• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בואי הרוח

בואי הרוח

מאת חיים סבתו

הביקורת של מירב

תמונה של מירב
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
בואי הרוח

בואי הרוח

מאת חיים סבתו

הביקורת של מירב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מירב
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
עתליה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 16 שנים

“למרות שזה אף פעם לא רעיון טוב לפתוח ביקורת על ספר בהשוואה שלו לספרים אחרים פרי עטו של הסופר, אני חיי”

16/32
ביקורות על בואי הרוח
הבאה
חמינה
לפני 13 שנים

“הכתיבה הפשוטה, התיאורים הקצרים והלא נמרחים והדמויות המלאות הופכות את הסיפור הזה למדהים. לישראלי. שוו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

בפעם הראשונה שראתי את הספר עוד חיפשתי "כעפעפי שחר" נוסף, ולכן לא התלהבתי. בפעם השניה נכנסתי לתוך הספר והתרגשתי מאוד. סיפורו של פרקש בשואה מאוד נוגע והקשר בינו לבין הילד מיוחד ומרגש.
לא ספר עלילתי, אבל למי שמחפש כתיבה וסיפור- שווה בהחלט.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אפי
אפי
תמונה של עו
עו
תמונה של כרובי
כרובי
ק
קרפד
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
5קוראים|גיל ממוצע48|60%נשים

על המבקרת

תמונה של מירב

מירב

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
254 ביקורות•17 נבחרות•2,027 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מירב
מירב
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות254
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבלה2,027
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת98ספרות מקורית66מתח ריגול והרפתקאות27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מירב

הניקס

הניקס

נייתן היל

לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן

"מפגש עם חוליית הבריונים" הוא מהספרים שכבר כמה שנים אני מרימה מהמדף בספרייה ומחזירה כמעט מיד, לרוב אחרי ששוב נתקלתי בתקציר על גב הכריכה בגבר השמן והמיוזע שהוא, כך נראה, דמות מרכזית בסיפור. לאחרונה בכל זאת צלחתי את התקציר המוזר, השבחים הדרמטיים והעטיפה הכעורה ושאלתי את הספר וגם קראתי אותו (די מהר, כי אחרי הכל זה ספר קצר של עם עובד בפונט מוגדל) ומה אני אגיד לכם.

הספר מלווה כמה דמויות שבין שנות השבעים של המאה הקודמת לשנות העשרים של המאה הזו היו קשורות כך או אחרת לתעשיית המוזיקה ואחת לשנייה, וכל פרק הוא מין סיפור קצר על אחת הדמויות כשדמות אחרת עומדת ברקע ואנחנו כבר יודעים, או שנדע בסיפור הבא, מה עבר על הדמות המשנית בזמן שהיא מתקיימת ברקע של זו שהיא כרגע הדמות הראשית. זה אולי נשמע מתוחכם אבל למעשה מדובר במעבר בין המזכירה של המפיק המהולל לבין המפיק המהולל בימיו ככוכב רוק, לבין חברו המוכשר של אותו כוכב רוק בלהקת הנעורים שלהם, לבין הבחורה שמאוהבת במוזיקאי ועוד 20 שנה תהיה המזכירה שלו וכו'. הסיפורים נחמדים כשלעצמם, מספרים נרטיב אמריקאי קלאסי על הגשמה עצמית וכישלונות ואמונה לא רלוונטית ברוקנרול, אלא שהנחמדות הזו לא מתכנסת לשום דבר. זו חכמה מאוד קטנה לכתוב על הגיבורים שלך רק ברגעי השיא של חייהם ולנטוש אותם במשך 20 השנה המשעממות עד לשיא הבא, בזמן שאנחנו כקוראים לא למדנו דבר על ההתפתחות שלהם והסיבות שהם השתנו (או לא השתנו) בין לבין. למרות היומרה של הביקורות המצוטטות בגב הספר, אין לזמן תפקיד משמעותי כאן יותר מבספר ממוצע, ועל התחזית האפוקליפטית למחצה של הפרקים המאוחרים מוטב לא להרחיב את הדיבור.

אם כן: קריאה מהנה, מעטפת אמריקאית נוחה, לא לסמוך על החותמת של פרס פוליצר בפעם הבאה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
שטוקהולם

שטוקהולם

נעה ידלין

בספרה השלישי נעה ידלין מתייצבת כסופרת בעלת סגנון מובהק: היא כותבת על האליטה הלבנה הישראלית, מה שפעם היו קוראים אחוס"לים והיום היא משהו אשכנזי-חילוני-תל אביבי (או ירושלמי מסוג מאוד ספציפי) ומזדקן למדי, ונחושה בדעתה להעמיד אותה במקומה. דווקא מכיוון שהאליטה הזו פרנסה את כל גדולי הספרות שלנו ודווקא מכיוון שידלין (כך נראה לי) יצאה מתוכה, היא רוצה להפוך את כל ערימת הפריבילגיות הללו לבני אדם, עם חולשות מביכות ותכונות קטנוניות כמו לכל הלא-פריבילגים שעליהם האליטה נוהגת להתנשא. במציאות של ישראל 2017 זה מהלך פופולרי אבל גם מתבקש, כי בסך הכל את הזווית של העמוס עוזים למיניהם קראנו די והותר. ב"חיי מדף" שלה, שהוא מין פרודיה על מוסף הספרים של "הארץ", זה היה מדי ברנז'אי; ב"בעלת הבית" הירושלמי למחצה זה היה טוב דיו כדי להעניק לה את פרס ספיר, ואני עצמי מאוד נהניתי ממנו. "שטוקהולם" בעיקר יוצר את הרושם שהיא מיצתה את הז'אנר.

במרכז הספר עומדת חבורה של בני כמעט שבעים, כל אחד ומקצועו החופשי והמכובד, שמוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כאשר ארבעה מחברי הקבוצה מנסים להסתיר את מותו של החמישי כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל שהוא אמור לקבל בעוד שבוע. לכל אחד מבני החבורה החשבונות האישיים שלו עם הנפטר ועם האחרים, הרווחים הפוטנציאליים מהמוות ו/או מהזכייה, וגם חובות היומיום שמאיימות להפר את הסוד. הבעיה עם התרחיש החביב הזה היא שהוא נשמע מדי מוכר לקומדיות שחורות למיניהן על זקנים (הסרט הישראלי "מיתה טובה" או אפילו "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם", כמו גם הנרטיב הקלאסי של איאן מקיואן על אנשים מהוגנים מכל בחינה שנתקלים בדילמה מוסרית מורכבת) והבעיה עם הספר שלמרות המצע המוצלח לקומדיית טעויות או לחשבון נפש נוקב של חמישה חברים ותיקים זה פשוט לא עובד. הספר אמנם עוסק יפה בשמירת טינה, עלבונות ישנים והניסיון המבעית של פנסיונרים להשיג "פרק ב'" ו"להמציא את עצמך מחדש", אך הם מובלעים במסגרת מעייפת למדי. שני הגברים מתך ארבעת החברים החיים דומים מכדי שאצליח להבחין ביניהם, הדיאלוגים הריאליסטיים קצת מתישים מדי וציר הזמן של העלילה, לאורך שמונת הימים בהם נדרשה הסתרת הגופה, מבלבל ומלא בחורים לא מוסברים. חוץ מזה, ידלין נופלת בבור הניים-דרופינג הקלאסי של סופרים ישראלים (ראו מיליון ביקורות קודמות שלי) שממנו הצליחה להיחלץ בחן ב"בעלת הבית", ולא משכנעת בניסיונה לשים בפי הגיבורים המזדקנים תובנות על דור ה-Y והפייסבוק.

