• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הביתה

הביתה

מאת אסף ענברי

הביקורת של דולדול

תמונה של דולדול
דירוגדירוג
הביתה

הביתה

מאת אסף ענברי

הביקורת של דולדול

דירוגדירוג
תמונה של דולדול
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2009
סדרה:פרוזה עברית
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נתי ק.
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

הספר ממש לא משהו. מתוך לעג שמוסווה בחיבה והומור המחבר לועג להוריו ובני דורם שאותם הוא רואה כאידאליסטים תמימים חסרי יכולת מעשית. ההיסטוריה של הקיבוץ מתוארת עלידי אוסף של אניקדוטות מבדחות וקשה להאמין שאכן קובץ הלא יוצלחים האלה בנו את אחד הקיבוצים המשגשגים בארץ.
השפה די דלה והסגנון כמו של הדף האחורי של שבועון.
לא הצלחתי לגמור לקרוא את הספר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של דולדול

דולדול

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
51 ביקורות•132 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•פילוסופיה - כללי
תמונה של דולדול
דולדול
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות51
לייקים שקיבלה132
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית27ספרות מתורגמת21פילוסופיה - כללי1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של דולדול

רביעי בערב

רביעי בערב

יעל הדיה

שבעה אנשים נפגשים כל יום רביעי בערב. כל פרק הוא של אחד מהם באחד המפגשים.אים לרובם סימן הכר מאפיין פרט ל"שמנה" ואין סדר בהצגת האנשים כן שלפעמים אותו אדם מופיע לאחר פרק אחד או שניים ואחר רק אחרי הרבה פרקים, כך שאני לפחות, חפשתי כל פעם את הפרק הקודם שבו הופיעה הדמות, כדי להתחבר שוב לסיפור שלה.
יעל הדיה היא אחת מהמחברות של הסדרה המצויינת "בטיפול" וגם בספר זה היא מגישה את הפונים לטיפול הפסיכולוגי. אלא שהספר לא מצליח לענין ולסקרן כמו הסדרה וחבל.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
מאחורי הערפל

מאחורי הערפל

אופיר טושה גפלה

ספר פנטזיה די מבולבל.
שלוש עלילות מקבילות המחוברות ביניהן בסופו של דבר באופן די מלאכותי. לפחות שתיים מתוך השלוש הן פנטזיות לא מתקבלות על הדעת ודי משוגעות. הסיפור השלישי גם הוא נגמר בעזרת "דאוס אקס מכינה" - האל שיורד מן המכונה בטרגדיות היווניות ופותר את כל תסבוכות העלילה.גם כאן הטובים מתוגמלים והרעים סובלים או מתים.
אבל- הספר כתוב בשפה קולחת ובהירה. הוא קריא מאוד ולמרות עוביו נקרא די מהר.
מומלץ לטיסה של 5 שעות ויותר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
ראש עקום

ראש עקום

נאוה סמל

ספר מעולה. מרגש עד דמעות, מטלטל וסוחף. אולי דווקא משום השפה המינורית והמאופקת שבה מתוארת העלילה.
אינני רוצה לספר את העלילה כדי לא לפגום בהנאה ובדרך שבה מתגלים הנוכחים בה.אסתפק בציון התקופה: מתואר בה כפר קטן ומבודד יחסית באלפים באיזור גבול בין איטליה לצרפת. חיי הכפר השלו לכאורה בתקופת השלטון הפשיסטי האיטלקי ובזמן הכיבוש הנאצי אחריו.
הסיפור מסופר פעמיים: פעם מדפים כתובים המוקראים לחולה חסר הכרה ופעם שניה מפי אחד מגבורי הספר. למרות שבפעם השניה הסוף כבר ידוע - בכל זאת הסיפור מרגש ומטלטל כמו בפעם הראשונה.
נאןה סמל מצליחה להגיש יצירת מופת בטונים וצבעים עצמתיים ומרגשים ויחד עם זה מינוריים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
הבן הטוב

הבן הטוב

שי גולדן

.OK .כותבים אוטוביוגרפיה, אבל צריך גם לחשוב על הקורא...
עדיין אני מתלבטת אם לנסות בכל זאת לגמור את הקריאה.. אולי כאשר הספר יגיע לפתיחת תיק האימוץ הוא ישתפר??
עד כה (עמוד 155) הספר התחיל טוב. מענין ומסקרן אבל כבר אחרי עמודים אחדים המחבר נכנס לפרטי פרטים משעממים וחסרי כל עינין . זה מתאים ליומן אישי - לתאר כל אפיזודה שהוא זוכר ממשחקי הילדות בחצר, כל ריב וכל גערה של ההורים אבל באמת באמת זר לא יבין זאת וגם אין צורך שיבין כי זה ממש לא חשוב... מריבות בין ילדים קורות יום יום גם לילדים החיים עם הוריהם הביולוגים ובאופן רגיל אינם משאירות חותם בל ימחה כפי שמתואר כאן.
בקיצור: עד כאן זה ספר למגירה..

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
חשד לשיטיון

חשד לשיטיון

מאיה ערד

פרופסור שתקן מאוד מופנם ופסיבי נשוי באהבה לעקרת בית אגרסיבית וממורמרת, הסולדת מחברת אנשים ואינה מוצאת עינין כמעט בשום דבר. יום אחד מופיע בביתם זוג ישראלי צעיר וחצוף, חסר נימוס אמריקאי ורגיל לבקש מאחרים את מה שחסר לו. כאן נקלעת האשה לחשדות וכעסים ההורסים את חייה.
תאור כואב של חיי זקנים שעיקרם בחוסר יכולת הידברות. כוונות טובות שמוליכות לגיהינום של ניתוק משום שהאשה בטוחה שהיא מכירה את בעלה לפני ולפנים אבל אינה מצליחה לברר מה באמת קורה איתו.
האם עברו חייה לריק? האם ניתן לתקן? האם יש מספיק לפנסיה ? ומה אם יחלה אחד מהם או שניהם?
מאיה ערד מצליחה היטב לתאר את הבדידות והרגשת ההחמצה של חוויות הגיל השלישי בלי לרדת לסנטימנטאליות דביקה. מומלץ החום.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
סולאר

