להיאחז בחיים בכל מחיר. אבל עכשיו לא כ"כ בטוח שהיא תצליח.

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
זה

זה

סטיבן קינג

בני אדם פוחדים מהרבה דברים, חלק מהם אפשר להבין חלק קצת קשה.
למשל פחד (או יותר נגעלים) ממקקים. פחד מעכברים , עכבשים ויש
אפילו כאלה שפוחדים מחתולים (באמת, פגשתי כמה כאלה). אבל הכי מוזר ,
עד עכשיו, היה בעיני פחד מליצנים.
אז זהו אחרי "זה" אני לגמרי מבין אותם.
ליצן רצחני מסתובב בעיירה קטנה ורוצח ילדים קטנים, הבעייה שרק ילדים יכולים
לראות אותו. פנו לעצמכם, כמה לילות ותתחילו לקרוא, הליצנים לא יראו לכם מצחיקים
יותר.

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן

ביקורות נוספות על "מאה שנים של בדידות "

מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

אקדים ואומר שזה לא הוא, זו בוודאי אני. יותר מזה, אם לא בפני האב ניקונור, אז בפניכם אתוודע על חטאיי – אני וגרסייה מארקס כנראה לא נועדנו האחד לשנייה. לחוויית הקריאה הזו אני קוראת תסמונת מאיר שלו. בשני המקרים התוצאה הייתה זהה: ספר אחד שאהבתי, לכל היתר לא התחברתי ואפילו עזבתי באמצע.

השפה בהחלט יפה ועשירה, הדימויים וקריצות פוליטיות נהדרים, השנינות ואף הציניות לא תסולא בפז ועדיין הספר פשוט לא הזיז לי. לא הצלחתי להתחבר לשום דמות, לאלמנטים של פנטזיה, מרוב עצים לא הצלחתי לראות את היער. כל החוסה ארקדיו ואורליאנו נהפכו במוחי לעיסה אחת גדולה. לא הצלחתי לעקוב אחר הקשרים הרומנטיים, אחר הצאצאים החוקיים והבלתי חוקיים ומרוב ייאוש, ניסיתי למספר אותם. חשבתי שהצלחתי, אבל אז מארקס עצמו התחיל למספר, מהאמצע, ואז חוסה שלישי שלי הפך לחוסה ארדיו השני שלו ומהסבך הזה כבר לא הצלחתי לצאת.

אהבתי את "הכרוניקה של מוות ידוע מראש", אולי מכיוון שזו נובלה קצרה וטווח הריכוז הנדרש לקריאתו צר יותר. תמיד אפשר להאשים הפרעות קשב וריכוז (יש לי תעודה, מותר לי) ולפנות לקלאסיקות אחרות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

דעה לא פופולרית (ברמה בינלאומית, כנראה) -
ספר גרוע. ממש.
למה הוא גרוע? מכיוון שאין בו שום חוט עמוק ששוזר את העלילה. ספר טוב הוא ספר שיש בו איזושהי חוקיות פנימית, גם אם אתה לא ממש מבין אותה עד סוף הספר, אבל אתה מרגיש אותה. זה יכול להיות ספר ילדים, או רומן של טולסטוי. אבל יש חוקיות פנימית לספר - על פי מה שקובע הסופר. איך מרגישים את זה? אם במהלך הקריאה יש שלב של מתח, של ציפייה - מה יקרה? האם זה יתרחש כמו שאני חושב, או שתהיה איזו התפתחות שלא צפיתי?
בדרך כלל, לוקח קצת זמן עד שנכנסים לעניינים. זה יכול להיות עמוד בספר ילדים, או 50 עמודים ברומן של בלזק. סבבה. אבל מתישהו, זה אמור לקרות. ואם זה לא קורה - אז הסיפור הוא להטוטנות מילולית חסרת משמעות.
מאה שנים של בדידות הוא תיאור מדוייק של חווית הקריאה: נמשך כמו מאה שנה, בציפייה למשהו שיקרה בסיפור, שיתן איזו משמעות או פשר לגבב התיאורים הפסיכוטיים, שגם אם הם משובצים פה ושם בהברקות כאלה ואחרות, עם תיאורים משעשעיים כאלה ואחרים - עדיין, אין בהם דבר. אם היו תולשים מתוך הספר 100 עמודים, לא הייתי שם לב להבדל.
ניסיתי להבין מה כל כך מדהים, מיוחד, סוחף, מופלא בספר המטופש, המשמים, וחסר התוכן הזה. לא מצאתי.
אם למישהו יש הסבר ברור - אשמח לשמוע. עד אז - עשו לעצמכם טובה, ופשוט התרחקו מספרים 'שחייבים לקרוא'.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אריאל
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