למעשה, השילוב של פירוק חסר חמלה של הגמוניה ישראלית באמצעות עלילה כמו-בלשית הזכירה לי את ספריה של מאיה ערד, שגם ספר הקשישים הפחות מוצלח שלה ("חשד לשיטיון") היה מעניין ושלם בהרבה מ"שטוקהולם", כנראה מכיוון שערד מעוניינת יותר במנגנון הפנימי של הדמויות שלה ופחות בניסיונות לנתח את ההקשר החברתי. קראתי השבוע שהספר של ידלין יעובד לטלוויזיה, ונקווה שזה יהיה הסימן שלה לפנות בספר הבא לכיוון אחר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
סווינג טיים

סווינג טיים

זיידי סמית

לפני כמה שבועות קראתי שוב את NW של זיידי סמית, וחשבתי איך סיפור ההיחלצות של אחת הגיבורות משכונת העוני של צפון לונדון ומאבקה המתמשך להחזיק חזות של מי שמעולם לא נאלצה להמציא את עצמה מחדש מזכיר את הרומנים הנפוליטניים המהוללים של אלנה פרנטה ואת סיפורה של הגיבורה אלנה. כמובן, חלק מן הגאונות של פרנטה הוא שהיא זיהתה את המנגנון של המצאה עצמית בקרב נשים רבות מספור, גם כאלו שלא הגיעו ממצוקה ממשית, וגרמה לי לזהות אותו בשפע ספרים ובכלל בחיים. בכל אופן, כשניגשתי לספר הנוכחי והחדש של סמית, קשה היה להימנע מהתחושה שיש כאן "החברה הגאונה" בגרסת צפון לונדון. סמית שיקעה בגיבורה שלה מאפיינים ביוגרפיים מובהקים - בת לאם שחורה מג'מייקה ואב לבן ותושבת השכונות המתנדנדות על קו העוני והפשע בצפון לונדון, וכמ פרנטה מיקמה את הסיפור סביב הציר של חברות בין שתי ילדות, האחת היא גיבורה עכברית למדי והשנייה זוהרת ומסוכנת. בניגוד לפרנטה (ואני מבטיחה שזו השוואה אחרונה בין השתיים), החברות בין השתיים הופכת מהר מאוד לסיפור רקע ומשאירה את השאלה האם סמית התכוונה למחווה הזו או שיש כאן מנגנון עלילתי פשוט, ולמה בעצם הוא נועד.

לגיבורה של הספר, כמו שהבנתי רק כשהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו, אין שם. היא עסוקה בתמרון זהיר בין אימה האקטיביסטית (בהתחלה רק בתיאוריה ואחר כך גם במעשה) לבין אביה הנוכח-נפקד ובין חברתה הזוהרת טרייסי, כוכבת שיעורי הריקוד, כמו גם בין הערצתה הפרטית לפרד אסטר ומחזות זמר ישנים ובין חוסר כישרונה שלה בריקוד. אימה של הגיבורה נחושה להפוך את ביתה לדוגמה ומופת של חינוך ומדעות חברתית שתתעלה מעל כל מחסומי הגזע ואי השוויון ומכיוון שטרייסי עושה צרות והמשפחה שלה היא צרה בפני עצמה, האם מקפידה להרחיק אותה מהסטריאוטיפ המסוכן שהוא טרייסי. הגיבורה אמנם לא הולכת בעקבות חברתה הרקדנית והבעייתית אבל בהחלט מורדת בהשקפת עולמה הנחושה של האם, שאינה מסוגלת להעביר שיחת חולין בלי ניתוחים היסטוריים וכלכליים למציאות כפי שהיא. בגיל צעיר הופכת המספרת לעוזרתה האישית של כוכבת פופ תואמת מדונה ובזה מתנתקת גם מהדרישה למרוד בקפיטליזם המדכא וגם מהציפייה להצטרף לחצי המדוכא של מורשתה. היא מבלה את חייה בשירותים קטנוניים לכוכבת עד שידה הארוכה של האם גורמת לה למצוא את עצמה מסייעת לפרויקט פילנתרופי של הכוכבת במערב אפריקה, שמנסה לייסד בית ספר לבנות המקומיות. הגיבורה שלנו לא מגלה את האור הגזעי פתאום; במקום זה היא נשאבת לתהליך ארוך ומבלבל של הערכה מחדש של מה שהיא מניחה כהכרחי ואפשרי בחייה ושל אישיותה המושתקת והפסיבית.

יחסית לסמית, הספר כתוב בבהירות ובישירות שקצת משעממת בפרקים הראשונים והוא גם נעדר דמויות שליליות מובהקות. עם זאת, כמו בספריה הקודמים, הספר עמוס רפרנסים לתרבות פופולרית ובעיקר למוזיקה שחורה - מריקודי עם אפריקאים עד מייקל ג'קסון - ובניגוד למה שמייקל שייבון, נניח, עושה בספרים שלו, הרפרנסים הללו משתלבים בטבעיות בעולמם של הגיבורים ומוסיפים לתפיסה שלנו את החיים שלהם. בסופו של דבר הסיפור מעלה את השאלה עד כמה אלמנטים מורשים כמו גזע, מצב כלכלי והתנהגות הורית משפיעות על התפתחותו של האדם ועל יכולתו למרוד בערכים האלה ולהיות אדם חדש, נקי מהשפעות ומהחלטות שהוחלטו עבורו. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה בדיוק סמית ניסתה לטעון בסופו של דבר (אם בכלל), ועד כמה ההשוואה הגסה עם טרייסי הייתה נחוצה. בעיקר מפריעה לי קטיעת הספר מיד אחרי המעשה האקטיבי הראשון של הגיבורה, בלי רמזים מספיקים לאופן שבו היא עשויה להתפתח מכאן. לכן אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב של סמית עד כה כמו שקראתי במקומות מסוימים, אבל הוא בהחלט תוספת מעניינת למערך של סיפורי חיים מורכבים שהיא יצרה ויוצרת וגם התחלה טובה למי שמחפש לנסות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה? נכון את אוהבת את השיר הזה? נכון האזכור הפוליטי הזה ממש מחוכם? מה שמעניק לספר ארומה של כתבה בעיתון.
אבל יש תקווה לשינוי, כי אמיר זיו כתב ספר שהוא ממש לא כזה.

'ארבעה אבות' מתחלק לשלושה חלקים, שבמידה רבה עומדים בפני עצמם: שכן נרגן בתל אביב של שנות ה-60 מתלונן לעירייה במה שהופך מבירוקרטיית מרפסות לווידוי חושפני; וטרינר ירושלמי ואב לילדה בת 6 מגלה שמשפחתו התפרקה למעשה, ואולי לא הייתה קיימת אף פעם; ובלוגרית מתבגרת חושפת את הסבך המדכא של ילדותה והתבגרותה. בניגוד למה שהיה אולי מפתה סופר אחר (אהמאשכולנבואהמ), החלקים השונים מתחברים רק בקצוות, בעדינות, ובאופן שלא הופך את הסיפור על ראשו בעמוד האחרון. במקום זה, כל קטע נכתב בצורה מחוכמת מספיק כדי לשמור על מתח פנימי ולעשות את מה שהיה עשוי להישמע כמו סיפור בנאלי לפיסה מסקרנת למדי של חיים (ומגביר את החשד שהספר התחיל כשלושה סיפורים קצרים). החיים האלה הם אמנם ישראליים, אבל אין בהם ניים דרופינג או משהו מהמשולש שואה/סרטן/פיגוע, שאף הוא חביב על סופרים ישראליים. באווירה כזו, אפילו האנקדוטות היפות-מדי של הווטרינר מתקבלות בסלחנות בתוך הרצף הסיפורי. המחאה היחידה שלי, שהוזכרה כאן בביקורת נוספת, היא היחס המזלזל כלפי עובדות סוציאליות במסווה של אותנטיות, שמשרת שיח בעייתי גם ככה בחברה הישראלית.

אז אולי אין בספר חידוש גדול (קראתי התייחסויות לעיצוב המעניין של הדמויות הגבריות שבו, על אף שבספרות הישראלית דווקא היו לא מעט גברים רגישים לאורך השנים) אבל הוא כל מה שאפשר לצפות מספר כזה: קריאה כיפית, זורמת ומסקרנת, דמויות שלמות ושבריר של מחשבה לסיום. וחוץ מזה, פגשתי את הסופר בשבוע הספר והוא היה מאוד נחמד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
אמריקה אמריקה

אמריקה אמריקה

איתן קיינין

השאלה הכי נחוצה והכי מאוסה בתקשורת של חצי השנה האחרונה היא "איך יכול להיות שהאמריקאים בחרו בטראמפ", ובפרט איך יתכן שאנשים עניים ומובטלים בחרו דווקא באדם שיבטל, למשל, את זכותם לביטוח רפואי בסיסי, שבלעדיו (כך קראתי לאחרונה) תוחלת החיים בערים מסוימות בארה"ב של המאה ה-21 יורדת. הספר הזה הוא מ-2008, כלומר רגע לפני אובמה ומה שנראה כמו הניצחון המתוק והסופי של הדמוקרטים והליברלים, ובכל זאת הוא מספק כמה תובנות עקיפות בעניין.