סולאר

איאן מקיואן

הספר מתחיל טוב והולך ומתדרדר עד הסוף האבסורדי. אולי זה הומור אנגלי שאני לא מצליחה להזדהות איתו ואולי זה פרודיה אבל בחלק גדול, בעיקר באמצע הספר, זה פשוט די משעמם. מאיאן מקיואן אני בהחלט מצפה ליותר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
ג'ינגיס ח'אן

ג'ינגיס ח'אן

ג'ק ותרפורד

כך צריך לכתוב היטוריה!
ספר מרתק. בחלקו הראשון סיפור חייו של ג'נגיס ח'אן.ילדותו בערבות מונגוליה הצחיחות, תרבות התלויה ונסמכת על רכיבת סוסים בערבות מונגוליה. מלחמות שבטים על הגמוניה ונשים ומלחמת קיום יומיומית קשה.
רק בהיותו בן חמישים ותשע החל ג'נגיס ח'אן את מלחמותיו לכיבוש טריטוריות ובמשך 10 שנים הקים את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה . יורשיו (בניו ונכדיו) המשיכו בכיבושים עד שהאימריה המונגולית השתרעה מהודו ועד סיביר , מוייטנאם וקוריאה ועד הונגריה והבלקן.חוקי היסוד של האימפריה היו המתקדמים בעולם. בעוד אירופה היתה נבערת ואנאלפביתית וסבלה מקנאה דתית ממארת - הנהיגו המונגולים חופש דת סחר חופשי ומשפט לכל.
אחרי מותו החלה האימפריה להדרדר אבל זה לקח יותר מ700 שנים עד להתפוררותה המוחלטת.
גם היום אפשר ויש ללמוד הרבה משלטונו הנאור של ג'נגיס ח'אן.
מומלץ בחום

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

לא אהבתי. העלילה לא הגיונית והדמויות ממש רחוקות מהמציאות אפילו הספרותית.
אמנם השפה קולחת ואין ספק ששלומית אברמסון יודעת לכתוב. את ספרה הראשון אהבתי מאוד ולכן כגודל הציפיות - גודל האכזבה.
יש כאן אוסף של דמויות שרובן ככולן אומללות. סימי נתונה בלחץ נוראי של בדידות וצורך בחברה שבשבילה היא מוכנה לכל תעלול אכזרי וסדיסטי.
אביה נאלץ להתחתן עם אשה שפגש פעם אחת בלבד ואינו אוהב אותה. האם רק רוצה לנוח ואינה מסוגלת לאהוב את בתה סימי.
השכנים הטובים מוכנים לשמש שמרטף בעת הצורך אבל אין כל פירוט עליהם מלבד היותם שמרטפים.
השכנה הנכריה אינה יכולה לתפקד ומאז הולדת בתה היא רק נחה וישנה. בעלה הוא אולי מרגל שתמיד נעדר מן הבית וסיפור הכרותם מוזר ולא מתקבל על הדעת.
הדמות החיובית האחת בספר היא "ליכטר השטן" ניצול שואה שכולם מתרחקים ממנו כי היה ספר במחנה ריכוז ושרת את הנאצים.
חברתה של סימי מעללת בה ולבסוף רוצחת את אמא שלה.
נו באמת...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול
מים אדירים

מים אדירים

אהרן אפלפלד

אהרון אפלפלד הוא סופר תקופת השואה אם כי אינו מפרט על תקופה איומה זו אלא מספר סיפורים על חיי היהודים בפולין לפניה או אחריה והיא ניבטת מתוכם.
קראתי ספרים אחדים של אהרון אפלפלד ונהנתי מהם מאוד ביחוד מ"פולן ארץ ירוקה,אל ארץ הגומא, האיש שלא פסק לישון". כולם בנימה של אוטוביוגרפיה שניכר בהם שהסופר חווה אותם בעצמו ומוסיף להם נופך ספרותי סיפורי.
אני אוהבת את שפתו התאורית היפה את דרכו לספר סיפור מורכב בשפה קולחת ומדברת אל הלב.
אבל...
את מים אדירים לא הצלחתי לסיים... נאבקתי עימו יותר משבועיים ולבסוף הנחתי אותו .
נראה לי כי הספר היה מתאים יותר לסיפור קצר. מסעו של יששכר בשדות הבוציים של בוקובינה נמשכים ללא סוף, שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם חוזרת הנימה האבלה על מות ה"אבות" על מות אשתו האהובה על הבוץ על הסוסים , על חוסר יכולתו להתפלל וכו.. העלילה מתקדמת באיטיות רבה מידי גם אחרי שיששכר הגיע למטרתו והוא חוזר בדרכו לביתו. אבל כאן כבר לא היתה לי סבלנות לקרוא הלאה...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דולדול

ביקורות נוספות על "הביתה"

הביתה

הביתה

אסף ענברי

#
אם, נגיד, איזה נפיל בלתי נראה היה לוקח אוסף מקרי של ילדים בכתה י' ושופך אותם במקום שומם, בלי אבא ואמא, ואומר להם ("יוצאת בת-קול וכו') תסתדרו. בכמה תנאים: אתם חייבים לדבר בשפה שאתם לא מכירים וללמוד אותה בלי מורה. עבודה זה הכי חשוב. כמה שיותר עבודה פיזית. לאף אחד בקבוצה אין שום דבר פרטי. הכל משותף – בגדים, אוכל, ילדים שייולדו לכם. מי שחומד משהו לעצמו – מגורש מהקבוצה וזה העונש הכי גרוע שאפשר להמציא.

