בשנת אלפיים וחמש הייתי בן ארבע עשרה וקראתי את הארי פוטר השישי באנגלית, דקה אחרי שהגיע לארץ, ואני זוכר את זה היטב, שהרי את הארי פוטר השישי התחלתי לקרוא אצל סבא וסבתא והטלוויזיה הייתה פתוחה על שידור חי מההתנתקות. ולמרות שתמיד אהבתי ספרים ולקרוא אני לא חושב שעד הארי פוטר סיימתי ספר, בטח לא ספר של מאות עמודים, והקריאה שלו באנגלית קצת הכניסה בי אומץ, וקצת אחר כך, אולי חודשיים אולי שלושה חודשים אחר-כך, נכנסתי לסטימצקי כי צומת ספרים עדיין לא היו כל-כך נפוצים, וגם סטימצקי עצמה לא הייתה חנות צעצועים או כלי כתיבה אלא חנות ספרים אמיתית עם מלא מלא ספרים על כל המדפים ובלי מבצעים מורכבים מדי ובלי חברי מועדון וכרטיסי מועדון, והמוכרת הייתה אשה מבוגרת שהכירה אותי, שיער בהיר, ולא איזו נערת מכירות פעלתנית, ולא ניסתה לדחוף לי כלום, ואפילו ההפך: כששאלתי אותה מה זה הספר הזה, האדם המשוכפל, שעמד יפה בשורת של רבי המכר, היא אמרה לי שזה למבוגרים ולא בשבילי, ושאלתי אותה מה זה בשבילי, זה ספר כבד וקשה, אמרה, הוא ישעמם אותך, חבל על הכסף, ואמרתי לאבא שלי שיקנה לי אותו. אולי מיותר לציין אבל גם אם מיותר אציין בכל זאת, שהרי אף פעם אי אפשר לדעת מה המיותר ומה העיקר, כי ככה זה בחיים, שהרי כושר ההסקה שלנו משתנה מאדם לאדם, ויש אנשים שיסיקו דברים מהר ויש אנשים, כבודם במקומם, שלא יסיקו אותם מיד, וגם יש חלקיק שכזה באוכלוסיה שיגדיל לעשות ויניח הנחות מרחיקות לכת והגיוניות להפליא, ולכן בכל זאת אציין, שכשניגשתי אל הספר עוד באותו היום ומצאתי משפטים מלאי פסיקים שממשיכים עמודים שלמים ומחסור חמור בחלוקה לפסקאות ודיאלוגים שמוגשים ככה, איך ככה, הנה, ממש ככה, פסיק בין דובר לדובר, ומיד החבאתי את הספר בעומק הארון ולא דיברתי על הפאדיחה הזאת עם אף אחד, שלא יגידו, הנה, תראו אותו, כולה קרא את צופן דה וינצ'י ואת הארי פוטר והנסיך חצוי הדם באנגלית וכבר חושב שהוא איזה מטיב-קרוא, ולפישרים כמוהו הכי טוב שיסתמו את הפה ושיקראו את פו הדוב. חלפו עשר שנים ובכלל לא שמתי לב לעיגול כשהוצאתי אותו מהארון, אבל ארון אחר שהרי כבר עבר כמה מקומות מאז וכבר היה הרבה יותר קל להחביא אותו, שהרי בקלות הוא נטמע בין עשרות הספרים האחרים שהצטברו עם השנים ועוד לא נקראו וממתינים לתורם, ותורם, אגב, בדרך-כלל מגיע לפניו למרות שהוא היה הראשון. ואני חושב שמיד התאהבתי בספר ושמיד נהניתי ממנו, ושאפילו בעמודים הראשונים היו לי כמה צחקוקים גרופיים, ממש תענוג, וכבר לא היה עם מי לדבר עליו כי כבר כולם שונאים את סאראמגו, אומרים שהוא לכלך והחרימו אותו, אני לא יודע מדברים כאלה, החרמות הם לא בשבילי, והנה, בלי להתכוון, יצאתי אקטואלי. ואולי הפעם כן ארחיב ואספר שהמורה טרטוליאנו מאסימו אפונסו משכיר סרט ווידאו, וכאן בהחלט יש להבהיר שזו קלטת ווידאו, לא די-וי-די ולא טורנט או איך שלא קוראים לזה, משהו שכבר אין לצערנו או לשמחתנו תלוי מי מדבר, ובמקרה הוא מבחין שאחד הניצבים דומה לו דימיון מופרך, הכל אותו דבר חוץ מהשפם, אלא שאז הוא שם לב שהסרט יצא לפני חמש שנים כשגם לו היה שפם, והדבר הזה מטריף אותו, והטירוף הזה מניע סיפור משוגע ומעניין ומופרך ואמין, ואם בהתחלה חשבתי שהאדם המשוכפל הוא טרטוליאנו מאסימו אפונסו, אחר-כך הבנתי שהאדם המשוכפל הוא אחד, וכולנו השכפולים, וכבר אי אפשר להבין מי זה המקור ומי ההעתק, ממש כמו בפתיחה של העשב של השכן, כשרואים פרבר אמריקאי וכל הבתים אותו דבר וכל הגברים אותו דבר וכל כלי הרכב אותו דבר וכל המדשאות אותו דבר, ויש ברקע את השיר little boxes, והקופסאות הם הבתים וכל הקופסאות נראות אותו דבר והקופסאות הם גם המשרדים והבניינים וכולם יוצאים ונכנסים מקופסאות ואיך אפשר להיות משהו משלך בתוך כל הדומות הזו, לעזאזל. אבל בעיקר נהניתי מהכתיבה של סאראמגו, שנדמה לי שיש שלא אוהבים אותה, ושמחתי שעשר שנים חיכתה לי הכתיבה הזאת, עשר שנים המתינה עד שאוכל להנות ממנה, כמו וויסקי שמחכה שהשתיין ישתבח וישתה הרבה וויסקיאים אחרים כדי שאחר כך, כשיגיע אליו, הוא ידע להעריך אותו, וקצת נבהלתי, כי יש עוד כל-כך הרבה ספרים שמחכים לי וכל-כך הרבה סיפורים, וגם אם זה מובן מאליו זה יכול להפיל התקף חרדה, והיה לי לרגע התקף חרדה לחשוב על כל הקולות שלוחשים על המדפים, כל הסופרים החיים והמתים שמדברים ומדברים בו זמנית וכל פעם אני יכול להקשיב רק לאחד. ובכן, הכתיבה באמת הייתה משהו מיוחד, וזו ממש אומנות לדבר בסגנון הזה, הסאראמגואי, ולספר סיפור בכזו בהירות וחדות, לא להפיל אף פרט ולא להפיל את המתח ולא לטרחן, ואני חושב שמה שניסיתי להוכיח פה ואולי אפילו הצלחתי זה שסאראמגו כנראה יש רק אחד, וכבר בזה יש חצי נחמה, שהרי ייתכן שלא הכל ניתן לשכפול.