מתי שהוא במהלך קריאת ספר מיוחד זה, נזכרתי בשורה "דגים עפים, ציפורים שוחות. חוקי הטבע אובדי-עצות" מן השיר החמוד של להקת כוורת "ככה היא באמצע" (קישור להלן).
http://www.youtube.com/watch?v=FWqaA-BiMbU&feature=related

ומדוע נזכרתי בשורה זו? משום שב"מאה שנים של בדידות" מרקס נותן דרור לדמיונו העשיר והנפלא. הספר מתאר את קורותיה של משפחת המייסדים של עיירה דמיונית בשם מקונדו. אין מה לומר – משפחה שכזאת. כמו שאמרה אורסולה, הסבתא רבא-רבא אשר המוות התמהמה מלהביאה לממלכתו, "כאלה הם כולם…משוגעים מלידה". והיא צודקת.

קחו, למשל, את חוסה ארקדיו בואנדיה, בעלה של אורסולה ומייסדה של מקונדו. אחד השיגעונות שלו היה העיסוק באלכימיה. לאחר שהפעיל לחץ פיסי מתון על אורסולה, הוא קיבל את הסכמתה להשתמש במטבעות הזהב שלה לשם ניסיונות האלכימיה שלו: "אז הטיל חוזה ארקדיו שלושים מטבעות [זהב] בסיר והתיכם בנסורת-נחושת, באופירמנט, בגפרית ובבדיל. הוא הרתיח את כל אלה על האש בסיר של שמן-קיק, עד שקיבל סירופ סמיך ומסריח, שדמה יותר לשזף-סוכר זול ולאו דווקא לזהב המפואר. בתהליכי זיקוק נואשים ורבי-סיכון, ועל ידי התכה בשבע המתכות של כוכבי-הלכת, ערבול בכספית אטומה ובחומצה גפריתית מקפריסין, ושוב בישול בשומן-חזיר מחוסר שמן-של-צנון, על ידי כל אלה נהפכה ירושתה של אורסולה לקותל-חזיר מפוחם, ולא היה אפשר להפרידו מקרקעית הסיר."

כפי שיכולתם להתרשם מן הציטוט לעיל, למרות שמדובר בספר רציני הנחשב להישג ספרותי גדול (ואולי דווקא משום כך?), יש בספר גם סיטואציות ותיאורים מצחיקים להפליא. "מאה שנים של בדידות" מתאר את ההיסטוריה בת-החלוף של העיירה הדמיונית מקונדו ושל משפחת מייסדיה (בת-החלוף אף היא). זהו פסיפס יוצא דופן של מעשיות, פנטסיה ותיאורים ריאליסטיים השואבים מן התרבות וההיסטוריה של קולומביה בפרט, ודרום-אמריקה בכלל. דמיונו של מארקס ממציא לנו גשם של פרחים היורד מייד עם מותו של חוזה ארקדיו בואנדיה; ואת דמותו של המוות המופיע בפני אמראנטה "…בדמות אישה ארוכת שיער לבושה בכחול" ופוקד עליה לסרוג את תכריכיה שלה; וגשם היורד כמעט חמש שנים ברציפות; ותינוק הנולד עם זנב חזיר; ועוד, ועוד.