זה מה שקרה לכמה (וכמה) בני נוער יהודים – רובם ממוצא מזרח-אירופי רוסיה, אוקראינה, בילורוסיה, לטביה (אם כי היו גם כמה ממדינות אחרות ומפתיעות) בתחילת המאה העשרים. המהפכה הרוסית הבולשביקית היתה ההשראה שלהם, אך לא תמיד סיפקה את כל הסחורה האידיאולוגית ואת השילוב הייחודי בין סוציאליזם ויהדות. היתה להם, מה שמקובל בגיל צעיר: ראייה דיכוטומית על החיים. תפיסת החיים כמשחק סכום אפס הם העדיפו לכופף את אופי האדם ולא את אופי האידיאולוגיה. הם מרדו בחיים הבורגנים הנוחים שהיו להם בדרך כלל בבית אבא-אמא, ניסחו לעצמם כללים מחמירים וחיפשו מקום להחיל עליו את החיים המדומיינים שהם פועל יוצא מהכללים האלה. יצא המקרה שבאותו זמן התחוללה מהפיכה ציונית והיה צורך להקים משהו מאפס. ו...בינגו. החלוצים שחיפשו מהפיכה והמהפיכה שחיפשה חלוצים נפגשו.

סיפורו של קיבוץ אחד שהוא דגם של קיבוצים רבים, שהם דגם של תפיסות והשקפות עולם רבות בכל המדינה. לא כל האנשים בה היו סוציאליסטים. אבל רבים – בהתיישבות העובדת וגם בעיר – היו גם היו. רבים מהחלוצים הצעירים שעלו לארץ, היו חרוצים והצליחו להתגבר על הקשיים הפיזיים והמנטליים שהאידיאולוגיה שלהם הציבה בפניהם. עבודה קשה ודחיית החיים הבורגנים היתה משאת הנפש שלהם. עצלות נחשבה מידה מגונה (שפגעה בסביבתו של העצל, לא בו) והטפילות – אוהו! שיא הגינוי. את האידיאולוגיה הם הלבישו במלים נמלצות ופומפוזיות וחיבבו מאד הצגות דידקטיות ורתימת התרבות לצורכי אידיאולוגיה.

קראתי בביקורות של אנשים ששפתו של ענברי יבשה (כלומר לא "ספרותית") ו"עיתונאית". לא הצלחתי להבין את הטיעון הזה. שפתו של ענברי נראית לי מצויינת, מדוייקת, מתאימה מאד לסיפור שהוא מספר, ועושה מה ששפה במיטבה אמורה לעשות: מלבישה את הדימויים והדמיון במלים שכולם יכולים להבין. ומתבל בתועפות הומור ואהבת אדם. הוא כותב בגוף שני כשהוא מתאר (מעט) התנסויות אישיות. רוב הסיפור כתוב בגוף שלישי – יחיד או רבים – ומקפיד על כרונולוגיה ודיוק היסטורי (אם כי השמות, כך נראה, שונו מטעמים מובנים.

אחת התיאוריות המרובות העוסקות בארגונים, משווה את חיי האירגון לחיי אדם. הוא מתחיל כילד מלא פליאה ולומד דרך התנסות. ממשיך כנער עם ההתלהבות (וההורמונים...) ופרץ הגדילה. ממשיך כבוגר צעיר בו הוא נכנס לשיגרה ומתחזק את ההישגים שהוא משיג. ואז הוא מגיע לגיל זיקנה והרבה משתבש: השרירים כבר לא עובדים, הגב כואב, יש פחות התלהבות והמצאות. ומה שנותר זה להיזכר בהישגי העבר ולהזניח את ההווה. בעיקר לריב עם אחרים על שטויות "חשובות" לכאורה ולמחות בבת אחת כל שריד לשיתוף פעולה והסכמה. זה מה שקרה לאפיקים וגם לקיבוצים אחרים. זה גם מה שקורה למדינה שהם בנו. כשהחליטו להכריז על המדינה מישהו אמר "שתקום לשבועיים, אבל שתקום!" היא החזיקה מעמד קצת יותר משבועיים, השיגה הישגים מפליגים, ובגיל זיקנה היא דוהרת לסוף מאוס ועלוב, בדיוק כמו הקיבוץ אותו מתאר ענברי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•yaelhar
הביתה

הביתה

אסף ענברי

מזמן לא נהניתי מכתיבה ישראלית מקורית כמו שאני נהנית מפרי עטו של אסף ענברי. אסף כותב בשפה יבשה את דברי ימי קיבוץ אפיקים. דם, יזע ודמעות שזורים בהיסטוריה של הקמת הקיבוץ. ויכוחים אידאולוגים, תלאות מפרכות, סיפורי גבורה וטרגדיות, וגם הצלחות בלתי נתפסות. אבל אסף, בדרכו היחודית, כותב בצורה יבשה, עובדתית, קונקרטית. אין תאורים משתפכים של נוף, אין דיאלוגים או שיחות נפש, אין מחשבות שחושבים הגיבורים, ואין תאריכים, למרות שזהו רומן היסטורי ואפילו כמעט ניתן לומר - מחקר מדוייק ודוקומנטרי על הקיבוץ לאחר חפירות בארכיונים ובתקצירי האסיפות. אז מה יש? אסף מעביר את הרגש וצולל עמוק לעובי הדמויות, כשוזר חוט סמוי ממשפט למשפט והעדינות ה״יבשה״ הזו, יוצרת יש מאין. מתקבלת תמונה מרתקת של הקמת המפעל הקיבוצי, הרעיונות שעמדו בבסיסו, ההגירה לארץ צעירה וקשה, הפרט מול הכלל. אסף מצליח לרסק את הלב עם אפס פתוס ועם חוש הומור משובח (סטייל מתי כספי, אם תרצו) עד שצחקתי לא פעם בקול רם מתאוריו המדוייקים כחץ. צריך סבלנות וצריך להיות מאד ערניים ואז תופתעו לגלות כמה חכמה מלאכת הכתיבה שנעשתה כאן, ומשובחת. אני קוראת את הספר לאיטי ומתענגת על כל עמוד. תודה לך אסף ענברי, על שעות של הנאה ועל זה שהחכמתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ענת
הביתה

הביתה

אסף ענברי

אני זוכרת שהוקסמתי מהכל, זה לא שלא חגגתי חנוכה מעודי. אך פה היה משהו אחר. היה ערך נוסף לביחד.
היו שקיות חומות מלאות בחול בצדי הדרך. ( פנסים סינים שכאלה ) בתוכם נר דולק. קיבוץ שלם התאסף ליד מגדל המים עם לפידים ביד. שרנו בקולי קולות וצעדנו מסביב לקיבוץ .

