לאורך הספר כולו עמד לי משפט אחד בראש ולא נתן לי מנוחה:
נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע.
- וינסטון צ'רצ'יל
זוהי אינה שאלה של מלחמה על גבולות, אינה מלחמה על כסף ויוקרה, גם לא על חירותו של עם, זוהי מלחמה על הצדק, על הדבר הנכון לעשות, מלחמה של האדם נגד חיית אדם, מלחמה שבה הסוף כבר ידוע מראש.
בעת קריאת ספר זה, שבו והתחדדו פני הדברים, הלך הרוח, הלך המחשבה של העם הגרמני.
הפחדנות ומוגות הלב, הרצון לא לראות ולא לשמוע, סגירת דלת ותריסי החלונות- ככה אפשר לשוב ולחיות כאילו דבר לא מתרחש, ובתוך התעלמות ושכזו, מתעוררים אנשים שונים, קמים מתוך שנת לילה ארוכה ומגלים שדבר לא מפריד ביניהם לבין ה"מפלגה" ביניהם ובין הפיהרר הגדול, הם בדיוק אותו הדבר, השתיקה שלהם הופכת אותם לחברים לנשק.
מתוך כך מחליטים לעשות מעשה, להשיב לעצמם את האנושיות שעבדה לה, להילחם ולו רק בכדי לא להשתייך לצד השני.
פסעתי לרוחב ברלין כולה, קראתי דברי תעמולה, ראיתי את מבטי הפחד ואת האנשים הקטנים ומוגי הלב, התעללויות ודברי שטנה, ודבר מזה לא נראה לי הגיוני, האם בבני אדם עוסק הספר?
בסוף הם מתעוררים, עושים מעט מדי ומאוחר מדי, אבל עושים, והולכים בדרך ממנה אין חזרה, למען המטרה: לא להשתייך.
הדבר המרתק ביותר בעיני היה עולמן העשיר כ"כ של דמויות המשנה, כל בן אדם שאי פעם נתקל בגיבורינו או במעשיהם, פותח לפנינו פתח אל עולמו הפרטי, אם זה אותו רופא פחדן המרפאה, אותה גברת מחנות החיות, חברתה של הגברת מחנות החיות, הדוורית, בעלה, חברים ובני משפחה, כולם לוקחים חלק בסיפור, כולם חושפים צוהר קטן אל עולמם.
הסופר עשה עבודה מצוינת ביצירת הרקע לסיפור, הכתיבה הייתה מיוחדת במינה, הרגשתי כאילו אני קוראת את המקור ולא את התרגום.
התיאורים היו מדויקים לפרטי פרטים, אם בתיאורי רגשות ותחושות, בתים ורחובות ואפילו עד לתיאור של רגעי החיים האחרונים.
החל מתיאורי מותה של רוזנטל הזקנה, רגעי הפחד והשלווה האחרונים שחוותה, תיאורי הפחד והכאב של אותה דוורית שלמול עיניה חרב עולמה, בניה כבר אינם בניה, אלא בנים למפלצת הגרמנית המשוננת, תיאורי בדלי אנושיות אחרונים בדמותם של אנשים קטנים, שבכל זאת רוצים לעזור רק יותר מדי קטנים בשביל לפעול.
כמו-כן יש בספר כמה דיאלוגים מדהימים, בין אוטו לחוקר הראשי, בינו לבין עצמו, התחבטויות בין טוב לרע, בין אי מעשה לשותפות לפשע, בין שתיקה לרצח.
אפשר לומר שזהו ספר עם סוף טוב, אז נכון, גיבוריו מתים, פעולתם הייתה ל"שווא", הם לא עצרו את היטלר אפילו לא התקרבו לכך, אבל הם גילו את האנושיות שלהם בתקופה בה אנושיות הייתה דבר מיותר, בתקופה בה אנשים דאגו לעצמם ובעיקר לעצמם- בטח שלא לאחר.
סיפורה של מלחמה שכה קרובה לליבנו ולמרות זאת צעקתנו בקושי נשמעת, העם היהודי נטבח בהמוניו אבל יש כאלו שדואגים לתלושים שלהם, לתריסי החלונות שיהיו סגורים, ולתעמולות כנגד גביית כספים מוגזמת, העם הנרצח ונעלם לנגד עיניהם לא משנה הרבה, מלבד העובדה שעכשיו יש כיסויי מיטה איכותיים- ובשפע!!
העובדה שהספר מבוסס על זוג אמיתי מוסיף חיים לספר, הסופר יודע איך לחבר מילים למשפטים ויוצר ספר שנפלא לקרוא אותו, שמתאר חיים קשים ומכוערים במילים יפות מאין כמותן.
בעיני הסוף היה חלק בלתי נפרד מן ההתחלה, וכל תקוותי נתונה לאותו ילד בלונדיני קטן, "עתידה החדש של גרמניה", שאולי עם עוד כמה ילדים כמותו יחזירו אנושיות למדינה ועם שאיבדו כל צלם אנוש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