בני משפחת בואנדיה המיתולוגית הם לא רק אינדיבידואלים – הם גם אבות טיפוס (ו"אמות טיפוס", אם תרצו). וכך מופיעים בעלילה "ארקדיו"-ים ו"אאורליאנו"-ים ו"אורסול"-ות מדי דור, המהווים וריאציות על אבות טיפוס אנושיים/מיתולוגיים אלו. המשותף לבני המשפחה הוא שבסופו של דבר הווייתם מצטמצמת לאידיאה פיקס שלהם ו/או לזכרונותיהם, והם מסתגרים מתוך השלמה, ואף מתוך רצון, בבדידותם. כך, "הקולונל אאורליאנו בואנדיה… הבין שסוד השיבה הטובה אינו אלא חוזה מכובד עם הבדידות". ואילו "רבקה… הייתה זקוקה להרבה שנות סבל ועוני כדי לקנות את זכויות הבדידות, ולא הייתה מוכנה לוותר עליהן תמורת זקנה מוטרדת בקסמיה הכוזבים של החמלה". וכן הלאה, וכן הלאה.

קראתי את הספר בראשונה לפני שנים רבות (עמוק בתוך המילניום הקודם) והחלטתי לקראו שוב משום שלא זכרתי אותו כמעט. בתום הקריאה ניסיתי להגדיר לעצמי מהי בעצם מהותו של ספר זה: האם זוהי אלגוריה? האם זוהי היסטוריה פנטסטית מקוצרת של קולומביה? יש תיאורטיקנים של הספרות הטוענים כי ספר זה ייסד סוגה ספרותית הקרויה "הריאליזם המאגי". אולי. אבל, בעצם, אין חובה להגדיר, די לקרוא וליהנות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עולם
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•בלדין
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

מבריק. דורש סבלנות אבל נבנה בתבונה ובכישרון שקשה לתאר. הרבה מאוד קווי עלילה והרבה נקודות מורכבות שמתחברות יחד בסופו של דבר. זה לא ספר 'קל' אבל שכרו בצדו. כנראה מהטובים שקראתי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

מה עוד לא נאמר על הספר הזה שהוא אחד מששת הספרים הנבחרים האהובים ביותר על קוראי ספריה לעם? :)
זהו אכן, ספר נפלא, עשיר, מלא בצבעים ויופי, פנטסטי וריאליסטי (סביר להניח שהוא הספר המפורסם ביותר שנכתב בז'אנר ה"ריאליזם המאגי"), כ"כ עשיר שלא תמיד פשוט לזכור את הקישורים המשפחתיים הסבוכים והיחסים בין גלריית הדמויות הססגונית שנפרשת בו ולשם כך הטבלה המופיעה בסופו מקלה מאוד על ההתמצאות (אני אף הוספתי בעפרון כמה תיאורים לכל דמות המופיעה בעץ על מנת שאוכל לזכור אותה טוב יותר, אם כי כפי שאראה בהמשך חלקן נחרתות בזכרון בגלל כמה מאפיינים ייחודיים ומקסימים).

יש ברומן זה הרבה רבדים עד שאני חושבת שלא ניתן לחשוף את כולם או את רובם בקריאה ראשונה מבלי לקרוא קצת על ההיסטוריה של קולומביה (כך למשל גיליתי ששמה של פרננדה, הקתולית האדוקה עד כדי גיחוך, הדמות היחידה המוצגת ברומן כשלילית לגמרי מהבחינה הזו שלא מאירים שום נקודת זכות באופייה, מרמז למלך פרננדו השני מספרד שכבש את קולומביה ב-1499 ושכונה גם "הקתולי". רמזים נוספים לכך ניתן למצוא בגינוני המלכות שהיא מאמצת לעצמה ובאובססיה החולנית שלה לזהב, עד שלבסוף סיר הלילה שלה אף הוא מצופה זהב...מאידך, ישנה אורסולה, האם הגדולה של הרומן, שמשמעות שמה הוא "הדובה הקטנה", הלוא היא אותה קבוצת כוכבים שמשגיחה ביד חזקה ובחוכמת חיים גדולה על כל הדמויות ברומן, ממש כאותה דובה קטנה המשגיחה מלמעלה).