זהו סיפורו של קורי, נער ממשפחת פועלים בעיר פועלים היסטורית במדינת ניו יורק, שכמו ערים רבות אחרות במדינה הוקמה, התפתחה ושגשגה בזכותה של שושלת קפיטליסטית שתחילתה בשום-מקום מרוד בסקוטלנד וסופה באחוזת פאר של משפחת מטרי. העובדה שבהיסטוריה של משפחת היזם/תעשיין/פילנתרופ יש כמה רגעים מכוערים בכל מה שנוגע ליחסי עובדים-מעסיק לא מפריעה לעיירה כולה לקבל את הסדר החברתי לפיו יש פטרון נדיב ויש פועלים פשוטים שמסתפקים בזכותם להקים איגוד עובדים, כמו אביו של קורי בן ה-16. כשקורי מקבל הצעה לעבוד באחוזה המשפחתית של מטרי משל היינו באנגליה הוויקטוריאנית ולא באמריקה של שנות ה-70, הוא קופץ על ההזדמנות והופך למשהו בין שרברב לנהג ואפילו מצליח להתחבר עם בנותיו של הפטרון הנדיב שמדבר איתו בגובה העיניים ואוהב להתעסק עם כלי העבודה בעצמו. כאשר מטרי מכניס תחת מטריית הפטרוניות שלו סנטור דמוקרטי מבטיח, "ידידו הטוב ביותר של האדם העובד", שרץ לנשיאות כנגד ניקסון המושחת והמדשדש בוויטנאם, קורי זוכה להצצה לא רק אל עושר אלא גם אל הכוח הפוליטי, או לפחות אמור.

הבעיה העיקרית עם הספר היא התחושה שהכותב מצייר איזו אידליה של עיירת פועלים, של אנשים שאוהבים לעבוד בכל מצב וזוכים להגיע לגיל 100 ואפילו נזקים בריאותיים קשים (כמו אובדן יכולת הדיבור עקב עשורת שנים של ניסור אבן) הם מבחינתו בעיקר הרמה להנחתה לבדיחה מתנשאת (הפועל לא יכול לדבר אז הוא צריך לכתוב! בשגיאות כתיב!). כדי להמשיך את הדמיון לרומן ויקטוריאני, קורי אמנם אוהב לעבוד יותר מכל דבר אחר ואף פעם לא מתלונן על עבודה פיזית מתישה ואינסופית, אבל כאשר הפטרון שולח אותו לפנימייה יוקרתית מיד הוא מגלה את אוצרות הידע, מתנפל על ספרייה מלאה בספרים קלאסיים ועל עיתונות פוליטית באותה התלהבות לא סבירה. מה הפלא שקורי הבוגר הוא מו"ל של עיתון מקומי מכובד ונחוש (קלאסיקה של גבר-לבן-דמוקרט-מצר על האינטרנט ועל מה שנהייה מהעולם) שמפזר ציטוטים לכל עבר רק כדי להראות שהוא יכול. באידיליה הליברלית של הכותב, שאמורה להיות מלאה באנשים בעלי רצון טוב לעזור לחלשים ולתקן את העוולות האמריקאיות, אין נשים פעילות, שחורים שמוציאים משפט או עניים אמיתיים, ומכיוון שרוב הספר מתרחש בחנייה של אחוזה, אין בו קמצוץ של שחזור תקופתי ראוי לשמו מלבד ניים-דרופינג של עיתונאים ופוליטקאים שיחזקו את תדמיתו של הכותב ושל הנער שברא בדמותו כחלק משרשרת מכובדת של גברים ליברלים שדואגים לצדק ולשוויון. אמנם הכתיבה טובה כשלעצמה, אבל השערוריה הפוליטית הגדולה שחציו הראשון של הספר בונה מתח בלתי נגמר לקראתה היא טרגדיה בנאלית שאין לה שום תרומה להבנה של הקוראת איזו מן הדמויות. כפי שהעירו פה לפני, מדובר בסופר שמדריך את סדנת הכתיבה בה"א הידיעה ולפיכך יודע איך לייצר ספר שיהיה קצת מרגש, קצת מותח וטיפה פילוסופי, על אף שלתוצאה המתקבלת בסוף יש טעם של פלסטיק.

אז מה היה לנו: דמוקרטים שמאמינים בשוויון אבל לא מסוגלים לדמות לעצמם איך נראים חייהם של אנשים קצת פחות פריבילגיים מהם, שלא לומר לתת להם קול ותפקיד; קינה על מותו של סדר חברתי היררכי וברור בלי להניח שיש אנשים שהרוויחו דווקא מההתערערות שלו; והבנה שלמרות כל זאת עדיין קל לאמריקאים להאמין במי שיקח על עצמו את תפקיד הדוד המיטיב ולעזאזל השלדים בארון.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

אלנה פרנטה

אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שהם תופעה ספרותית די חריגה בספרות מבוגרים. אולי דווקא בגלל הבלגן סביבם, אולי כי קראתי את הראשון באיחור, בולעת אותו בתדהמה בליל שבת אחד, ואחר כך את השני בשבת אחת בודדה בבית מלון בחו"ל, מתענגת על מה שהוא סיפור זר ועם זאת מוכר להפליא. בכל מקרה, הצטרפתי בלי היסוסים להתלהבות בנוסח הארי פוטר של מתי כבר יצא הספר הבא ואולי כדאי לקרוא באנגלית ואוקיי הזמנתי מראש את הספר ברגע שיצא והנה אנחנו כאן.

למי שבכל זאת לא קרא, אלנה פרנטה, סופרת ידועה ומסתורית שעיתון כלשהו חשף רק לאחרונה את זהותה האמיתית (כנראה), מספרת בארבעה ספרים את סיפורן של אלנה ולילה, שתי חברות משכונת עוני בנפולי שחייהן וחיי הסביבה שלהן נפרשים בפירוט ססגוני, יומיומי לכאורה ומרתק להפליא. אלנה היא מי שמספרת את הסיפור, לכאורה מתוך הצלחתה המרשימה להיחלץ מהשכונה ומהמצוקה שהיא משליטה ולהיעשות לסופרת מצליחה, אך ליבו של הסיפור של אלנה הוא בעצם הסיפור של לילה (או לינה), המבריקה, המעורערת, שלא קיבלה את ההזדמנויות-בקושי של אלנה, ומבחירה או מכורח שומטת כל הזמן את הקרקע מתחת לדמיון הבלתי נדלה, ליצירתיות הבלתי צפויה ולרגשנות רבת הפנים שלה עצמה.

הספר הקודם הסתיים כשאלנה לכאורה הגשימה את חלומה – סיימה לימודים אוניברסיטאיים, התארסה לבחור טוב ממשפחה עוד יותר טובה ופרסמה ספר מצליח, בעוד לילה הייתה בתחתית אומללה עוד יותר מזו של השכונה שבה השתיים גדלו. הספר הזה, כמו הספרים הקודמים, מתבגר עם הגיבורות שלו ועומד כולו בסימן התבגרות והתפכחות: אלנה מגלה שהצלחתה האישית והמקצועית היא זמנית ורעועה, נשענת על יסודות שהיא לא היטיבה לחזק מספיק ומתערערת עם השינויים ההכרחיים בחייה. ברגע יפה במיוחד מבינה אלנה שכל חייה התאמצה ללא הרף "להפוך להיות", ועכשיו ש"הפכה להיות" לא ברור לה מה המשך המשפט – להפוך להיות סופרת? אישה מודרנית? בת זוג, אם, פעילה פוליטית, פמיניסטית, קומוניסטית? אלנה כל כך התרגלה לאמץ רעיונות ודפוסי מחשבה מסביבתה שעל אף הצלחתה המרשימה מבחוץ, היא מתקשה לבטא ולממש את מה שהיא באמת מבפנים (ובלי ספוילר, זה כנראה מסביר את המהלך הנמהר בסוף הספר). ולילה, כמו לילה, היא תמונת המראה של אלנה, הופכת להיות כל כך הרבה דברים ובו בזמן נשארת מקורית בתכלית עד שנראה שאלנה איבדה את היכולת לקרוא את לילה מתוך המעשים שלה, והקשר בין השתיים כמעט ומתנתק. ועם זאת, הפער המתמשך שהתהווה בין מקומן בחיים של השתיים בספר הקודם, מגיע כאן למעין איזון הפוך, כשאלנה עושה את הסיבוב מהצד השני ומוצאת עת עצמה (כמעט) באותו מקום שבו לילה הייתה.

