אלזה מורנטה מפשיטה את גיבוריה מבגדים ומבשר ואז מלבישה את שלדיהם במאווים , רצונות ורגשות בלי טיפת שומן וכמעט ללא צבע וכך חשופים ועלובים בתפאורה פשוטה היא מניעה אותן ומצליבה דרכיהן בספר עב כרס בכתב צפוף של הספריה החדשה ולמרות שהיו קטעים מעייפים היא מצליחה לרתק רוב הדרך.
זהו ספר הביכורים של מורנטה שיצא לפני אלו תולדות שהיום יותר מוכר. באחד הראיונות שראיתי ברשת ציינה ( או צוטטה ) מורנטה אומרת שהיא רצתה לכתוב רומן כמו הקלסיקות הגדולות ( עלובי החיים אבא גוריו וכו) והיא הצליחה. זהו עלובי החיים האמיתי בלי הדרמות הגדולות והרגשות המתפרצים בפאתוס. שלושה דורות של משפחה איטלקית מסופרים מפיה של הנכדה שנותרה בודדה עם רוחות הרפאים של עבר משפחתה. רוב הרומן מתרכז באימה של המספרת ,אנה, מלידתה עד מותה.
המספרת פורסת את העלילה לאיטה מסביה להוריה עד ימיה. היא משתמשת בטון מאופק שופט וחומל גם יחד . סגנון דומה לזה שאני זוכר מאלה תולדות.
זהו ספרה השני של מורנטה שאני קורא. הראשון היה כאמור אלה תולדות. עם אלה תולדות נאבקתי לאורך הקריאה והכרתי ביופי הכתיבה שלו רק לאחר שהסתיים, במובן הזה באתי יותר מוכן לכזב וכישוף עם נשימה ארוכה ונתתי לה להוביל אותי בדרך ובקצב שלה והיה נפלא.
לעלילה אין זמן ומקום מדויק. זוהי סוף המאה התשע עשרה עד מתישהו במחצית הראשונה של המאה ה20- מלחמות העולם לא נוכחות בה ולא נאמר במפורש היכן היא מתרחשת אבל הכוונה היא כנראה לסיציליה. יש טוענים שיש בספר הרבה אלמנטים אוטוביוגרפיים של הסופרת אבל לא חקרתי את הנושא.
אין דמות בספר ( אולי מלבד הוריו של פרנצסקו ) שאני יכול להגיד שאהבתי או אפילו סבלתי. כולן מאוהבות , גברים ונשים , במי שאינן יכולות להשיג ומעוללות למי שאוהב אותן את אותם חטאים שפוגעים בהן. כולן אגואיסטיות ומרוכזות בעצמן ובצרכיהן. כולן אנושיות עד כאב ועלובות כל כך ולמרות שבדרך כלל קשה לי לאהוב ספר בו הגיבור מעורר בי סלידה , הכתיבה של מורנטה שמסתלסלת לתוך נשמתן של הדמויות שלה מאפשרת לאהוב את הספר ולגרום לקורא לרצות להשאר בעולם שטוותה.
זה סוג הספרים שצוללים לתוכם.
צריך אומץ לסופר ביכורים ולסופר בכלל לכתוב כזאת סאגה בכזאת קמצנות מלאת דפים. אני בטוח שבמקור הספר היה אפילו יותר ארוך – מורנטה מספרת את היום יום בצורה כל כך יפה וכמעט חפה מדימויים. העט שלה בוטח לאורכו של הספר.
איטליה היא המדינה החביבה עלי לטיולים .גם הסרטים האיטלקיים עם השפה המדהימה שלהם הם בין הפייבוריטים שלי. הספרות האיטלקית שאני פגשתי היא מעט יותר מחוספסת , פחות מזמינה אבל היא בהחלט טעם נרכש והיא לאט לאט הופכת להיות בין האהובות עלי.
מומלץ. בעיקר בחורף ובנשימה ארוכה.