הספר בהחלט עם קסם משלו, עברית יפה ואיכותית, תמציתית, מדויקת, אין מקום להשתפכויות או רגשות מיותרים , הספר הוא סקירה על איך הכל התחיל לנו פה בארץ. איך הוקמו הקיבוצים ובמיוחד קיבוץ אחד בשם אפיקים . מי הם החלוצים ששירים אין ספור שרו עליהם מסביב למדורות. מי ייבש את הביצות והוכנס לכלא על ידי האנגלים. מי החביא סליקים כדי שהאנגלים לא יימצאו. וכמה אמיצים נתנו את חייהם כדי שלנו תהיה מדינה.. מה המדיניות לגבי מין חופשי באוהלים. ומי הציץ לבנות במקלחת. דמיינו תקופה אחרת , זמן אחר שבו עסוקים מבוקר עד ערב במפעל הציוני. אין זמן למותרות. עובדים קשה כדי להוציא יש מאיין. ואם קשה אז מתמודדים. כל התחלה קשה וכל בית זקוק ליסודות כדי שיהיה עמיד ואיתן. שם המשחק היה הישרדות וחלק ממנה היה גם לעזוב בית כדי לבנות בית . בבית שבנו דנו על קומוניזם סוציאליזם ודמוקרטיה. איזה בית הם רוצים לבנות ואיזה דור הם רוצים לגדל פה בארץ. שלב אחרי שלב כמו תינוק שלומד ללכת הקימו נקודות שלאחר מכן קראו להם קיבוצים. המטרה להפריח את השממה. להתפזר לארבעה כיוונים להזריע ולזרוע . הפחד הגדול באותם ימים היה להתיישב במקום אחד ולהיכנע לתאוות הביתיות הבורגנית.. עד שלא היה ברירה יותר והפנו את הגב לכל השיטה.

ואנחנו טיפוסים אינדיבידואלים שכמותינו לא מסוגלים אפילו לחשוב על חלוקה של רכוש שווה בשווה. חלוקת בגדים או מזון. רכוש או ממון. קל וחומר לגבי מכתבים אישים שהקריאו בקבוצה כי אין סודות ואסור שיהיו. ( אתגר לא פשוט להתחלק בכל). כל בקשה של חבר הייתה חייבת לעבור בהצבעה. כל רכישה או בקשה ללימודים. כל מילגה וכל משכורת שחבר קיבל בעבור כישוריו הכל התנקז לוועדת כספים והלך לתקציב הקיבוץ שממנו חילקו מנות שווה בשווה.
לאט לאט הבורגנות התיישבה. הסוף של ההתחלה החל. לחברים היו רצונות אישים, לא קולקטיבים.
הם רצו לעצמם ולבני משפחתם יותר. הקיבוץ נאלץ להתגמש..

הייתה מכבסה חדר אוכל, בית תרבות, בית עלמין, בריכה מכון קוסמטיקה, מרפאה, בתי ילדים, פינת חי, כלבו, נגריה, מפעלים החלו לייצר, אדמות החלו להניב. נפתחו אל העולם . היו לימודים, שליחויות לחו"ל. ופתאום היה תקציב אישי תלוי וותק . השוויון השתנה. קיבוצים הופרטו וילדים שבו לגור עם ההורים. הקולקטיב הסוציאליסטי שינה פניו.

אז מה קרה פה? איך הקיבוצים שינו פניהם ואיבדו נכסיהם באחת. איך השוק האפור ונושים קנו נדל"ן מהקיבוצים תמורת הלוואות עתק. ואיך זה קרה שהתנועה הקיבוצית הימרה על הכבוד האחרון שלה וזרקה כספים בבורסה?

האם זה סופו של כל בלון 

ספר מרתק, מומלץ, לעיתים קצת עייף מעודף השמות הרבים. אך התמונה הגדולה היא פרק חשוב ומעניין בתולדות הארץ שלנו.

**********************************
אחת הפעמים הבודדות בספר שמצאתי סלסולי מילים קשורות בסרט של רגשות, הייתי חייבת להביא: קטע של מכתב שכתב חבר לחברתו.


"בשעה חורפית כזאת, כשבחוץ כה קר.
נשמתי את מלא יופיים של החיים.
אחרי ארוחת הבוקר התפוצצו השמיים בבת אחת.
היה עלי מעיל של פושע וכובע של קאובוי.
יש רגעים שאני מוכשר להתפעם.
נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי.
רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי,
ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר,
החרמון הלבן, הכנרת – כולם טמנו אותי בחיקם".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
הביתה

הביתה

אסף ענברי

ברעיון, הספר הזה היה אמור להיות מאוד משעמם. הוא פשוט מלא היסטוריה, מנוער ציוני בברית המועצות עד פטירתו כאן בישראל בקיבוץ שהקים.
אבל (!) איכשהו ענברי הופך את ההיסטוריה הזאת למעניינת. לא בגלל מתח, סתם כך כי הכתיבה זורמת.
מרתק לקרוא על מקימי המדינה, בספר הזה ספציפית מקימי קיבוץ אפיקים. על הרצון העז, הנחישות, עבודה הכפיים, חביבות סמכותית, פגישות עם מנהיגים ופרטים קטנים מחיי היומיום בקיבוץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•הקוראת
הביתה

הביתה

אסף ענברי

זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים החל מהיווסדות התנועה שהקימה אותו, בראשית המאה העשרים, השומר הצעיר ססס"ר, ועד לשנת כתיבת הספר (2009) עם הפרטתו.