מבחינה סגנונית, גם הספר השלישי שומר על הנטייה של קודמיו לתאר בפרוטרוט ועל פני עשרות עמודים אירועים של יום אחד ואז לדלג בכמה עמודים על כמה וכמה שנים, וכמו קודמיו זה עדיין מדהים לקרוא כיצד אפשר להקים את היום יום לתחייה, ולא כקלישאה. עם זאת, בספר הזה יש תחושה שהאבחנות והרגשות לגבי הדמויות הן קצת יותר מדי ישירות ומפורשות ולא מתירות די מרווח לפרשנות של הקוראת, דווקא כשאני מכירה אותן כל כך טוב. יחד עם ההתבגרות הכללית של הסיפור, חוויית הקריאה בספר הזה היא הרבה יותר עגומה והרבה פחות רומנטית מאשר בשני החלקים הראשונים – כמו החיים, כנראה. ומכיוון שאנחנו כבר כל כך עמוק בחיים של אלנה ולילה ואת הסוף של הסיפור יודעים כבר מפתיחת הספר הראשון, אין אלא לחכות עוד שנה ולראות איך הן הגיעו לשם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
טלגרף אווניו

טלגרף אווניו

מייקל שייבון

ספר חדש של מייקל שייבון זה לא דבר שאני יכולה לעמוד בו, אז הנה, חזרתי. (לא חדש-חדש אגב, אלא החדש שתורגם לעברית. אני כבר מחכה לבא בתור.)

*

שייבון הוא מהסופרים שאני קוראת הרבה ושוב ושוב ואוהבת וחושבת עליהם, וכמו דויד גרוסמן או איאן מקיואן, אני מזהה את התמות שהוא חוזר ועוסק בהן, ואת הדמויות שבפניהן הוא חוזר ומעמיד את אותן הסוגיות. ומכיוון ששייבון הוא סופר רציני, אין מדובר כאן בשחזור של תבניות מצליחות אלא בניסיון כנה לנסות ולפענח את השאלות ש(ככל הנראה) מטרידות אותו. ומכיוון שהספר הזה שונה במקצת מקודמיו, ההכנה הזו הייתה מועילה כדי למצוא את החוט המקשר של מה שנראה כמו סבך עלילתי.

במרכז הספר הארוך והסבוך הזה עומדים שלושה זוגות של שחורים ולבנים בעלי יחסי ידידות/שותפות/אחר מורכבים, המייצגים את רוחה של אוקלנד - מין קצה מתפורר של עיר בשוליים של קליפורניה בעשור הקודם. ארצ'י וג'פי הם בעלי חנות תקליטים שפתיחת מתחם תאגידי ממותג ונוצץ מאיימת על קיומם הרעוע ממילא של מי שמסתמכים על אנשים שאשכרה רוכשים תקליטים, ועוד של ג'ז. גוון ואביבה, הנשים-של, הן צמד מיילדות שמנסות לשמור על המסורת (או שמא הטרנד) של לידות בית, עם ידיים מנוסות שתופסות את התינוק היוצא ולא בתעשייה שפוטת הביטוח הרפואי (לטענתן) של בתי החולים. ולבסוף, הצמד טייטוס וג'פי, שני נערים חנונים שמפתחים מערכת יחסים עקמומית שנעה בין אחוות אחים, ידידות חנונית וזוגיות מהוססת. ברקע יש עוד כמה וכמה דמויות מרשימות, בעיקר מהחלק השחור של השכונה, אבל לב הסיפור קשור בהתפתחויות הכאובות והנוגעות ללב (בעיקר בנוגע לצמד הנערים) של כל צמד בינו לבין עצמו, בהצלבה עם הצמדים האחרים, ועם שאר המרקם האנושי שמרכיב את אוקלנד ואת ההיסטוריה שלה.

קו עלילה שייבוני אופייני שמרכזי כאן הוא חיפוש האב (בעיקר של ארצ'י, אבל לא רק), על תחושת העלבון והכעס מחד ועל השאיפה התמידית לרַצות ולפייס מאיך, ועם שחזור הדפוסים ואימוץ תחליפי האב שנגזר מהחיפוש המתמיד הזה. קו אחר הוא העיסוק האובססיבי כמעט של שייבון בתרבות פופולרית וביכולתה לשמש מענה אמיתי למצוקות שאין בהן שום דבר זול או המוני, והפעם בדמות אינספור אזכורים לתקליטי והרכבי ג'ז, גיבורי על של מארוול וסדרות טלווזיה מהאייטיז, המכריחות את הקורא להפנות את מבטו ללא הרף אל הערות השוליים המבארות, וזה, אם להודות בכנות, די מתיש. יש כאן גם חברות שותקת בין גברים רדופי-עבר, זוגיות הומוסקסואלית עדינה של נערים ברגעי מפתח, פשע עם חן קלונועי ומשהו מרוחו הכללי של ספר הביכורים (המאכזב משהו) "מסתרי פיטסברג".
ההיבט היהודי, שהעיסוק המרתק והמקורי של שייבון בו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית עד כה היה לסיבה העיקרית שהתאהבתי בכתיבה שלו, נעדר כאן. ועדיין, השאלה בדבר הסיכוי שיופיע גיבור על או משיח מסוג כלשהו ויגאל את בני האדם הפשוטים מסבלם מהדהדת גם בספר הזה. שייבון מפנה את מבטו אל ההיסטוריה השחורה שאמנם יש לה כמובן קווי דמיון עם זו היהודית, אבל מעלה מעצם הבחירה תחושה לא נעימה של סופר לבן המנכס לעצמו אפילו את זכותם של השחורים לספר בעצמם את הסיפור שלהם. ועדיין, משהו בספר הזכיר לי יצירות מעניינות אחרות על תרבות שחורה שנתקלתי בהן לאחרונה (ו'נתקלתי', כי עדיין תרבות אמריקאית היא קודם כל לבנה), וחלקן נעשו בידי יוצרים לבנים - בעיקר "טרמיי" הנהדרת של דיויד סיימון על רובע הג'ז בניו אורלינס שאחרי הסערה הגדולה, אבל גם קצת מהעיבוד הטליווזיוני לגיבור העל השחור (המאוזכר בספר כמה פעמים) לוק קייג', ואפילו "Lemonade", האלבום הויזואלי היומרני, המרתק והיפהפה של ביונסה על הרבדים ההיסטוריים והחברתיים המשוקעים בקיום של נשים שחורות.

זאת כנראה הכתיבה השייבונית שמצליחה לגרום לספר להזכיר מוצר ויזואלי, כיוון ששייבון הוא אלוף של משפטים ארוכים ומתפתלים, עמוסי דימויים בלתי צפויים, שממש מכריחים אותך להתעכב על המשפט ולהרגיש את הצבעים והריחות של כל דמות, בגד, רחוב או מכונית שהוא מתאר. עם זאת, הכתיבה הזאת היא גם נקודת החולשה של הספר, כאשר שייבון לא מסוגל לראות טבעת בצל בלי להצמיד לה דימוי מתפייט, ואוהב להתחיל כל תת-פרק בשתי פסקאות שמתארות התרחשות בלי לספר לנו מי הגיבור שלה. ההתשה הזו, בצירוף גלריית דמויות מבלבלת במקצת וקונפליקט שנבנה לאיטו, קצת מקשה להיכנס לספר, ומצאתי את עצמי קוראת אותו הרבה יותר זמן מהצפוי. עם זאת, בערך במחצית הספר הדמויות מקבלות עוז פתאומי והעניינים נכנסים לתנופה מרגשת בניסיון של הדמויות לעמוד על שלהן, גם במחיר של איבוד החלקה הקטנה של כל אחת מהן בקהילה הרעועה של אוקלנד - וקהילה יכולה להיות גם חברות שברירית של שני אנשים שעומדת למבחן. ודווקא בגלל ריבוי הדמויות והתיאורים נדמה לי שזה יהיה ספר להתענג עליו בקריאות נוספות, שזה תמיד כיף.