כזב וכישוף,
כישוף מטילה עליי אלזה מורנטה כשהיא מספרת את סיפורה
האישי, כשהיתה קטנה.דרך עיני של אלזה ילדה קטנה בגופה ובוגרת בנפשה.
מורנטה יודעת לעשות את מלאכתה נאמנה, בסבלנות רבה,
בפירוט רב ככל שניתן ואפשר של הדמויות, על מחשבותיהן,
ומעשיהן והמניעים למעשיהן.
מי כמוה יודעת ליצור דמויות מכושפות מיוחדות, הנעות
בחיי היומיום אבל לא ממש מחוברות למציאות.
נעות כמו בערפל במין עולם דמיוני שהן מיצרות לעצמן,
טוות בדימיונות שווא ובשקרים את הפנטזיה של קיומן.
סיפור תולדות משפחתה של הסופרת אלזה מורנטה
נפרש לפנינו על פני 3 דורות.
משפחה מגוונת שסוג של טירוף עובר בתורשה מהסבתא לבתה, אמה של מורנטה, חוסר הקשר בין דמויות הנשים
במשפחה לגברים גורם לנשים ליצור עולם דימיוני
ומכזב לחיות בו, להתאכזר לבנות במשפחה ולהתנהג
בצורה תמהונית ומוזרה לסביבה.
זהו הרומן הראשון של מורנטה.
הוא כתוב מצויין בסגנונה המיוחד אבל עדיין
אין בו את השלמות שיצרה בספרה "אלה תולדות"
אין ספק שיש בו סממנים אוטוביוגרפיים מחייה ומילדותה.
קריאת הספר נמשכה זמן רב יחסית.
לפעמים התעכבתי על קטע מסויים וקראתי אותו
שוב ושוב כדי לחרוט אותו במוחי.
ואז ישבתי והרהרתי בו והעליתי אותו בדימיוני
כמו סרט.רק אז אני יכולה להרגיש ולחוות ספר טוב באמת.
כך אני בטוחה שאזכור אותו או קטעים ממנו היטב.
כמו חזרה למבחן חשוב.
ברגע שנכבשתי בכישוף של מורנטה אני מתאהבת גם בכזבים שלה.
הרי בסופו של דבר כל סופר טוב הוא כזבן מקצועי,
לא כך?
הסופרת הדגולה כל כך אוהבת את הדמויות שלה שגורמת
בכתיבתה המשכנעת גם לקוראים לאהוב אותן .
אני השתכנעתי. אחרי שלושה ספרים שקראתי מיצירותיה
התאהבתי סופית.
מורנטה שלך אני!!!

