לא יודעת למה בדיוק החלטתי להשחית את זמני היקר בקריאת ספר ריגול, ז'אנר שאין לי שמץ של משיכה אליו, ועוד ספר שמיני בסדרה של כעשרה ספרים שלא קראתי, לא שמעתי אודותיהם ובאמת שאין לי כל כוונה לחזור אליהם אי פעם, ובכל זאת, נתנו לי אז קראתי (לו רק כדי להצדיק את הכינוי שבחרתי לעצמי כאן, 'קוראת הכל'), וגיליתי להפתעתי שהגיבור הוא לא פחות מאשר ישראלי מסוקס, רגיש וטוב-לב, בשם גבריאל אלון, סוכן מוסד אגדי ונערץ שיש לו כשרון אמנותי נדיר ויכולת השרדות של ג'ק באואר, שיוצא אחת לכמה שנים להציל את העולם מהתקפות טרור נפשעות...

משעשע אותי לחשוב שעדיין קיימים בעולם אנשים מסוגו של דניאל סילבה, מחבר הסדרה הזו, שהערצתם למוסד הישראלי נוטפת מכל משפט שלהם. ניסיתי לחקור אודותיו באינטרנט ולגלות איך יתכן שהעוינות לישראל בעולם והפאשלות המתוקשרות של המוסד לא הרתיעו אותו מלבסס את סדרת ספרי הריגול שלו דווקא סביב הארגון כחול-לבן שלנו, אך לא הצלחתי להעלות בחכתי הרבה מעבר לכך שמדובר באמריקאי כבן 50, איש-תקשורת לשעבר, שתקופה מסוימת הוצב ככתב במזה"ת. הסדרה שלו נמכרת בהצלחה רבה בעולם, ונראה לי שאנשי המוסד יכולים לחייך בשביעות רצון מתחת לשפם המודבק שלהם, כי כפי שכתב רון מייברג ב'מעריב': "שירות חשאי זקוק פעם בכמה שנים שמישהו ישורר בשבחיו. על הפאשלות שלו יודעים מיד"
הספר הזה מתרחש ברובו דווקא ברוסיה. אוליגרך רוסי נחשד במעורבות בעסקת מכירת נשק גרעיני לארגון אל-קאעידה וגבריאל אלון וחבריו יוצאים לסכל את מזימתו הנלוזה.
אני לא חושבת שיש לי כלים לשפוט אם הספר טוב מסוגו או לא. קראתי שמכנים את סילבה "ג'ון לה קארה החדש". בעוונותיי, לא קראתי מעולם ספר של לה-קארה אז אין לי מושג. אני רק יכולה להעיד שמדובר בספר קריא מאוד, מותח לפרקים, אבל כזה שנשכח בערך דקה וחצי אחרי שסיימת אותו. יש משהו מגוחך ברעיון שסוכן מוסד יגיע לרמת פרסום כזו חובקת עולם, כפי שגבריאל אלון הגיע אליה, וימשיך להיות סוכן פעיל ויעיל, אבל מעבר לזה, רוב המצבים המתוארים בספר נראים לי סבירים. לא משהו שאי-אפשר להעלות על הדעת כמציאות של סוכנויות ביון.
אם אני מנסה לחלוב בכל זאת מהספר במשקל נוצה הזה קצת משמעויות נלוות או ערך מוסף, אני יכולה להציע להתייחס אליו כאל שלישי בטרילוגיית ספרי מתח שעניינם רוסיה על ציר הזמן:
התחילו ב"יועץ ממלכתי" המצוין של אקונין, והכירו את רוסיה של שלהי המאה ה-19 על התקפות הטרור שידעה אז, מעט לפני ההפכה הקומיניסטית.
המשיכו עם "ילד 44", של טום רוב סמית, על טרור של מדינה, בעידן השלטון הקומוניסטי האימתני.
וקנחו ב"חוקי מוסקבה": פוסט קומוניזם, עידן החופש ו"הדמוקרטיה" נוסח רוסיה, ושלטון האוליגרכים. הספר הזה חידש לי לא מעט בנושאים האלה.
אבל גם אם תבחרו ב'ארוחת ספרי המתח' בת שלוש המנות שהצעתי, קחו בחשבון שהקינוח הוא המנה החלשה ביותר. ספר טיסה סביר. לא יותר.