בשורה התחתונה, אם כן, המאמץ לגמרי משתלם. כמו כן, מייקל שייבון, תכתוב לנו סדרת טלוויזיה כבר.

*

אגב: יופי של עטיפה, ומעניין שעם עובד הלכו לראשונה על הפורמט האמריקאי של דפים צהבהבים ודקיקים, שבהחלט מקלים על המאמץ הפיזי שבקריאת הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב

ביקורות נוספות על "בואי הרוח"

בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

ספרו הרביעי של חיים סבתו מצטרף לקודמיו, ומאריך את שרשרת ספרי הריפוי של המחבר. מיד אנסה להרחיב על כך.

סבתו חוזר בספר זה אל ילדותו ונעוריו בשכונת קרית יובל (אז: בית מזמיל) בירושלים, עולה חדש ממצרים.
השכונה אוכלסה בעולים, רובם מארצות ערב ומקצתם מאירופה (הונגריה ורומניה בעיקר).
זכרונותיו של סבתו עצמו תופסים רק חלק קטן מהספר, וחבל. המעט שיש (פחות מרבע מהספר) - מעניין ומסקרן וכתוב יפה.
עיקר הספר מוקדש לקשר שנוצר בין סבתו הילד לבין פרקש, ניצול שואה מהונגריה, בעל צרכניה בשכונה, אדם רב פעלים וחסד, אציל נפש, שמוסר נפשו על כבוד האדם, על חסד עם הזולת ועל קביעת עיתים לתורה בשכונה הנידחת.
לצד רגעים יפים ומרגשים, מצאתי את עצמי מעט מאוכזב מבנאליות מסוימת בחלק מהסיפורים.
אולי הדבר נובע מכך שאין מדובר בזכרונותיו של המחבר עצמו, אלא מזכרונות בכלי שני שהמחבר הוא רק שליח לספר אותם.

עם זאת, נדמה לי שזו בדיוק נקודת הכובד המרשימה בספר זה, וביצירת סבתו בכלל.
כבר התרגלנו בספרות העברית לתינוי צרות וקשיים, מכל סוג ומכל עבר.
העם היהודי הוא אכן עם למוד סבל, וכשחופרים מעט בעבר הרחוק והקרוב נמצא תמיד צרות - אנטישמיות, שואה, מלחמות, קשיי הקליטה ובניית העם והמדינה.
סבתו בא לחדש:
אפשר לראות את הכל גם בעין טובה.
מר הופך למתוק, וקושי ושכול הופכים לבניין.

אפשר היה לכתוב על קשיי הקליטה בשכונה הנידחת בדרום מערב ירושלים, על העוני, על הכיעור, על הפערים.
אבל סבתו מעדיף מתוך אמפתיה ונדיבות של ממש לכתוב על קשייו האיומים של אדם אחר, של עדה אחרת, ועל התמודדותו האמיצה והאצילית של אדם זה עם סבלו, והבניין שהוא בנה מעומק צרותיו.
זה נדיר.
זוהי ספרות מרפאת.

תודה למחבר על נדיבות רוחו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•עמיחי
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

יש ספרים, שכשכותבים עליהם בקורת צריך לעשות את זה מאוד בזהירות. כי כל מילה עלולה רק להרוס.
יש ספרים, שכשמסיימים לקרוא אותם, מסתובבים בבית בשקט, בלי לדבר, כדי לשמור על הרושם שלא יופר והקסם שלא יתפוגג.
יש ספרים, שלפעמים כשקוראים אותם או אפילו רק חושבים עליהם, פתאום עולות להן דמעות קטנות כאלו, בלי להתכוון, בלי ששמים לב בכלל. פתאום עולה לה מליחות כזאת לעיניים, סתם כך, ואת מוחה אותן בזהירות וחושבת בהפתעה: "אני בוכה? למה?"
יש ספרים, שקטעים מהם מהדהדים לך בראש הרבה אחרי שקראת והניגון העולה מהם מלווה אותך זמן רב.
להתקל בספר כזה זאת מתנה. והספר בואי הרוח, שהוא כל כך דק ותמים ובקלות רבה עלול להבלע בין שאר הספרים הקשוחים ועבי הכרס שבמדף, הוא אחד מהם.
אז נניח שאצלך בספרייה הוא לא נבלע, והצלחת לדוג אותו באצבעות בלי שהכריכה אפילו תתקמט. ואז אתה מסתכל על תמונת העטיפה, מעביר מבטך על הילדים הרוקדים, אולי מתעכב לרגע על התסרוקות המיושנות ועל החיוך שעל פני הנער הגדול מביניהם, כנראה מדריך או משהו. ואז אתה הופך את הספר לצדו השני וקורא:
"מי אתה, ילד? שאל. עולה חדש, עניתי. כך לימדו אותי לענות לכל שואל. אנחנו עולים חדשים, אני נכדו של חכם שויכה, ממצרים. כולנו עולים, השיב לי פרקש במהירות, עולים חדשים, עולים ותיקים, גם הארץ הזאת ותיקה וחדשה".
ואז אתה הופך חזרה את הספר לצדו הראשון, ומסתכל שוב על התמונה הדהוייה, ופתאום המחול הקליל הזה מכיל בתוכו הרבה יותר ממה שראית בהתחלה. והאדמה שסופגת לתוכה באהבה את רקיעות הרגליים, משתנה ללא היכר.
ואז אתה פותח את הספר וצולל בבת אחת לתוך עולם שכל כך שונה מהמציאות שסובבת אותך תמיד, אך איכשהו הוא מוכר לך. ופתאום כל מיני פיוטים שעד לפני כמה דקות לא הכרת, מתנגנים לך בתוך הראש כאילו היו שם מאז ומעולם. והווי חיים שכל כך שונה מהמוכר והידוע לך, ניצב מול עיניך באופן מוחשי-רק תוריד את העיניים רגע מהלפטופ החדש, ותראה.

יש ספרים שאוהבים להתחכם. להביא מלא משחקי לשון שנונים, גיבורים ציניים ועלילה מהפכנית.
ויש ספרים שהם כל כך פשוטים ורכים, תמימים כמו הגיבורים שלהם, וזה סודם. ספרים שמעזים להביא פשטות, רכות ואותנטיות לעולם ציני של בינה מלאכותית.

ביקורת, בדרך כלל, כותבים לאחר הקריאה. גילוי נאות: את בואי הרוח לא קראתי כבר שנתיים כמעט. ועכשיו, כשמתקדש עלי חודש אלול, והנשמה שלי משתוקקת להרגיש קצת את עצמה- רגע לפני שהאצבעות שלי מנסות לשלוף את הספר הקטנטן הזה בלי לקרוע שום דבר, הן באו לכתוב כאן ולנבא את מה שיקרה לי עוד מעט ויקרה כנראה לכל מי שיבחר גם הוא לקרוא את היצירה הזו.

ששש, אתם שומעים את האוושה העדינה הזו ממרחק? נראה לי שהרוח באה.