יום בחירות הוא סוג של יום אמת. אמנם רק הפוליטיקאים הם אלה שממש עומדים רועדים מול אלוהיהם (המצביע הקטן) וגם את זה הם עושים רק עד 5 דקות אחרי השעה עשר בלילה שאז הם חוזרים לסורם ולא רואים אותו ממטר עד הבחירות הבאות, אבל גם אנו, בני התמותה, מרגישים שזה יום שונה, וגם אם לא נצביע אמת בכל זאת ננסה להגיד משהו אמיתי שאנו מאמינים בו, או למצער הכי פחות לא מאמינים לו.
לפיכך אתחיל בווידוי קטן - כמעט את כל הביקורות שלי אני כותב לפני שגמרתי את הספר. לפעמים הרבה לפני שגמרתי לקרוא את הספר. התירוץ הקבוע שלי הוא, כמו כל פוליטיקאי מתחיל, טובת הקורא, כדי שלא ייפלט לי איזה ספוילר, אבל האמת כמו אצל כל פוליטיקאי אחרת לגמרי. האמת היא לגמור מהר ולרוץ לספר לחברה, או בגרסה שלי לרוץ לספר לחברה עוד לפני שגמרתי.
האמת היא שאני שונא את העול שבכתיבת ביקורת ומנסה להיפטר ממנה ואז לחזור ולהינות מקריאת הספר כשאני משוחרר מכל עול. זה חסר הגיון, אני יודע, אף אחד מכריח אותי לכתוב ביקורת, כמעט אף אחד גם לא קורא את הביקורת שאני כותב ומבין אלה שקוראים אף אחד גם לא שם קצוץ על מה שכתבתי ובכל זאת אני מתייחס אל כתיבת הביקורת כאל חובה כמעט מקודשת שהדרך היחידה להיפטר ממנה היא לעשות אותה.
וחוץ מזה אני מת על אלה שמשבחים את מה שאני כותב, כמו כלבלב נאמן אני מוכן לכשכש בזנבי יום שלם מתחת לשולחן הכתיבה שלהם רק כדי שיכתבו לי שתי מילים לא בלתי משבחות. לא אכפת לי אם זה מנימוס או מהנאה, לא אכפת לי אם הם שוכחים אותי מייד או אפילו קודם לכן, אני אחזור ואקרא את שתי מילות השבח שכתבו לי שוב ושוב ואחבק אותם כמו אבני חן יקרות מפז בלילות הקרים שבין כתיבת ביקורת אחת לשנייה.
אני נוטה להתבלבל בשמות בכלל ובשמות של אלנה פרנטה ואלזה מורנטה בפרט. אבל אני לא מתבלבל בהשפעה של שתיהן עלי. את אלה תולדות של מורנטה נשמתה עדן אהבתי ויש לי רתיעה מהספרים של עלומת השם המפורסמת שכנראה עוד חיה בקרבנו.
ולכן התחלתי לקרוא את כזב וכישוף בצפיה לספר גדול באמת, ולא התאכזבתי.
כזב וכישוף הוא ספר נפלא. מסוג הספרים שכשאתה קורא בם, אתה נשאב לתוכם ומתענג על קריאה איטית של כמה עמודים בודדים בכל יום כדי שהתענוג לא ייגמר מהר. הספר מתחיל במשחק מקדים ארוך של כן לכתוב לא לכתוב ועל מי לכתוב ואיך להתחיל בכלל שמנהלת הגיבורה עם עצמה. ממרחק של כשבועיים לתוך הספר נראה לי שמטרתו העיקרית של המילמול הבלתי מובן הראשוני היא לייצר את חווית הערפל המיסטי שמתוכו מגיחים מיתוסים. זו חוויה שמרגישים גם בקריאת ספרים גדולים אחרים כמו מאה שנים של בדידות או אשליות אבודות. ואמנם סיפור שלושת הדורות של מורנטה הוא יצירת מופת כזו, סדן בנפחיה לחישול של מגוון רגשות אנושיים - אהבה וקנאה, התעללות וחמלה, אכזריות וטוב לב, שנאה ורוך. הדמויות אינן גדולות מהחיים כי הספר מלמד אותך שאין דבר כזה להיות גדול מהחיים. כל אחת מהדמויות ממחישה עד כמה החיים כשלעצמם הם דבר גדול, אם רק תהיי עזת נפש מספיק לחיות אותם.
היכולת של מורנטה להקים מול העיניים שורה כל כך ארוכה של דמויות חדות וברורות ושונות כל כך זו מרעותה היא לא פחות מאמנות ציור עמוקה ורחבה. זה משכנע כל כך שגם אם תניח את הספר מידיך הסניליות ליומיים הן תשובנה בבהירות מלאה ברגע שתקרא מחדש את השורה האחרונה שקראת בשבוע שעבר.
יש בספר קריצות, ואולי רק בדמיוני, לבנותיו של אבא גוריו המתכחשות לאביהן כמו שפרנצסקו מתבייש באימו, למדיאה המכשפה המיתולוגית ששונה מחברותיה שחורות השער ויאסון מתאהב בה כמו שאנה מתאהבת באדוארדו הבלונדיני יוצא הדופן בסיציליה של השיער השחור והעיניים הכהות. אדוארדו המתגלה כמכשפה רעה לא פחות ממדיאה.
כאמור לא סיימתי, יעברו עוד כמה שבועות טובים עד שאסיים, בצער, ישאגו בחורים כי נגמר, אבל כבר עכשיו לא אהסס לתת לספר ציון של 5 כוכבים.