בעבורי זו היתה התנסות ראשונה עם ז'אנר הריאליזם המאגי והאפקט שלו על הקורא פשוט הפעים אותי - בתור קוראת שנחשפה כמעט אך ורק לספרות ריאליסטית, לראשונה "נדרשתי" לנוע בין אפשרויות (ריאלית לפנטסטית) מבלי יכולת להכריע עד שלבסוף נאלצתי "להרפות" ופשוט להינות מבלי להחליט...אני חושבת שיש בכך אלמנט של שחרור מקבעון מחשבתי שמאפיין קוראים רבים כשהם ניגשים לקרוא ספר או בכלל כשהם ניגשים ליצירת אמנות. מהבחינה הזו, ספרים כגון "מאה שנים של בדידות" ו"המשפט" של קפקא שגם בהם חשתי אפקט דומה וחוסר יכולת להכריע האם מדובר פה בחלום או במציאות, חשפו אותי לעוד סוג של חווית קריאה מהנה - כזו שמבקשת מהקורא פשוט להיכנס לעולם הלא כ"כ מובן של הספר שלפניו ולחשוב על הדברים שהוא חושב שהוא מכיר ויודע קצת אחרת, כלומר מחוץ לקופסא (אחת הדוגמאות המרהיבות לכך מוצגת כבר בפתיחת הספר כשמסופר על התגליות המדעיות המרהיבות שבפניהם ניצבים תושבי מקונדו ההמומים - ביניהן קרח וזכוכית מגדלת ואותן תגליות מתוארות מבעד לעיניהם ההמומות. חויה שסטודנטים לספרות מכירים בתור "הזרה" - הפיכת המוכר לזר והאפקט הוא כאמור רענון חושתי ותפיסתי) :)
אותו השחרור מהקבעון התודעתי הוא גם מטרה בפני עצמה (מטרה פוליטית, יש לציין) כפי שניתן ללמוד מנאומו של מארקס בטקס שבו הוענק לו פרס הנובל לספרות בשנת 1982 ושאותו ניתן לקרוא פה (וגם להאזין לו):
http://nobelprize.org/nobel_prizes/literature/laureates/1982/marquez-lecture.html

אבל כאמור, כל הרובד הפוליטי שיש בספר אולי מורגש קמעה, באינסטינקט (כך למשל כשקוראים על שביתת פועלי מפעל הבננות האמריקאי המוקם במקונדו) אבל לא יכול להיות מובן לקורא אלמלא הוא מתמצא קצת בהיסטוריה ובתרבות של קולומביה. בכל אופן, גם מי שאינו מכיר את הפן הזה ימצא הנאה גדולה בספר וברובד הפנטסטי והתיאורי המרהיב שלו (תמונות מתוכו נחרתו בזכרוני, כמו דמותו של מאוריסיו בבילונה שבכל מקום שהוא מופיע מלווה אותה להקת פרפרים צהובים, או חוט הדם המוביל מביתו של אחד הבנים בסיפור אל ביתה של אורסולה, אמו, וכך נודע לה על מותו).

הערה אחרונה ואישית: אני מצטערת שקראתי את הספר לראשונה רק לאחרונה שכן יש לי תחושה שבתור נערה הייתי מתפעמת ממנו הרבה יותר - מהעושר, מהפנטסיה, מהתיאורים הציוריים (אך הלא מטרחנים, יש לציין...) וכו'. סביר להניח שאקרא אותו שוב מתי שהוא כי יש בו קטעים יפהפיים וחכמים (את חלקם סימנתי בעפרון) או שפשוט אעבור לספריו הבאים של מארקס ובראשם "אהבה בימי כולרה" המומלץ ע"י רבים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נטעלי
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

זה סיפור של כפר שכוח אל כשהחיים בו מתנהלים על גבול ההזיות יש בו דמויות עם חוכמה בלתי רגילה כשדמות האשה היא השולטת במרכז החיים המשפחתיים
יש בסיפור מתירנות מינית בלתי מתקבלת בדעת אולי זו הסיבה שנולדו בה כלכך בנים עם פגם גנטי
ולמרות הכל ואולי בגלל מה מסופר בו אין לשכוח שזה רומן בדיוני ואינו מציאותי וזה היופי שטמון בסיפור הזה
אני נהנתי לקרוא

לפני 14 שנים•חלבי
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

ביקורת? לא תמצאו פה, לא מתפקידי לבקר מאסטר פיס שכזה.
זה יומן מסע קטן , זכיתי להיות במחיצתה של המשפחה השערורייתית הזו פחות משבוע וזה הספק יפה ל100שנים.