לפני שנה•
★★★★★
•ירושלמית:)
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

נהניתי מאד לקרוא על חוויות הילדות של חיים סבתו בבית מזמיל, שכונה שאף אני גרתי בה בילדותי. התאורים של שכונת "שיכון עולים", כפי שקראנו לה אז, של הדירות הקטנות והתור לאוטובוס היחיד שעבר בשכונה, ושל הקשרים החמים בין השכנים, ממוצאים שונים וסיפורי חיים שונים, שמצאו עצמם לפתע חולקים חוויות חיים דומות, בהחלט אותנטי ומרגש. יחד עם זה בהמשך לא כל כך הבנתי על מה הספר. במקום לשמוע על משפחתו של סבתו ממצריים ועל חוויות המשפחה שנעקרה ממצרים למציאות חדשה ושונה, עובר הסופר לתאור חייו של פרקש ולא ברור איך זה מתקשר באופן אורגני לחלקו הראשון של הספר. גם הכנסת הציטוטים מהגמרא והפיוטים ושמות הרבנים, שלא ברור מה הקשר שלהם לספר - נראה לי מלאכותי ופגם בהנאה מהחלק הראשון של הספר. יש פה אולי חומר לכמה ספרים - אבל כשזה ביחד - יש תחושה של ערבוביה שלמה!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•choulaw
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

מכירים את זה שאתם, נניח חוזרים מבית הספר, הליכה ממושכת, מפנטזים על מה מחכם לכם בבית, על הגז או במקרר. מי מחכה ואיך כבר נפגוש בו, נניח שזו אפילו אמא שממתינה עם סיר הממולאים שאתם מצפים לו בכל יום כזה בשבוע, לטוב או לרע. פתאום נפתחת הדלת ולא אמא בפנים, אלא סבתא!
מצד אחד - מגניב, אולי אפילו עוד יותר מגניב, מצד שני, שניית איפוס - זה ממש לא מה שחשבנו.

בואי הרוח. התלבטתי הרבה מה לכתוב לכם על הספר הזה.
שזה עגנון המזרחי? ששוב חיים סבתו הוכיח שהוא יודע לספר סיפור? שאפשר לספר סיפור גם באופן קלאסי בשנות האלפיים וזה לא מוריד מיופיו?
כן, גם.

אבל משהו בכל זאת קצת גם כרסם. נהניתי מאוד מהספר, קראתי בשטף, חיכיתי לו, גמעתי, התענגתי, עוד רשימת פעלים חיובית שתדמיינו לכם.

אבל גם הרגשתי שחסר לי את הדבר לו חיכיתי. אני לא בדיוק יודעת למה, אבל נורא חיכיתי לשמוע את הרב חיים סבתו מספר על עצמו, מכניס אותי הביתה, לבית ילדותו, אם אפשר גם מוזג תה נענע עם סוכר ומספר משהו על פרשת שבוע, אבל לא נהיה קטנוניים ;)
הסיפור נפתח בכיוון, גם גב הספר מבטיח ספר של ילד עולה חדש, ואז מתחוור שלב הסיפור הוא בעצם סיפור ילדותו והתמודדותו של השכן ההונגרי פרקש, שחוץ מזה שעבר את השואה, גם התייתם בגיל צעיר מאוד כשאביו שב פצוע ממלחמת העולם הראשונה.

הספר מופלא, בעדינות ממוסס הרבה גדרות וגבולות שיש בראשנו הקודח, ועושה זאת בסטייל אלגנט ששמור למיטיבי לכת כמו סבתו.
שווה קריאה, מומלץ.

אף שאני נותרתי עם חצי תאוותי בידי. הרב סבתו לרגעים ספורים לאורך הספר מרפרף בזריזות על בית ילדותו, כמעט כמו אביו שנוכח בהעדרותו, במרוץ לעבודה, לתפילה, לארגון שיעורי תורה לילדים אחה"צ, אבל אפילו כובע של קאבוי קשה לתאם איתו מתי (ובעיקר איזה) יקנה לילד לפורים.

אז המלצה עם התבאסות קטנה.

ואם אתה שם הרב סבתו, ואם אתה קשוב לנפש עמלקית הומיה - פרגן לנו עוד ספר, והפעם תן איזו באקלוואה לרפואה

לפני 7 שנים•זרש קרש
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

אתם וודאי מכירים את הדוברים האלו. הם בדרך כלל לבושים בפשטות, רחוקים מכל ברק נוצץ, והם תמיד צועדים למיקרופון בשפת גוף שלוחשת "קטונתי". הם לא ממש שנונים, ונכון, אל תחפשו אותם בין מנחי הריאליטי. בשלוש דקות הראשונות, שהם לוחשים בקול דקיק ומחוספס, הקהל יוסיף לפטפט ולפהק וממש לא להבין "למה, לעזאזל, התפתנו לבוא לכאן".
אלא שאז, בלא כל הודעה מוקדמת, אתם מבחינים לפתע במפנה הדרמטי. השקט, מהדהד פתאום באוזן. בכל רגע נאבד עוד מישהו מעדת המפטפטים לטובת השותקים המאזינים בפליאה. מסתבר שיש מרתקים שלא פותחים בפומפוזיות, ולא מביאים אותה ב'הפוכה'. יש אנשים שדבריהם עומדים מרתקים בפני עצמם. מעטים.

אז ככה, את הפתיחה המשונה הזו נאלצתי לכתוב, בדיוק מהסיבה שאני לא חיים סבתו. (כן-כן, הרב). ואני ממש לא יודע כיצד ניתן לפתוח בפשטות של "פעם היה איש", ובכל זאת להצליח לפתות אותי להמשיך בקריאה. הוא עושה את זה, ובכל פעם מחדש אני מכיר את המסלול. יקח לי 2-3 עמודים, עד שאשאב פנימה, במורד המילים הפשוטות, הכנות והישירות הללו. לקראת הסוף, איכשהו המילים הפשוטות הללו יזחלו אל תוך שקיק הדמעות שלי ויוציאו כמה וכמה כאלו מלוחות לשפתיים ומתוקות לנשמה.

אני מתחיל לקרוא. לכאורה, עוד ילד מעברה, שהממסד הלבן המפוטם שבא לכאן שזוף ורענן מאושוויץ ומיידאנק, החליט להעלות אותו ממרוקו-תוניס-עיראק-איראן ולהפלות אותו. להדיר אותו מהתקשורת, מהמשפט, מההון ומהשלטון. שם הוא היה משהו אצל המלך, וכאן הוא יושב בפחון משועבד לאדם הלבן, שדובר אידיש מעשן קובנים ומגלגל דולרים. בהחלט מרתק, אבל מה לעשות, קצת מוכר והרבה נדוש.

סבתו, לא נופל למקום הזה. נכון, הוא בא מקהיר. נכון, לא היה שם רע, ונכון מאוד, כאן לא משהו. אלא שהוא, כמה משונה, מתעקש לא לקרוא לזה קיפוח. במקום להתקרבן פנימה, הוא פוקח עין חוצה. נשמת הסופר שלו, המורעבת והסקרנית, המבקשת להעמיק ולהתחקות אחר השורש, מתחילה לנסות להבין על מה הלבנים האלו מדברים כשהם לא מדברים על 'שם'.

בספרות העברית, בכל אופן במעט שטעמתי ממנה, לא מצאתי תקדים לעולה מזרחי, שהקדיש ספר מלא אמפתיה ונסיון הבנה כנה למצוקתם של העולים ממזרח אירופה. וכשזה קורה, מסתבר שאי אפשר לעמוד בפני זה.
את מצוקת הדור הראשון והשני, קראנו מעטם של פולנים-מפולפלים, הונגרים-מתלוצצים, גליצאנים-בוכיים ורוסיים-מעמיקים, רק קול אחד לא נשמע, קול הפשטות והכנות המזרחית. כשפייטן קהירי מוכשר, מתחיל לסלסל א-ל מלא רחמים ומבקש למצוא נכונה לנשמתו של פרקש ההונגרי, זהו תמהיל שאי אפשר לעמוד בפניו.
זה לא קצ'טניק, זאת לא 'פלנטה אחרת'. אבל זה כן סבתו, שמצליח להביא לפלנטה שלנו מעט ממה שהרגישו אלו שעברו בזו האחרת. הי, ולמי שאוהב אידיש ולא מוכן להתפשר על אזור הנוחות של המוכר והביתי, לא תאמינו איך הילד הקהירי השכיל להבין אותנו טוב יותר ממה שאנו מבינים את עצמנו.