במקרה של דניאל סילבה ושלי, לא היה מדובר באהבה במבט ראשון. ספריו נחו להם בשלווה בין כותלי ביתי אך סירבתי לקרוא אותם. לא חשבתי שאמצא עניין בפרשיות סודיות בין ממשלות, פעולות מניעה של המוסד או שחיתויות פוליטיות וחשיפתן – מותחני ריגול הם לא "כוס התה שלי", כך האמנתי. אני מעדיפה לקרוא על יחסים בין אנשים מאשר בין פוליטיקאים, על פצעים מדממים ולא על נזקים תדמיתיים, על רציחות מתוחכמות במקום על מלחמה רועשת עם עשרות רובי קלצ'ניקוב.

וכך חלפו להן כמה שנים עד שיום אחד החלטתי לתת לסילבה צ'אנס. הפעם הראשונה שקראתי אותו היתה באנגלית והדפים פשוט עפו לי מהיד. תהיתי אם התופעה תחזור על עצמה גם בספרים המתורגמים לעברית שהמתינו לי על המדף ואכן כך היה.

בממוצע, ספר של סילבה לא מחזיק אצלי מעמד יותר משבוע עד שאני מכלה אותו לגמריי, גם אם זה דורש ממני להישאר ערה עד השעות הקטנות של הלילה כדי לסיים עוד פרק (ועוד פרק, ועוד פרק...).
תקראו לזה מתח, תקראו לזה ריגול בינלאומי, אבל מבחינתי הספר הזה שייך לז'אנר של ספרים המסכנים את שעות השינה שלי בצורה הבוטה ביותר.

ממש לא ראיתי את זה בא, אבל התאהבתי בגבריאל אלון. אכפת לי ממנו, אכפת לי מהיחסים בינו לבין אביו הרוחני ואיש המוסד האגדי, ארי שומרון, מהציורים היפהפיים שהוא משחזר באדיקות דתית של ממש, אכפת לי כאשר הוא נפצע או נמצא בסכנה וקשה לי כאשר מגיעה העת להיפרד בעמוד האחרון. מבחינתי, סילבה לקח את הידע המקיף שהיה לו ביחסים בינלאומיים בתור כתב סי.אן.אן לשעבר ויצק אותו לתוך דמויות מעניינות ומורכבות שפשוט כיף להיפגש איתן מחדש עם כל ספר נוסף.

הספר הנוכחי עוסק ביחסים המורכבים בין ישראל ורוסיה, ודווקא במדינה שבה ישנם ישראלים רבים ממוצא רוסי, אני חושבת שהספר נותן הצצה על הייחוד והחוסן של העם הרוסי, לצד המכשולים המדיניים הרבים, שמאפשרת להבין טוב יותר ואולי להסתכל באור חדש על העלייה הרוסית לארץ. מעבר לכך, הספר כתוב בעט שנונה ומושחזת שפשוט תענוג לקרוא.

הספר "חוקי מוסקבה" מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של סוכן המוסד והמתנקש גבריאל אלון. אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה "היה צייר צעיר ומבטיח שנטש תפקיד ביחידת צבא מובחרת לטובת לימודים בבצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב." (מתוך הספר "העריק" מאת דניאל סילבה, ידיעות ספרים, 2011, עמוד 72). בספטמבר 1972, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד על ידי רב המרגלים ארי שומרון (בן דמותם הבדיוני של רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), איש הפלמ"ח בעברו. "גבריאל אלון הוא לא סתם "סופרמן" המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק של המוסד. הוא גם אחד הרסטורטורים הנחשבים בעולם, ומתמחה ב'אולד מסטרס'." (כפי שתיארו פעם גבי לוין במאמרו: "מה משותף לסוכני מוסד, CIA, טרוריסטים וסתם רוצחים? שכולם חובבי אמנות, כמובן", "הארץ",‏ 04.09.2007).