והם אלה לימדו אותי שהכל בסדר, שכולם חוזרים להיות בודדים כשהאהבה נגמרת בדיוק כפי שהיו לפני שהחלה.

כלום לא זעזע אותי אצלהם, מה אפשר לבקש ממשפחה שסגורה בבית 100 שנה? הרי כולנו בעצם איזו בבואה או רפליקה של הורינו וכולנו בעצם הולכים באותם שבילים באותם דפוסים .
המשפחה הזו היתה המשפחה שלי לשבוע וזו היתה בשבילי זכות גדולה להכיר אותם ולעבור את המסע הזה, חתמתי אותו באהבה גדולה אליהם ובצביטה בלב שהכל נגמר, אבל הגעגועים יחזירו אותי לביקורי בית כל פעם שאתגעגע.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

- שלום לך. יהיו כאן ספויילרים. קלקלנים, בשביל אברש. אבל עבור כל השאר - ספויילרים.
- מה אתה רוצה? ומה אתה מקשקש לי על ספויילרים וקלקלנים?
- לדבר, מה אני רוצה? תמיד אני רוצה לדבר. כלומר, כשאני פונה אליך, אני רוצה לדבר איתך. ואני מקשקש. מה תעשה?
- נו, דבר. על מה הפעם?
- על מאה שנים של בדידות, על מה? אתה לא רואה שאנחנו בדף הספר באתר סימניה?
- רואה.
- אז מה אתה שואל כל היום?
- שואל. מה תעשה?
- כלום, מה אעשה? אספר לך סיפור. ממש טוב.
-
- אז פעם אחת, היה איש אחד, והוא כתב ספר אחד, ואני קראתי בו עשרים ושש פעמים.
- עשרים ושש פעמים?
- משהו כזה.
- זה מספר די מדוייק, אתה יודע. והמילים משהו כזה מעידות על הערכה.
- נו?
- אז מדוייק או הערכה?
- הערכה מדוייקת. מה אתה מתקטנן כל היום?
- אם תמשיך ל
- בדיוק הרגתי יתוש.
- יתושה.
- פליז, אל תתקן אותי. יודע שיתושה, אומר יתוש. תגיד, כשהרגתי אותה, נפש החי שבה הגיע אליך? הרגשת משהו?
- כן, הרגשתי. כל דבר חי, כשהוא מת, אני מרגיש.
- ואיך זה מרגיש?
- זה מחוץ לתחומי הבנתך.
- למה?
- כי אתה לא אלוה. קשה לבנאדם להבין איך זה עובד.
- אבל כל שנייה מתים המונים, צמחים, בעלי חיים קטנים, גדולים, בני אדם. כל הזמן.
- נו?
- אז אתה מתקיים בשינוי מתמיד?
- כן. גם אתה.
- אבל אצלי השינוי איטי.
- אבל אצלי הוא מהיר. מה אתה רוצה?
- אבל אתה בלתי משתנה.
- אבל אני גם המשתנה המוחלט. אני כל דבר המוחלט.
- קשה איתך, אתה יודע?
- קשה גם איתך. סיפור, סיפור, אמרת סיפור, מה אתה מקשקש כל היום?
- אז קראתי אותו המון פעמים, ואחרי הקריאה החמש עשרה בערך, כשהתפשטו גלי רעדה נעימים בגופי, עת חלפו עיניי על השורות האחרונות, יצאו מפי המלים הבאות: עוצמה תנ"כית. כך אמרתי. הספר הזה, עוצמה כה גדולה טמונה בו, ברוח החיים שבו, עד כי היא עוברת דרכך לקראת הסוף, אם אתה משקיע מספיק. אם היית שואל אותי מי כתב, הייתי אומר משה. בחיי.
- או.קיי.
- אבל אחר כך הוא נגמר לי.
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת שאחרי עשרים קריאות בערך הוא הפסיק לחדש לי, והוא נגמר.
- אבל קראת בו עוד שש פעמים נוספות.