אני בכל אופן, לא הצלחתי לעמוד בפני הספר הזה. נשכתי שפתיים, אך זה לא הועיל לעיניים. הן זלגו מבלי בושה, והטביעו את הלב בעונג אין-קץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מתלמד
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

תחושה פנימית גרמה לי לקחת את הספר הזה ליד, ולבחור בו כבן לוויה לכמה משעות הצום של יום הכיפורים. משהו בשם הספר, בתמונת העטיפה – מעגל ילדי עולים רוקד על גבעה נידחת, אי שם בשנות החמישים – ובהיכרות הקודמת שלי עם ספריו של חיים סבתו, גרמו לי לעשות כן. וכמו פעמים רבות בעבר, התחושות תמיד מנצחות.

הספר הנפלא הזה של הרב חיים סבתו מכיל כל מה שצריך סיפור טוב: פשטות, רגש, כנות, קצת דמיון ושפה קולחת. בדרכו המיוחדת, מתאר סבתו את ימי ילדותו במעברת בית מזמיל בירושלים, לימים שכונת קרית יובל. הסיפור הוא סיפור זכרונותיהם של שני אנשים שונים מאוד אחד מהשני, שמסלול חייהם נשזר זה בזה באותה מעברה. הילד שזה עתה עלה ממצרים מספר ממרחק השנים את סיפורו וזכרונותיו של פרקש, ניצול שואה יוצא הונגריה. בין השניים נרקם קשר אמיץ המתנהל בקו מקביל להתבגרות הילד ולהתבגרותה של המדינה הצעירה.

הסיפור הוא אמנם אוסף של זכרונות פרטיים, אך הם נאגדים יחד לכדי סיפור אחד – הוא סיפורנו, סיפור חיינו במקום הזה ובזמן הזה. נוטלים בו חלק עולי מדינות ערב וניצולי השואה, ימי הצנע ומלחמת יום הכיפורים, פיוטי הימים הנוראים וסוגיות תלמודיות, משחקי ילדים בשכונה וחיי קהילה ועוד – כל הדברים אשר יוצרים מסכת שלמה של קיום יהודי, ישראלי ואנושי.

כתיבתו של חיים סבתו כל כך נעימה לעין וללב; המלים והמשפטים חוברים לכדי זרימה מתונה אך שופעת. השפה המתובלת בלשון הקודש מעניקה הוד והדר לסיפור, מין זוהר רך העוטף את כולו. יחד עם הקושי הרב שבתוכן סיפורי החיים המתוארים בספר, יש בו הרבה חמלה, תקווה, ערבות הדדית ורוך – שהופכים את הקריאה בספר הזה למהנה ומחממת את הלב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אסף
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

את הספר "בואי הרוח", של הרב סבתו, קבלתי ליום הולדתי ה- 59 מבתי הגדולה.

לא סתם בחרה בספר זה עבורי (כפי שעשתה שנה לאחר מכן והביאה לי את "כעפעפי שחר").
ידעה כי יש לי זיקה למקומות לריחות של ירושלים ו"לאוטובוס הצהוב" של הנהג "מר זינגר".
הייתי בין נוסעיו של אוטובוס זה שנים רבות.(כנער בבית היתומים 'דיסקין').
זר (שאינו ירושלמי), יכול להתייחס בביקורתו על אופן וצורת הכתיבה המשובחים של הסופר.
לדידי ההתייחסות היא - מסוגלותו המיוחדת של הסופר להחזיר אותי 50 שנה אחורנית למקומות שפגעי הזמן לא הותירו בהם את רישומם וכאילו הכל עצר מלכת. ועל כך תודתי לו.

ספר מופלא לירושלמים וגם למי שלא.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אברהם
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

חג סוכות בעיצומו. כל המדינה עטופה אווירה חגיגית ותוססת. המוני סוכות ניצבות בסביבה, כשיירה אחת עוצמתית, שיירה המתמשכת עד קצוותיה, ולו אצל אלה שאינם מתהדרים בהגדרות דתיות, אף הם מתקנאים ביושבי הסוכות המטעימים קולם בשירה הבוקעת מהסרעפת, ליבם יוצא אל הסוכות הנהדרות, המפלחות את הלב ומרטיטות אותו, גם אם מדובר בלב אתאסטי שבימי חול הוא נוקשה כלפיי מנהגי דת "סתמיים".
אווירת החג והשבת הקורמת עור וגידים ייחודית היא למדינה ומצליחה לנגוע בלבבות שונים.
האוזן מאזינה לערבוביית קולות המונית, פכפוך איטי שמתעצם ומתפרץ לכדי קולניות אופיינית לחג. למרות שאיני בונה סוכה ואני חילונית, האווירה הייחודית מצליחה לשאוב גם אותי.
היא מדבקת ואני נעה לצליליה, והלב נפתח ומתרונן מעצמו, הרגל נוקשת על הריצפה לפי המקצב, האצבעות תופפות על השולחן, מנסות כמיטב יכולתן להדביק הפער. למרות העצבות שתקפה אותי קודם לכן, היא מפנה מקומה, גם אם באופן זמני, לשמחה זעירה. סתם כך. כתוצאה מהחיות שמאפיינת חגים,ובפרט שירי חג. שירים הנמזגים אל תוך הנפש ומענגים אותה כאילו היו יין משובח מן המשובחים או מרקחת מתקתקה שטעמה ממלא את הפה בתחושות נעימות. מזמורים מתנגנים באוויר, ידיים מושטות מעלה-מעלה ואני עדה לכל הטוב הזה שאופף את הרחובות.

קריאתי בספר זה איששה את אווירתי מן החג והדת באופן כללי מכיוון שנושאו המרכזי בסיפורנו הוא הדת. על אף שהוא עוסק באנשים קטנים עם סיפורים קטנים מהחיים, הדת לוקחת פלח מאוד עיקרי בעלילה. בכל מקום היא נשקפת, מציצה ומודיעה בעדינות על קיומה. היא בלתי נשכחת עבור הדמויות בספר שזהו סיפורן.
תחילתו של הסיפור היא בעלייתו של נער [ סביר מאוד להניח שמדובר בחיים סבתו עצמו אף על פי שהדבר לא נאמר במפורש] מקהיר יחד עם משפחתו ועולים אחרים ממצרים ואף עולים מהונגריה וחלה עד הגעתו אל בית מזמיל שבה דרים עולים ממצרים ועולים מהונגריה בצוותא.
בשרטוט עדין ורגיש מאין כמוהו משרטט בפנינו סבתו את ההבדלים המובהקים בין שני סוגי העולים- עולים ממצרים- קולניים, אוהבי שעשוע ותאבי חיים, לעומת העולים מהונגריה, סגורים, שתקנים ויש היאמרו גם מפחידים.

למרות הסטיגמה שנדבקה אל העולים ההונגריים עוד מבטן הספינה, כאשר העולים ממצרים ועולים מהונגריה עמדו שכם אל שכם והתבוננו על הים הזורם לאיטו, הנער, הלא הוא חיים סבתו בעצמו, מתחבר אל עולה הונגרי שונה מחבריו- משה פרקש. למרות הכאב התמידי והבלתי נמחה הנשקף מעיניו שמסתיר סוד שהכותב תוהה על פשרו אך לא מעמיק חקור עקב הרגלו שכל דבר ייפתר מעצמו, פרקש אדיב, הוא חובב ילדים, חובב בריות ונדיב לכל אדם באשר הוא.
הוא בעל צרכנייה הנמצאת בבית מזמיל [קריית יובל של ימינו] נשוי ואב לילדים קטנים. מחלק לילדים ממתקים בשפע, גם לילדיו שלו וגם לילדי בית מזמיל.
פרקש זה הוא יירא אלוהים ומתמיד בתורה. הוא אינו מסתגר כחבריו בביתו אלא מתערה בחברה ומהווה חלק ממנה. למעשה, הוא חלק מאוד עיקרי בחייו של הסופר עד כדי כך שהוא מחליט להקדיש ספר שלם על קורות חייו.