הסיפור של אפיקים הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה, והתהפוכות שעברה מימי הקמתה ועד ימינו. על הספקטרום נמצא את כל האירועים המרכזיים שעבר הקיבוץ: החלום על חיים שיתופיים בארץ ישראל, העלייה על הקרקע, הקשיים של החלוצים, השותפות שמתחילה משותפות טוטאלית, של הכל, ועד להפרטה בימינו. הפגיעה הראשונה בשותפות מתחילה עם ההחלטה שמתקבלת באסיפת חברים שהתחתונים כבר לא משותפים לכולם, אלא לכל אחד יהיה סימון של התחתונים שלו. משם זה ממשיך עם קבלת תלושים לצריכה פרטית של אספקה קטנה, העסקת עובדי חוץ במפעל של הקיבוץ, המעבר של הילדים מלינה משותפת ללינה בבתי ההורים, המשבר בעקבות המפולת בבורסה בשנות ה-80, החובות, תכנית ההבראה, הפרטה של השכר, ועוד.

בספר כותב אסף ענברי (עמוד 192): "למעשה, כשהצביעו בעד הדפסת תלושי קנייה חוללו החברים את הרפורמה המהותית ביותר בתולדות הקיבוץ. הם הפכו ללקוחות. לקוחות המצוידים בתקציב אישי שנתי, שהם רשאים לבזבז או לצבור משנה לשנה".

ענברי מתמקד בשבעה גיבורים, המבוססים על דמויות אמיתיות, שהם ממקימי קיבוץ אפיקים. באמצעותם ובהתחקותו אחר מערכות היחסים ביניהם מתאר ענברי את תולדות הקמתו, עקרונותיו, מנהגיו, שגשוגו ושקיעתו של הקיבוץ.

ענברי מתאר את ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, ואת כשלונו בכך עקב הנטייה הטבעית לרכושנות, להורות ולקינון. ענברי מתייחס לסיפור הקיבוצי כאל אירוע טרגי-הרואי. לאנשים הייתה גדולה טרגית, הנדרשת כדי להגשים חזון מרחיק לכת כל כך, שקרא תגר על טבעו של האדם. הם קראו תגר על משפחה, על רכוש, על פרטיות ועל אגו.

הסיפור מובא בצורה כרונולוגית. אבל בשום מקום בספר לא תמצא תיארוך או ציון השנה בה קרה האירוע. הקורא מבין באיזו נקודת זמן אנחנו נמצאים בהתאם להקשר שבו מסופר האירוע (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, המשבר בבורסה, וכד').

הכתיבה של אסף ענברי מאופיינת בתמציתיות רבה ובהומור. זה מוסיף הרבה חן לסגנון הכתיבה, ולא מייגע את הקורא. הוא דוחס 80 שנה ל-276 עמודים. דוגמאות להומור שבספר:
עמוד 68: "נוסף על התינוקות שנולדו לשלוש בחורות משלושה עד חמישה בחורים".
עמוד 70: "הערבים מתקרבים לחצר כנרת כדי לחסוך למיטיה קריצ'מן את מחצית חייו השנייה".

זהו ספרו השני של ענברי שאני קורא. הראשון היה ספרו המעולה "הטנק". הספר הזה לא פחות טוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יוסי
הביתה

הביתה

אסף ענברי

האם זרעי חורבנו של הקיבוץ היו טמונים בעצם הקמתו?
היו מבין חברי קבוצת המייסדים שחשבו שהרעיון של הקמת ה"נקודה", כך כונה קיבוץ אפיקים בהתחלה, הרעיון של התיישבות במקום אחד, הרי הוא בגדר התברגנות מנוונת. בגידה ברעיון הסוציאליסטי. בערך כמו להגיד "שלום" זה לזה. מעשה בורגני להפליא, כידוע.
"הביתה" נקרא ספרו של ענברי, והקורא תוהה האם הכמיהה אל מקום שניתן לקרוא לו "בית" עומדת בסתירה לערכים שהובילו להקמת אותו הבית.

הכי קל להגיד שרעיון הקיבוץ היה מנוגד לטבע האנושי.
אבל הטבע האנושי הרי כולל גם יצירתיות, חדשנות, נכונות לנסות ולהתנסות. חלומות.
"גם לחלום צריך לדעת" הוא משפט החוזר מספר פעמים בספר, כמעין מוטו.
האם שורש הכישלון הוא בחלום הלא נכון?

אסף ענברי כתב ספר יפהפה על חייו ומותו של הקיבוץ ושל האנשים שהקימו אותו.
הניסיון לסכם יותר מחמישה עשורים ויותר מחמישה גיבורים ראשיים בספר אחד, די צנום, נשמע אולי מועד לכישלון אבל התוצאה יפהפיה.
הכתיבה של ענברי תמציתית, מסכמת. הוא מקפיד על מרחק מסויים מגיבורי הספר. מרחק אירוני, שאינו נעדר חמלה.
אז איך הוא בכל זאת מצליח לגרום לנו להרגיש קרוב? לכאוב את כאבי הגדילה של הקיבוץ, את הקרבנות שהוקרבו, את השבר הסופי?
ענברי אינו מנסה לחדור לתודעתם של גיבוריו. הוא ממעט בדיאלוגים, וממעט עוד יותר במחשבות. רוב הזמן הוא מספר לנו סיפור ממעוף הציפור, ורק מדי פעם צולל לזום אין על דמות או על רגע והלב שלנו צולל איתו.

"התנובה המרשימה של השנה היתה תנובת הרפת. יתרון הרפת על הלול, על הדיר ועל הארנבייה הוא שנמיות ותנים אינם טורפים פרות, ככה שאין מה להחמיא לרפתנית יותר מדי, ובכל זאת, כאות הוקרה על תנובת החלב, הוצאה גיטה פרלסון ליום שיט בכנרת, עם עוד עשרה רפתנים מצטינים מקיבוצים אחרים. הסירה טבעה באמצע האגם. לא היו ניצולים."
המעבר החד מהעיסוק בזוטות קטנוניות, האם יש מקום להחמיא על תנובת הרפת או לא, לטרגדיה המתומצתת בשבע מילים, טרגדיה שסופר אחר היה יכול להקדיש לה פרק, אם לא ספר שלם, דווקא הוא יוצר פה את הצביטה החדה, הפתאומית.