- יפה אמרת. קראתי בו. כמו בתורה. לא קראתי אותו, לא קוראים את התורה. קוראים ב תורה. כמו לקרוא בקפה, בתה, בכף היד, בבני אדם. זו קריאת עומק, כי הספר הזה עמוק מאד מאד. אז קראתי בו עוד כמה פעמים, כי אני כל כך אוהב אותו.
- מה אתה כל כך אוהב?
- כמו כל דבר שבני אדם עושים, הוא עוסק בבני אדם. חוקר את התופעה, ומצביע על ממצאיו.
- כל דבר ש...
- כן. כל דבר שאנו עושים, יש בו מן ההתבוננות הפנימית על האנושות. אתה מקים מפעל לייצור כלי פלסטיק, אתה חוקר אנושות. אתה שורף ילדים במשרפות, אתה חוקר אנושות. כל דבר זה חקירה אנושית. כל דבר. אתה מבין?
- זה קצת קיצוני.
- ומה בכך?
- יצא שם רע לקיצונות אצלכם שם.
- יצא. אז מה? אני דוגל בקיצונות מחשבתית, אבל במתינות מעשית.
- אבל ...
- אבל זה מסוכן. נכון. אז אל תספר לאף אחד, ורק אני אמשיך להתנהג כך. קיצונות מחשבתית ומתינות מעשית. שאחרת, למה אני צריך שכל? למה? אם אני חושב כמו כולם, במרכז, בבינוני, למה השכל? צריך לקחת אותו אל הקצה, שם הוא חי. חי מאד. כל בני האדם הם יצורים קיצוניים. אבל הם מפחדים מזה. אני? קיצוני? מה פתאום. פחחח... אם אתה מוכן לזה, לקבל את הקיצוניות הזאת, ולהתבונן בכל התופעות משל היו חקירה אנושית את עצמה, היית מגלה נפלאות בכל מקום.
- והספר...
- הוא חוקר בני אדם לעומקם, על מעלות וחסרונות שבהם, בלי לכחד, בלי להבליע, בלי לרמוז ובלי לחמוק. יש בספר, בעמוד האחרון, (בהוצאות הראשונות בעמוד הראשון), את אילן היוחסין של משפחת בואנדיה. אני אוהב להסתכל בו, באילן היחש הזה, ולספר לעצמי את סיפורה של כל אחת מהדמויות בספר.
- למה אתה כותב אילן יחש?
- כדי להשוויץ בידיעותי העמוקות בעברית על תקופותיה. טוב לך?
- נו, נגיד.
- אז אל תפריע כל היום.
- ככה מדברים עם...
- ככה בדיוק. אם אתה רוצה דיבורי כמה אתה גדול ודגול ואדיר ונאור לך לבית הכנסת. כאן מדברים רגיל. זה קסמנו.
- אני לא בטוח שאתה קוסם לקוראים.
- אמת. הם בטח הפסיקו לקרוא כבר מזמן.
- אז מה, תפסיק לכתוב?
- לא, ממש לא. לא רוצים, אל תקראו. אני ממשיך לקשקש לי על הספר ותוך כדי לספוג קריאות ביניים מהשוכן במרומים.
-
- השוכן שותק. זמן מעולה לכמה אנקדוטות מן הספר
- מה הוא חוקר, הספר?
- הו גוד. אמרתי לך, בני אדם, אנושות. מה הוא כבר יכול לחקור?
- כן, אבל מה בתוך האנושות?
- בא נראה. נעשה רשימה, ואולי אחר כך נרחיב. אז ככה, לפי סדר זכרוני. הוא חוקר את המסתורין שבעולם, הנחוץ כל כך לנפש האנושית... מה נחוץ? חיוני, וללא המסתורין שבחיים היה המין כולו גווע. ועוד חוקר את יצר המלחמה, ואת יצר האהבה, ועד כמה הם כרוכים זה בזה, שני היצרים הללו. ואת הפחד, ואת הכאב, ואת הצורך להנתק מן ההורים ולצאת אל החיים, ואת המוות, ואת העצב הבא עמו, ואת החיים, ועד כמה הם חזקים מכל, ואיך הם מגרשים את העצב ואת המוות רק מתוך היום־יום הפשוט והשגרתי, ואת יצר ההרס ואת יצר המין, ואת הצורך בנדודים ואת הצורך במקום של קבע. את הטבעי ואת העל טבעי, את האסתטי, לא זו לא מילה טובה, את היופי ואת הסכנות שיש בו, ביופי הטהור והמוחלט, את...