קסם של ספר, הכתיבה של מורנטה מכשפת את הקורא ובמיוחד אותי. זהו ספר עב כרס המתאר שלוש דורות במשפחה איטלקית בעיר קטנה בסיציליה, בתחילת המאה ה-20 ומסופר מפי הבת אליזה שבעקבות מות הוריה היא כותבת את קורות משפחתה.
הסופרת (בשם הבת אליזה) מתארת את דמויות בני משפחתה ודמויות אחרות שקשורות אליהם , בצורה מרשימה מרגשת ומבריקה הן מתעוררות לחיים הן סובלות, אומללות, עצובות ,שמחות ,אוהבות אך בעיקר יש טרגיות באהבה לא ממומשת. היא מדגימה בעזרת הספר שאפשר למות מאהבה.
היא ביקורתית ומתבלת את כתיבתה בתיאורי אפיזודות מחיי היום-יום שלהם בצורה כל כך בהירה ואמינה. כל דמות בספר זוכה לתיאור יסודי ומעמיק שלה .
הסופרת מקיימת דו שיח עם הקורא לאורך הספר שזה מוסיף לקלילות בקריאה "הנה הסברתי איפוא בדיוק את הסיבה הסודית ביותר למורך לבי ..שהיא גם הסיבה לספר הזה.." או במקום אחר ;עמ' 120 : יסלחו לי קוראי שאני מעכבת אותם בדיבורים ..עליהם להבין שסיפור ,כמוהו כצמח קודם שיעשה עץ שופע . הוא גבעול בוסרי" (כאן היא "מתנצלת על הכתיבה היסודית )
הספר מתעסק באימהות, משפחה, עוני ,אהבה ,סודות ,טירוף.
הספר כתוב בצפיפות גדולה לאורך כל הדף, האמת לא קל לקריאה ,אבל שווה כל עמוד . כ"כ רציתי שהספר לא יגמר. ספר מומלץ מאד לקריאה.

כזב וכישוף הוא רומן מתאמץ. מתאמץ מידי, לטעמי, וחבל.
מורנטה יודעת מצוין להוציא רומנים מופתיים תחת ידיה (את אלה תולדות כבר הכרזתי שהיתי לוקחת איתי לאי בודד או סתם לחיים, שעשויים להיות לא פעם אי. יש לי מחשבה קצת פסיכולוגיסטית שמא מורנטה לא סמכה על עצמה מספיק ברומן הראשון, אותו ביקשה לכתוב כמו "הגדולים", ואולי בגלל זה דחסה מידי, הכבידה ואצלי בשלב מסוים אף העיקה בנסיון להיות מבריקה, חדשנית אבל גם קלאסיקה בלתי נשכחת שיש בה טרגדיה רב דורית (סטייל מרקס) אבל גם פן מיסטי-מכושף ובלתי מפוענח.

הספר מבוסס בחלקים נרחבים על הביוגרפיה של מורנטה עצמה (כתבה מרתקת על כך תוכלו למצוא במרשתת), ויש משהו חזק בכך. עדיין עבורי זה לא מחזיק את הספר, ולצערי נאלצתי להיפרד ממנו פחות או יותר סביב האמצע.

עשיתי זאת, סיימתי את הספר. שולבו בקריאתי שני אלמנטים מרכזיים - האחד שאני חייבת לסיים ספרים אשר אני מתחילה בקריאתם והשני אהבתי הרבה לאלזה מורנטה. חרקתי שיניים כבר בהתחלה. לאור התשבוחות שהיללו את הספר, התאכזבתי מעצמי, הכיצד? ולכן המשכתי בעוז! עשיתי זאת!
הספר אכן כתוב היטב, בשפתו העשירה, בדמיון הקולח ובתאורים המדויקים, אשר הם בירידה לפרטי פרטים של מצבים, תיאורי אופי, תאורי נופים באופן מדוקדק פשוט עייפו אותי אם לא שעממו. אין ספק שהסיפור מעניין במהותו, הדמויות כפי שמתוארות מנקודת מבטה של אליזה מותירות מקום לאינטרפרטציה אישית, אך לא הצלחתי להשאב פנימה, כפי שקרה לי בספריה האחרים של אלזה מורנטה.
התאכזבתי.

אין ספק שספר זה הוא פרויקט: רחב היקף, אפי, מחייב התמסרו רגשית. אבל זה בדר"כ כך אצל מורנטה ולמרות שזהו הרומן הראשון שלה, הוא רחב ההיקף מכולם. בשער האחורי כתוב שהוא דומה לאלה תולדות שלה, אבל זה ממש לא מדויק. בסערת הרגשות שהספר הזה טובל בה, הדמיון הקרוב ביותר הוא דווקא לאי של ארתורו.