"הבלתי לוחמים - שלוש מאות שישים ושישה ילדים, שישה-עשר הורי חברים, נשים הרות, מורות, מטפלות - פונו לחיפה במשאיות שרופדו במזרנים ושוכנו בבית ספר".
הנה חצי משפט שמסכם את ספר הנוער הנהדר "לעזוב בית" של יונה טפר. רק ככה אפשר להכניס כל כך הרבה היסטוריה ודמויות בתוך ספר אחד.

הסיפור המרוחק-מתומצת הזה יוצר אפקט כפול, סותר, של תיאורי הדמויות. מחד - דמויות מעין-מיתיות, דמויות שכותבים עליהן כפי שנכתב על דמויות במיתולוגיה: דמויות פועלות, שהכותב אינו מנסה לתאר את מחשבותיהן ואת עולמן הפנימי. ומאידך - מעין קריקטורה, רישום מהיר בעפרון של קווים מרכזיים, עם נטיה אירונית שמבליטה לעיתים את הנלעג.
ועם זאת, אי אפשר שלא לחוש אהדה, אמפתיה לניסוי האדיר הזה. לאידיאולוגיה. להקרבה של האנשים שיצרו אותו.

כן, אפשר לזהות את זרעי הפורענות מפוזרים בין עמודי הספר.
חבורת צעירים חדורי אידיאולוגיה.
צעירים בלבד, ללא הורים. בתחילת הדרך, גם ללא ילדים. ללא ניסיון חיים, ללא איזון. הכל קיצוני כל כך, שחור ולבן.
המכתבים מהמשפחה מוקראים בקול לפני כולם. פרטיות, היא ככל הנראה עניין בורגני.
החברה שתרמה סכום כסף משמעותי לקבוצה - אינה יכולה לקבל בחזרה חלק ממנו בכדי לטפל בכוויות האנושות שנגרמו לה בשל תאונה. גם אסתטיקה וקוסמטיקה הם עניינים בורגניים, מסתבר, ולקיבוץ יש סדר עדיפויות משלו.

ואז מתחילים להגיע הילדים.
ושוב נצבט הלב.
הילדים ששמם נבחר באסיפה קיבוצית. הילדים שמגודלים ע"י כל החברים, אבל לפעמים ע"י אף אחד.

הויכוחים הקטנוניים.
"ברטה לא הסתפקה בקבר של נירה, ושתלה לזכרה גינה שלמה על פני אותה חצר פנימית של קלת שנירה שתלה בשוליה שתי פקעות של רקפות. גינת ההנצחה קוממה חברים רבים, כי משפחת קריצ'מן השתלטה לטענתם על שטח ציבורי".

"התברר שחברים מסוימים מחליפים ביניהם רהיטים. בעיקר ספות. תופעה זו הוגדרה על ידי לוניה "מסחר", ובתום שורה של אסיפות רותחות הוחלט ונכתב בתקנון, מתחת לסעיף הקובע שחבר המקבל מתנה מבחוץ צריך למסור אותה למזכירות, ש"אין להעלות את רמת החיים על ידי יוזמה פרטים של קבלת ספה שלא מוועדת שיפור החדר"".

השיויון לכאורה.
"מרים החליפה עם קלרה זיכרונות יפים מוינה. קלרה לא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה יפה: היא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה בכלל".

"לקראת סוף הקדנציה שלו שלו כמזכיר הקיבוץ ניסו חברים ותיקים לנחש לאיזו שליחות הוא יצא בקרוב - או, כמו שניסח זאת חיים ייני: איזה מעשים גדולים הוא יעשה בזמן שאנחנו נתחפר בעבודה".

"חבר אחר, שככל הידוע לא עבד מימיו בשום ענף מוכר ושמצפונו היה נקי משום שמעולם לא השתמש בו[...]"
(טוב, את הציטוט הזה הייתי חייבת להוסיף ולו רק בגלל שהוא הצחיק אותי כל כך).

לקראת סוף הספר עובר ענברי מדי פעם להשתמש בגוף שני, ב"אתה". אז הקורא יודע שהוא עבר לתיאור חוויותיו שלו משנות הילדות בקיבוץ.
אין בו התרפקות סנטימנטלית על הילדות היפה בקיבוץ, אך גם לא כעס, האשמה וטראומה. הילדות היתה מה שהיתה, על האור ועל הצל.

זה ספר נהדר. ספר שמעניק סקירה על החלום ושברו, על החולמים ועל הלוחמים.
זה ספר שונה, לא סטנדרטי ומומלץ בחום.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
הביתה

הביתה

אסף ענברי

העמק הוא חלום

משאיות הענק נשפו ונאנקו בעלייה לטבעון, עמדתי בצד הכביש והבטתי בבולי העץ הענקיים הקשורים לארגזי המטען, שהובאו מאפריקה כדי לייצר לבידים באפיקים, והרגשתי תחושה של הערצה לקיבוץ שהיה לו מפעל ענק, ששמו נישא בפי הילדים, קלת אפיקים - דוגמה להצלחה ולהגמוניה הקיבוצית, בתחומים רבים כמו ספורט, מנהיגות פוליטית, חקלאות וצבא.

אחר כך עבורו מספר שנים, בגרתי והייתי סטודנט. הארץ עברה מהפך, בגין עלה לשלטון והשתלח בקיבוצים, בפרט באלו שבעמק וטען כי ישובי העולים הוקמו בכדי להוות כוח עבודה זול לקיבוצים. ההסתה נגעה בנקודה כאובה, הקיבוצים הפסיקו להרגיש יפים וצודקים, ונכנסו למשברים כלכליים וחברתיים, כאלה שכמעט פירקו אותם לרסיסים.

לפני שנים לא רבות, פגשתי את הבת דודה שלי שעלתה מחבר העמים ונישאה לחבר קיבוץ אפיקים, אישה בשנות החמישים, שסיפרה לי בחשש גדול על תהליך השינוי והפרטה עבורה, על פתיחת חשבון בנק לראשונה בחייה, על מציאת פרנסה קטנה, כמעצבת ציפורניים, אותה היא מנהלת כעסק, והבנתי שכעת בקיבוצים יש אנשים עניים כבת דודתי, באותו רגע הרגשתי כאב וצער על בת דודתי ולמי שהיו האליטה וכעת הם נאבקים על הישרדות.