אומנם הספר מתאר בחלקו הראשון את תלאות חייו של נער צעיר המגיע עם משפחתו אל מעין מעברה הקולטת עולים חדשים בירושלים, ומתארת מיני אירועים בחייו של נער שצריך להתמודד עם סביבה חדשה ושפה שאינה שגורה בפיו [ בסמוך לתחילת הסיפור, המספר מספר כיצד אביו מנסה לדבר בעברית תוך שימוש בעברית עתיקה, של שפת הקודש, וכיצד ישנן מילים שאינו מבין את פשרן כי אינן חלק מהשפה התנכ"ית אותה ידע מימים ימימה]
אך מהר מאוד מבינים שאין זה העיקר כאן. הסופר לא בא לתאר את החוויות, הן הטובות והן הרעות, של עולה חדש וקשיי העלייה והקליטה אלא הוא מתמקד בסיפור עמוק ואפל יותר: משה פרקש. עולה מהונגריה שחווה את תלאות השואה, אותה מכנים בבית מזמיל במרומז-" העולם האחר" אך לכל בר דעת ברור מאליו שמדובר בשואה.
את הנאצים איננו מכנה בכינויים אלא בשם חלופי המתאר את מה שהם, בעצם, הארורים.

פגישה מקרית בין השניים כאשר המספר היה ילד, ביומו הראשון להגעתו ארצה, כשהוא מאושר מיום פורים המתקרב וכל מחשבותיו נתונות אל התחפושת אותה קנו [תחפושת המסתכמת בכובע בוקרים, אך מכיוון שהתקופה היא תקופת שנות ה-50 של המאה ה-20 והעוני דופק בדלתות בכל ימות השבוע, זה מה שהאב רשאי לעצמו להשיג והילד שמח בחלקו, הראו לי נער שישמח בדבר כזה היום....]
מולידה מערכת יחסים ייחודית. הנרקמת אט אט, עם כל פיסת מידע שפרקש מחלץ מפיו אודות עברו: כאשר מת עליו אביו, עם סוד נורא שסופר לו על ערש דווי כשהיה בן 6, סוד שרבץ על אביו במשך שנים והעילה המרכזית להתקצרות חייו, התרחש במלחמת העולם הראשונה, כאשר לחם נגד חיילים סרביים.
ולאחריו, אירוע טראומטי אחר, שלפת את בטני ונגע לליבי מאוד: תיאור מותה של האם, הנאחזת בפקעת החייים, מסרבת להניח למלאך המוות לקחתה עד שהדבר כבר אינו מן הנמנע והסיכויים קלושים. ולמרות שהיא מצויה במצב קשה מאוד, המחלה מכרסמת בגופה, היא מקפידה לכתוב מכתבים אל בנה ולבקשו שישקוד על לימודי גמרא, שלא ישכח מאין בא.
והנער, אשר נשלח אל עיירה רחוקה, לגור ולעבוד אצל אופה יהודי מזדקן ורע, שלחם יחד עם אביו והיה עד לזוועות המוות שהתחוללו שם מדי יום ביומו בדיוק כמוהו, נשבע למלא את משאלתה של האם, על אף פי שלא הספיק להיפרד ממנה בגסיסתה.

זהו החלק הראשון של מסכת הייסורים בחייו של פרקש המתוארת אומנם בעדינות אך העדינות מתעתעת, היא נוקבת ומטלטלת. הנער נותר יתום, יתום מאם ואב, יתום לגורלו.
למרות זאת, למרות כל הכאב שספג מהאופה הזקן, המכות וההשפלות, זה כאין וכאפס למתרחש אחר כך, לתלאותיו בעולם האחר שמתוארות ברמיזות, אך גם רמיזות אלה מספיקות בכדי לקומם ולעורר חוסר נוחות בקורא.
ובכל אותה עת, הוא רואה לנגד עיניו את אימו ואביו, הוא משנן את מילותיה המחורזות של האם שהייתה משוררת עם פוטנציאל אך גזרת הגורל גזרה עליה לחיות בעוני מחפיר עד שתמות מיתת כלב מוכה.
מבחינתי, התיאורים הללו היו שיאו של הספר ונגעו בי מאוד מאוד. האם, למרות חולייה ועונייה, לא וויתרה על לימודיו של הנער. היא המשיכה להאבק בשיניה במכשולים העומדים לפניה, העיקר שיהיה פת לחם לילדה, שיוכל להמשיך ללמוד את התורה האהובה, שגם ברגעי מכאוב הייתה כאור בקצה המנהרה.
איזו אמא נורמלית לא הייתה עושה כמעשה האם? נותנת את כל-כולה, במובן המלולי ביותר של המילה, בכדי שהילד יצליח להמשיך בלימודיו? היא אפילו מוכרת מ ספריו האהובים של האב, למרות שברור שהמעשה קשה, היא מבצעת זאת בלב כבד.
עד שאין ברירה, עד שאבדה כל תקווה לשיפור המצב.

לאחר סיום הגהנום הנאצי, מתואר סיפור עלייתו של פרקש ארצה שגם הוא לא היה פשוט. כידוע, הבריטים ניסו למנוע ממעפילים לעלות ולכן הוא התחמק מידיהם כאשר עלו לספינה והגיע בשחייה עד חופי ארץ ישראל.
מערכת היחסים בין העולה המצרי הצעיר לעולה המזדקן ההונגרי נמצאת בשיאה, ועל ערש דווי, כאשר הוא מתאר בפניו את כל קורות חייו, הוא מבקש ממנו ליישם שלושה פקדונות, שלושתם קשורים לדת.
ובכלל, הדת כאן היא אבן יסוד של כל העלילה ועוגן של כל דמויותיה. נרעדתי למקרא התיאורים הענוגים של אהבת השם והתורה. הגמרא והתלמוד, כל אלה, נטועים כל כך חזק בדמויות עד שהיא מועברת אלינו, הקוראים, ואנו שותפים אל אהבתם.
אהבה אמיתית וחזקה, זכה, שלא נעלמת גם ברגעי משבר, המהווה חוט מקשר בין עולם החיים למתים.

לא רק לדתיים. ספר מעולה מעולה, רגיש ומרגש. בצדק היללו את סבתו. אם אלה פני ספריו האחרים, אין ספק שאקרא גם אותם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סקאוט
בואי הרוח

בואי הרוח

חיים סבתו

חיים סבתו מספר על ילדותו, אנשים שהכיר ואשר השפיעו על דרכו והחלטתו להיעשות לרב. על מעשים טובים, בני אנוש רחמניים, נדיבות וחום שנבעו מקהילתו. נעים היה לי לקרוא את מילותיו ולהיווכח כי על אף העוני הגדול, העוולה והאירועים הקשים שפקדו את ישראל באותה תקופה, נותר אדם אופטימי, אדוק ונאמן לאלוהיו.
אני חושבת שסבתו הוקרץ מהחומר הייחודי, הסגולי ועמוק בלב תמיד ידע שיהיה לרב ביום מין הימים. הוא מאוד אמפתי כלפי כל אדם, משמש כמעין מאזין, פסיכולוג אם תרצו ומתאר ברגישות אפיזודות משמעותיות בחייו. גם בספרו ״תיאום כוונות״ שזכה בפרס ספיר, הוא מתאר את גאוות היחידה, את חבריו לקרב ואת פחדיו.
שפתו יפה ותנכ"ית והוא משבץ בכתביו פסוקים רבים אך מכל ספריו הכי אהבתי דווקא את ״כעפעפי שחר״ - מעשיה צנועה, ענווה על אדם פשוט שלבו רחב.
ספרו זה ״בואי הרוח״ הוא מעין אוטוביוגרפיה על חייו בירושלים אך לצערי אין בו כל ייחודיות, חסר בו קסם; כמו חיזיון של עוגה מרהיבה ומוזלפת עטורת דובדבנים ובטעם בלו-בנד.
אתה נוגס בפרוסה לועס ולועס אך מעדיף שלא לבלוע כי פשוט אינה ערבה לחכך.
אם כבר קוראים ביוגרפיה ואפילו תהיה פסבדו-ביוגרפיה, לפחות שיהיה איזה פלפל חריף, תבלין אקזוטי או התרחשות מעניינת שתגרה אותי להמשיך לקרוא. במקרה הזה, משכתי והפסקתי ושוב חזרתי עד לסוף שכלל לא היה מפתיע.
אפשר לקרוא אבל בהחלט לא חובה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•shila1973