את הספר קראתי דווקא באנגלית (אם כי קראתיו בשנית בעברית) בעת שטיילתי בברזיל. לפני הכל אציין שהוא מותח מאוד ושבסף הכל נהניתי מאוד. בספר הנ"ל נדרש אלון, המבלה את ירח הדבש שלו באיטליה, עם אשתו הטרייה קיארה, בעצמה לוחמת מבצעית במוסד, להיפגש בוותיקן עם עיתונאי רוסי, אשר מחזיק במידע חיוני לביטחון ישראל. כאשר גבריאל מגיע לפגישה הוא מתברר לו כי העיתנואי נרצח. מפקדו מימים ימימה, ארי שימרון, מטיל עליו לטוס למוסקבה ולברר שם מכלי ראשון מהו המידע אותו ביקש העיתונאי להעביר לידי המודיעין הישראלי. במוסקבה מגלה אלון כי רוסיה השתנתה מימי המלחמה הקרה ומנגד נותרה כשהיתה. הקשר בין הון ושלטון התהדק בה יותר מתמיד,ועל אלון להיאבק בסוחר נשק רוסי בשם איוואן חרקוב המתכנן למכור טילי כתף מסוג "איגלה" לידי ארגון הטרור אל-קעידה. המידע הנ"ל מחייב פעולה מהירה מצד המוסד, ואלון קורא לדגל את אנשיו הנאמנים ובהם עוזי נבות, מיכאל, המתנקש המומחה, דינה ועוד.

אף שהספר חוטא בשלל סופרלטיבים ציוניים (סילבה כמעט שאינו מבקר את ישראל והפועלים בשמה הינם כל יכולים הפועלים תמיד ממניעים אידיאולוגים טהורים וצודקים) ונעדר כל ציניות המחיבת את העוסקים בתחום, הוא כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. ההשוואה עם ספריהם של רוני דונביץ' הכותב אודות ראש אגף המבצעים במוסד, אלכס ברטל, וספריו של מישקה בן דוד (בעברו לוחם ומפקד במוסד) בלתי נמנעת ודלדידי מומלץ לבחור דווקא בישראלים המוסיפים מידה בריאה של ספקנות וציניות כמו גם ביקורת וקורטוב של הומור, על פני ספרי הריגול שכותב סילבה ברוח ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס". יתרה מזו גם ההשוואה לספריו של לה קארה אינה מוצדקת. ספריו של האחרון כתובים בכישרון רב של סופר גדול ולאו דווקא סופר ריגול, היורד לנבכי נפש האדם כמו גם המרגל ומבין כי עולם המודיעין מורכב בהרבה מן השאלה את מי נחסל ומה נסכל מחר בבוקר. עם זאת קל להיזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון. מומלץ!