מאז אני קורא ספרים העוסקים בחלום הקיבוץ ושברו, ובאמצעותם אני מחפש תשובה, האם לקיבוץ עתיד ומקום בציונות הישראלית המשנה את פנייה, האם הקיבוץ יעבור את המשברים ויצא לדרך חדשה ?

לפני שנים, ראיתי סרט ישן של הארכיון הציוני על חלוצי העמק, הוא נשא את השם, הכול כך יפה, העמק הוא חלום, תמיד תהיתי למשמעותו העמוקה והמדויקת של השם, כעת כשאני קורא את סיפרו של אסף ענברי, הביתה, אני מבין כי החלום מתייחס למעשה אנושי גדול מהחיים, כזה שהופך את הבלתי אפשרי למציאות של חיים מלאי גאווה, למה שהעמק מסמל לתושביו.

ענברי מספר סיפור אנושי מרגש, על חלוצים שהאמינו ברעיונות לתיקון עולם, שהגיעו למקום שבו היו ביצות וקדחת, וחלמו חלומות ענקיים להפריח את השממה, לסלול בה כבישים, באמצעות גדוד פועלים, להקים יישובים, חלוצים שרעבו לחם, עבדו בפרך בשמש קופחת, רקדו ושרו בהתלהבות משיחית, ולעתים שקעו למרה שחורה, וסבלו געגועים לבתים שנטשו מאחור, נשברו וחזרו, התאבדו, מתו ממחלות, נהרגו בפרעות, או במלחמות, היו ששרדו, ולבסוף הגשימו את החלום.

החלמות הפכו לממשיים יותר, לתמונת קיבוץ בה, בולט מגדל המים מעל לבתים עם גגות רעפים אדומים הטובלים בירוק, ובקדמת התמונה טרקטור חורש תלמים. מול הדימוי היפה מתוך גלויות שנה טובה, הייתה מציאות תובענית אותה הקיבוץ ניסה לעצב כארגון מכוון משימות לאומיות, לגוף שהפך את השוויון האוטופי לדת חדשה, שלוותה בדיונים, בויכוחים אין סופיים ובחוקים ובתקנונים מפורטים ומוקפדים, שניסו לשנות את הטבע האנושי, כמו הלינה הקבוצתית. בדרך ליישום האוטופיה הקיבוץ העדיף את האינטרס הקבוצתי על האינטרס האישי, והצורך האנושי. היו שתמיד ידעו להסתדר עם השיטה, הם נסעו משליחות אחת לשנייה. לבסוף הגיע דור הבנים שהנהיג את הקיבוץ לקריסה.

אסף ענברי, מספר את סיפור אפיקים שבעמק, הוא מתאר בערגה, באהבה, ובחמלה את החלוצים שייסדו את הקיבוץ, הוא מצליח לדחוס שמות, חלקם גיבורים אלמונים ולבנות סאגה קיבוצית נפלאה, הוא יודע לתאר את האידיאולוגיות והמתחים שהניעו את החלוצים, למול החולשות האנושיות, ולצידם המעשיות, הנועזות ויכולת ההמצאה. ענברי מתאר בהומור עדין, בעצב ובסרקסטיות את שלל הטיפוסים, והמצבים העצובים והמצחקים. יש בספר תיאורים נפלאים של הטריקים, והשטיקים בהן משתמשת הנהגת הקיבוץ בכדי להעביר החלטות במשק, על הגזברים שעשו את כול הטעויות. מהבחינה הזאת הקיבוץ הוא המיקרו קוסמוס לאופן שבו נבנתה המדינה. הספר הזה הוא סוגה מיוחדת, קו תפר בין תיעוד היסטורי לכתיבה ספרותית ביוגרפית, התוצאה היא סיפור מופלא לחוויה האנושית שבנתה את הקיבוץ, תהליך של הגשמת חלום, וגם של שבר גדול. הספר הביתה של ענברי, מילא אותי געגועים ועצב לתקופה שחלפה, אך גם בתקווה להמשכיות הקיבוץ המוצא כעת דרך להתחדש ולהיות רלוונטי בעידן נטול חלומות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


יוחנן סימון - קיבוץ

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רץ
הביתה

הביתה

אסף ענברי

לא פעם הביטוי 'עם הספר' עולה למרחב הציבורי, בדרך כלל הביטוי הזה תמיד מגיע עם ביקורת מרירה על הדור שהולך ופוחת. הנשיא ראובן ריבלין פעם הגדיר זאת כך "אנחנו הופכים מעם הספר לעם הארץ". מה זה 'עם הספר'? ומי נתן לנו את התפקיד הזה?

מקור השם הזה להפתעתי הוא מהקוראן, שם ניתן לנו השם 'אנשי הספר' שבעתיד השתנה ל 'עם הספר'. ההגדרה העצמית שלנו כמו בהמון מקרים שונים, נתנה לנו ע"י זרים.

באחד הוויכוחים הרגילים על ישראל ברשת אל ג'זירה. ד"ר וואפה סולטן התמודדה עם איש דת קיצוני שלגלג ביהודים. בשלב מסוים היא תיקנה את האיש דת ואמרה "שהם לא עם הספר הם עם של ספרים רבים..." אכן כן, זאת הגדרה יותר מדויקת של העם היהודי. אנחנו כותבים המון ספרים, מספרי מדע ועד רומנים. למה אנחנו כותבים כל כך הרבה ספרים?

לאחר יצאת ישראל ממצרים האל מצוה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (שמות יג ח). העם מקבל את אחת המשימות הראשונות שלו כעם והיא לספר סיפור לדורי דורות. אני חושב שאנחנו העם היחיד בעולם שיש לו חובה דתית כזו. עם חובה זו פיתחנו מיומנות כמעט אבולוציונית לספר סיפורים. הסיפורים של עם ישראל הם בעיקר עוסקים בלידתו של העם והתנהלותו במשך הזמן. כמו כל 'סיפורי עם' מטרתם היא לחנך.