- עצור, עצור.
- אבל אני בשוונג, סוף סוף כותב על הספר, ולא מקשקש במוח לאנשים.
- אבל מה זה היופי הטהור והמוחלט הזה והסכנות?
- אה.... שאלה מעולה, טוב ששאלת. זאת רמדיוס היפה. היא כל־כך יפה, ממש יפה. ברייה מושלמת. אתה קורא ומתאהב. אין תיאור של כמה היא יפה, או מה צבע עיניה, או דברים מעין אלה. יש רק תיאורים של תגובות של אנשים ליופיה הנדיר. אנשים שרואים אותה מאבדים שפיות. ממש. הם חייבים להתאהב, חייבים להתקרב, חייבים לגעת. אבל מי שמעז, מי שנוגע, מת תוך יממה, ונוזל ענברי בעל ריח חזק של בושם נובע מתוך פצעי המוות שלו.
כשלעצמה, רמדיוס בכלל לא מבינה את הפסינציה שהיא מעוררת. בכלל לא אכפת לה מהאנשים ומענייניהם. היא בשלה כל הזמן, לעצמה, כשם שהיופי הוא לעצמו. ראית פעם פרח, או שקיעה, או רכס הרים מושלג, או את ירח, נגה וצדק מתקבצים בשמי הבוקר? היופי הוא מוחלט, אבל הוא לעצמו. מי שרואה רואה (וזוכה), ומי שלא לא. ככה היא. יופי לעצמו. סבתה שלה, אורסולה, שהיא דמות כבירה ביותר, והיא זו שחיה לאורך כל הספר כמעט, מן ההתחלה – במקרה שלנו מוטב לומר: מבראשית, וכמעט עד האחרית, ועליה עוברות כל תהפוכות החיים, נישואין, עקירה ממקום אחד ויישוב של מקום אחר, הורות, מחלות, יזמות, התפתחות, מלחמות שיזמו בניה ונכדיה, עושר, עוני, געגוע, ויש רגע אחד כביר, שהיא בוכה בחלחלה, כשמזכירים לה את רבקה. אלוהים אדירים, זועקת היא, היא עדיין בחיים, והיא נזכרת בילדה הקטנה שבאה אל ביתה, ואוכלת בהיחבא טיח מן הקירות. אני כל כך אוהב את הקטע הזה. העצב העמוק מחלחל לנשמתך, הקורא, עוקד אותה לרגע ארוך. את הקטע הזה קראתי חמישים פעמים, אולי. עמוד 200-201, בלי לפתוח. אני זוכר. לפחות בהוצאה המוכרת ביותר.
- מה עוד?
- האמת שאין לי מה עוד. כלומר יש בלי סוף, וצריך לסיים מתישהו. היה לי חשש, כי הספר הוא כה כביר, ואני כה זבלון, ומה לזבלון לדבר על כבירות ואדירות.
- אבל היית באמצע משפט, למען השם.
- אתה אומר למען השם?
- לפעמים.
- אני אשאיר את זה ככה.
- אבל...
- אבל גם ספר יונה נגמר באמצע. למדתי ממך.
- אז לא נוח לך לכתוב על כבירות ואדירות? אתה ברגע זה ממש מדבר עם כבירות ואדירות. חוץ מזה מה בכלל דחפת אותי פה?
- מה דחפתי אותך? בגלל שאתה שורה על כל דף מדפי הספר, על כל מלה ועל כל אות. אז הבאתי אותך הנה, לספר לך.
- מה אני צריך שתספר לי אם אני ממילא שורה בכל?
- צריך, צריך. איך תדע מה אני חושב?
- ממש, חוקות שמיים וארץ לא שמתי, אם לא אדע מה אתה חושב.
- או, עכשיו אתה נחמד.
- תודה. רוצה לספר עוד?
- לא. צריך כבר לסיים, אני חושב.
- כתבת משהו פעם, לא?