שלושה דורות מופיעים בספר הזה: אליזה הנכדה-המספרת, צ'זירה סבתה ואנה אמה, עליה נסב רוב רובו של הספר. זהו ספר על קיצונויות: עוני קיצוני ועושר קיצוני, אצולה לעומת דלת העם, העירוניים לעומת הכפריים, היפים לעומת המכוערים, הבריאים לעומת החולים. עושה רושם, שלא משנה מי הדמות המופיעה בספר, סופה שתגמור באומללות רבה.



רק דמות אחת בספר עושה את בחירותיה מרצון, הדודן, דודנה של אנה. הוא העשיר והמוכשר, היפה והמחונן. גם בצאתו ממהלך הספר הוא ממשיך להשפיע השפעה מאגית ומביא דמויות אחרות אל סופן הטראגי. מורנטה מתמחה כנראה בכתיבה על הלכי רוח קשים ולמרות שספריה אינם ממש מדכאים ולא דיכאוניים, עצבות גדולה שוררת בהם, תחושה מתמדת של החמצה ושל אהבה לא ממומשת, לא אהבה בין גבר לאישה, לא בין הורה לצאצאיו ולא משום סוג אחר, למרות שיש אהבה רבה בספריה ולבטח גם כאן.



אלזה מורנטה פרסמה ספר זה כרומן ראשון לאחר פרסומי סיפורים קצרים בעיתונות. למרות זאת, זהו בהחלט רומן רחב היקף, בשל מאוד, בעל ראיה רחבה ויכולת התבוננות יוצאת מן הכלל. לאחר קריאת הספר הנוכחי נשארים בלי אוויר. יכול להיות שזה בגלל אורכו של הספר, אבל סביר יותר שזה בגלל המאמץ הרגשי שמשקיעים בקריאה. זה ספר מטלטל מאוד, כאילו נמצאים בתוך מוח קודח ומעוות, מוח שהתנסה בקשיי חיים מציקים וטורדניים למשך זמן ארוך ומתיש, בקשיים כלכליים מעיקים, באהבה לא ממומשת. כשמשולש הדמויות העיקרי בספר תקוע כל אחד באהבה אחד לשני, עד לאהבה על סף ההומו ארוטית למשך פסקה או שתיים, ההזיה תופסת את מקום המציאות.



הרגישים יזילו דמעה בסיום הספר, אם כי הסוף אף נותן תקווה חדשה.



מי שקרא את שאר שני ספריה הראויים של מורנטה (לא כולל ארצ'לי), חייב לעצמו את הספר הזה. עד כמה חייב? עד כמה שאהב את האחרים. מי שלא צלח את אלה תולדות, שיקרא קודם את היותר קצר, את האי של ארתורו המרהיב. ספר זה בהחלט מחייב פינוי זמן ומצב רוח תואם ואינו מתאים לקריאה כלאחר יד.



מי שניגש לראשונה אל ספריה של מורנטה ימצא ספר זה כספר חול"ב הו"ד. למי שקרא את שאר ספריה, זה גם ספר צלו"י. מי שקרא את שלושתם, יוכל בסופו של דבר לציין לעצמו שקרא שלושה מן הבולטים בספרים שיצאו במאה החולפת, מעטה של אחת הסופרות המוכשרות. בסופו של דבר, מדובר בשלושה ספרים מוצלחים בלבד (מתוך ארבעה) וחבל.



התרגום כרגיל מעולה והעריכה ללא דופי.

זה סיפור אהבה!!!!!!
כפי שאומרים עזה כמוות אהבה - זה בדיוק זה. ספר שמוציא את המעיים מרוב הזדהות. כמה שהוא אמיתי וכמה שהוא נכון.
ספר מעט קשה לקריאה, אבל אם לא מוותרים וממשיכים לקרוא מגלים עד כמה הוא מדהים. לא להתייאש בסוף מתאהבים בו ובסופרת המדהימה שאין שנייה לה ולא תהיה.

ספר מכשף וקסום.
זהו הספר הראשון שקראתי של אלזה מורנטה, ולטעמי אלה תולדות אינו עולה עליו בכלל.
ספר מקסים שמותיר חותם.