ענברי שרואה את עצמו חלק מאותה מורשת, כותב את לידתו והתנהלותו של קיבוץ 'אפיקים'. משלב ה"לך לך", שבעה גיבורים שעוזבים את אירופה ומתמקמים בעמק הירדן ועד ימינו אנו. הסופר כותב את הסיפור בצורה קרה, מרוחקת רגשית כאילו היה צופה מתעד. בסגנון הכתיבה הזה ענברי משלב הומר דק ומתוחכם בדומה לסופר מאיר שלו.

היום הקונוטציה של המילה קיבוץ היא לא חיובית בלשון המעטה. היא נעה מתמימים / טיפשים קומוניסטים ששבויים באידאולוגיה שסותרת את טבע האדם. לבין 'חולבי המדינה ואדמותיה'. עם השנים הקיבוץ הפך להיות שם קוד לארכאיות וחוסר רלוונטיות. יוצאי הקיבוצים הוסיפו תיעוב, כשהציגו את הקיבוץ כניסויים בבני אדם. הן בנושא 'בית הילדים' שהפך להיות שם קוד לאטימות אנושית והן בנושא העדר 'האני' בכל התחומים.

ענברי החליט לענות לכולם לא דרך דיונים של בעד ונגד, אל ע"י 'והגדת..' הוא לוקח את סיפור לידתו וחייו של הקיבוץ עד ימים אלה. בכישרון רב הוא כותב את סיפורו של הקיבוץ דרך עיני המייסדים. הסופר מראה לנו את המחירים שדור המייסדים שילם בחייו, ולא פחות חשוב באיכות חייו ע"מ לשמור על חלקת הארץ הקטנה. גם לדור ההמשך היו קורבנות גדולים בשמירה על הארץ הזו. ההישג הגדול ביותר של ענברי היא ביכולת לייצר אמפתיה לקיבוץ ולגיבוריו על אף הטעויות שנעשו בו. הוא מוביל אותנו לקבל את הקיבוץ כחלק משמעותי בתקומת הארץ. נכון לא הכל היה מושלם, אך המקימים ניסו ליצור חברת מופת. הם אומנם נכשלו כלכלית אך לתקופה שהמדינה הייתה זקוקה להם, הם היו הצלחה מסחררת.

היום 'עם הספר' נדחק הצידה ואנחנו מגדירים את עצמנו 'כאומת הסטרטאפ'. אם מבודדים ערכים מסוימים של הסטרטאפ, בהחלט אפשר למצוא D.N.A משותף לתנועה הקיבוצית. ערכים כמו: חלוציות, יוזמה, חדשנות, ויצירת יש מאין. בכל זאת מהו הקיבוץ, אם לא הסטרטאפ הישראלי הראשון. לא הוא לא עשה אקזיט הוא פשוט עבר הפרטה.

כל מי שחשובה לו ההיסטוריה של הארץ הזו ימצא עצמו מרותק כמוני, רוצו לקרוא!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
הביתה

הביתה

אסף ענברי

כשהייתי צעירה ושאלו אותי אם הייתי מעדיפה לחיות בעבר או בעתיד, תמיד עניתי שבעבר. כשהייתי ילדה רציתי לחזור לתקופה של שלושת המוסקיטרים, אך בתור נערה רציתי להיות חלוצה. חלמתי על הפרחת השממה, על ייבוש החולה, על בניית זכרון יעקב. חלמתי על עצמי עם הקוקו והסרפן, עם הטורייה והשיבריה וכו'. מה שכן, אף פעם לא חלמתי על עצמי בקיבוץ.
מי שמכיר אותי יודע שאינני מוצאת הרבה חן בקפיטליזם חזירי וחושבת שצריך למצוא דרך אמצע, כן למדינת רווחה, אך לא על חשבון תחרות. עם זאת כשקראתי על חוסר הפרטיות המוחלט והגמור לו זכו חברי הקיבוץ, בהסכמתם המלא כמובן, שערותיי סמרו. מכתבים פרטיים שנקראים באסיפת חברים, מחיקת כל שוני, ועדת הבחירה לשם של ילד וכמובן שיא השיאים - הפקעת הילדים. אסף ענברי הוא בן קיבוץ אפיקים, ותיאוריו האמינים (בעיניי) של הלינה המשותפת בבית הילדים, לא השאירו את עיניי יבשות.
"...אותם שלושה-ארבעה תקליטים נוגנו לסירוגין אחרי שעת ההשכבה. הגננת עברה מחדר לחדר, נבחה: "דממה! פנים לקיר!" הניחה את המחט על התקליט המרדים ויצאה ונעלה את המבצר אחריה."
חווית הקריאה שלי הפעם מעורבת מאוד. מצד אחד הרגשתי הערצה לאותם המייסדים, אלה שלא התלוננו על שום דבר, עבדו ללא שכר 18 שעות ביום בתנאים קשים מנשוא. המייסדים שרובם חוו על בשרם כלא רוסי ועבודות פרך בסיביר בגי חטא הציונות, היו בעלי רעיונות נעלים, אך הביצוע שלהם, האוטופי מדי, לקה בחסר.
בנוסף, הייתה לי בעיה קלה עם סגנון הכתיבה של ענברי. הסגנון המבולבל, שקופץ ממקום למקום, מאדם לאדם, ללא סדר הגיוני לכאורה. סגנון מאוד יבש, תמציתי מחד, אך חוזר על עצמו ונמרח מאידך.
עם כל החסרונות, הספר בהחלט שווה קריאה.
יצאה לי ביקורת מבובלבלת, אולי כי התבלבלתי מהספר ואולי בגלל הצום:-)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
2.0
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“כשהייתי צעירה ושאלו אותי אם הייתי מעדיפה לחיות בעבר או בעתיד, תמיד עניתי שבעבר. כשהייתי ילדה רציתי ל”

8/50
ביקורות על הביתה
הבאה
ענת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“מזמן לא נהניתי מכתיבה ישראלית מקורית כמו שאני נהנית מפרי עטו של אסף ענברי. אסף כותב בשפה יבשה את דבר”