- נכון, אבל נמחק ואין להשיב. אני זוכר שכתבתי על פרננדה. איך שהיא מסכנה, ואיך שאף אחד לא אוהב אותה, והיא כל־כך יפה, כמעט כמו רמדיוס, אבל מושחתת מבפנים, והיא מושפלת כל חייה כמעט, ובעלה חי עם אשה אחרת, בגלוי, ואמרנטה, שמתה בבתוליה על אף שידעה תשוקה כבירה ואכזבות אינקץ, אומרת לה במבטא "ישכזאתימנחתשנורניגלתמאחרשלצמה", ופרננדה, שלמדה לדבר אריסטוקרטית, ואין היא מבינה את הנאמר, שואלת, ואמרנטה מסבירה לה: "אני אומרת שאת מאלה שמערבבות את התחת עם ימי הצום", ומאז הן יריבות ולא מחליפות מלה עד הסוף, והבת שלה אומרת לה שהיא "מטומטמת מן הרמות" ועל־כן החרא שלה יותר מסריח מכל החראים שבעולם, והיא נושאת את העלבון כל חייה, ואיך שהיא מתה, המסכנה, לבדה, לבושה בחליפת הנמר מאותו קרנבל נשכח, שהתקיים עשרות בשנים קודם לכן, שאז היתה שעתה הגדולה, כשכולם ראו כמה היא יפה, כמעט כמו רמדיוס.
- נו, כתבת עליה שוב. אתה כותב רק על נשים, או שיש גם גברים בספר?
- הו, עמוס גברים הספר. גברים של ממש. של פעם.
- אמרת שאין לך מה עוד, ודווקא יש.
- יש בטירוף רק שבאמת צריך להפסיק מתישהו.
- אז... נפסיק?
- נפסיק. אבל זה מבאס.
- אז תמשיך.
- לא. צריך לחיות לפעמים עם באסות למיניהן. אלה הם חיי, אתה יודע. כמו מאה שנים של בדידות, כך הם חיי, וכך הם חיי בני אדם מאז ומעולם.
- הו, חת'כת חתימה.
- לא, הנה חתימה: על מנת להנות מספר זה, כמו מכל דבר, יש להשקיע רבות. הוא לא קל, עמוס פרטים, עמוס אאורליאנו וחוסה ארקדיו ורמדיוס, וכולם שונים זה מזה וחיים בתקופות שונות, וכולם מעורבבים זה בזה עד בלי די. אבל אם תהפכו את הדמויות לבני משפחה, ותאהבו אותן עד קצה, ולבכם ייקרע מכאב כשהקולונל אאורליאנו בואנדיה ימות בשעה שהוא משתין, ראשו נח לרגע נצחי על גזע העץ שבחצר, או כשמֶמֶה מופרדת בכח מאהוב ליבה, מאוריסיו בבילוניה, שמת מושפל ודחוי כגנב תרנגולות, נכה ובודד, בגלל פרננדה הכלבה שלא יכלה לשאת את החיות הנפלאה של בתה המתבגרת, את המיניות המתפרצת ואת האהבה, והיא מתה במנזר, גלוחת ראש, בודדה ונשכחת, בלא שהוציאה הגה מפיה עד יום מותה, ואם אותו לב שלכם יעלוץ ויעלוז ויתרחב במקומות אחרים, ונפשכם תמלא פליאה נוכח הכתובים, שתורגמו בכשרון אינסופי על ידי ישעיהו אוסטרידן (ויש לציין זאת עד בלי די), רק אז תפיקו מן הספר הזה את מלוא פלאיו. תהנו.
- טוב, קצת יותר סטנדרטית.
- ניחא. להתראות.

לפני 6 שנים•שוער הלילה
2.0
2.0
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“בכתיבתו מזכיר לי ג. ג. מארקס, בדמיון שהוא בעיניי מובהק להפליא, את החוויה שבקריאת ספריו של הסופר הישר”

28/96
ביקורות על מאה שנים של בדידות
הבאה
עקרבית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 14 שנים

“לצערי הספר הזה מופיע ברשימת הספרים שעזבתי באמצע. אולי עזבתי כי רציתי לקרוא אותו עם עוד מישהו וזה לא”