כבר המון זמן רציתי לקרוא את הספר חוקי מוסקבה וגם בגלל
שהסופר דניאל סילבה מאוד אהוב עלי
לפחות עד הספר הזה
דניאל סילבה הוא סופר אמריקאי, שכל הספרים שלו עוסקים
באיש מוסד גבריאל אלון, ואיך הוא מציל את העולם כולו
הספר האחרון של סילבה שקראתי היה "הבלדרית"
וכבר שם הרגיש לי סוג של מיצוי, כאילו לסופר
אין מה לחדש
הכל סובב כמעט על אותו ציר, (ולצערי כבר בספר הזה הורגש שהמון זמן לא שמנו את הציר)
והוא לא ממציא לנו משהו חדש, מרתק ומעניין והכי חשוב מותח
ולצערי הרב, לאחר צפיה גדולה, הספר הזה הכי אכזב אותי הוא
"חוקי מוסקבה"
ספר ממש לא מרתק ולא מותח, לא מעולם מעולם צללים ולא מעולם הריגול
עלילה נחמדה אבל לא לזה התרגלנו מפי סילבה
סך הכל משעמם, ואפילו טיפשי....
רוב ספריו של דניאל סילבה עוסקים בריגול ולא מעט בעולם של דמיון.
אבל זה מה שמיחד את סילבה בספרים שלו.
הפעם בספר "חוקי מוסקבה" הוא פשוט הלך לאיבוד, ולצערי
אכזב אותי!
והכי גרוע הסיום של הספר....!
הסיום אולי הכי גרוע שיכול להיום, בנאלי וללא עוצמה, והכי מאכזב, כאילו לא היה לו מה לכתוב!!
יש לי עוד ספר אחד במדף של סילבה..."פרשת רמברנדט"
וזה כי פשוט קניתי אותו יחד עם "חוקי מוסקבה"
בתקווה שזה יהי תיקון לספר הגרוע הזה...!
הספר הזה קבל ממני ** פשוט לא אותו דינאל סילבה!

טוב, אין ספק שהקודם טוב הרבה יותר. כל הדמויות והקלישאות שהיו יחודיות, מעניינות ומתאימות בספר הקודם- כמו גרהם סימור, ארי שומרון, אלי לבון ושאר המוסדנקים, שלא לדבר על אינספור משפטי האני-לא-רוצה-לעשות-את-זה-אבל-אני-חייב, קיארה-אין-לי-ברירה, גבריאל-אני-לא-ארשה-לך, אנחנו-חייבים-להגן-על-עצמנו- כל אלה נשחקו עד דק בספר הזה והעמידו את סילבה בדרך הבטוחה להיות עוד סופר שבלונה נוסח קובן וגרישם.
מורגש בספר חסרונה של קיארה, ובעיקר של יחסי קיארה-גבריאל. הם פשוט לא מדברים וכל האהבה שאמורה להיות בינהם פשוט לא נמצאת.
תוסיפו לזה את העובדה שהעלילה האמיתית- ולא רצף גיוסים והאזנות- מתחילה בערך בעמוד 300, את העובדה שהרשע לא רשע כ"כ ומחסור חמור באקשן- ותבינו למה הספר זוכה רק לשלושה כוכבים.
ובכל זאת- אם אתם אוהבים מותחני ריגול, סיפורי כאילו-מוסד או סתם כמוני התאהבתם בגבריאל אלון- בהחלט כדאי לקרוא.

בתור ספר טיסה, הוא לא רע. מעביר את הזמן, לא צריך לחשוב יותר מדי, והכי חשוב- איפה עוד תמצאו ספר שהישראלים מוצגים בו בצורה חיובית (הכל יחסי...), שנותן לגיטימציה לישראל להגן על עצמה בלי הצטדקויות ושהגיבור שלו הוא סוכן מוסד ישראלי העשוי ללא חת?

קוראת אותו כרגע. אמנם בקושי באמצע אך התחושה היא שהספר חוזר על קודמיו, לא מחדש כלום. שוב אותם תרגילי ריגול . אין גיוון.

בס"ד
שאפו! לסילבה שמפגיז פלאות עם מותחן ריגול משובח ורווי מעללים של סוכן המוסד גבריאל אלון. אהבתי את הירידה לפרטים עד רמת הרחוב והתמונה המצטיירת בכל תנועותיהם של הדמויות היא של so cald מציאות מעניינת.

בלי להכביר במילים לחטוף את הספר.

אישית אני חושב שדניאל סילבה הוא הכותב המעולה בזמן האחרון ואלו ששמו את שמו כג'ון לה קארה העכשווי ממעיטים בסילבה שעבר את לה קארה בעקיפה ללא וינקר...

ממש ממש לא התחברתי. ספר מזעזע מבחינתי כי יש בו את כל המוטיבים שאני לא יכולה לסבול - פוליטיקה, יחסים בנלאומיים, מוסד וכו'. לא בשבילי. הפסקתי לקרוא באמצע.