בתחילת הקורונה, ממש בתחילה, כשרק נכנסנו לסגר, נכנסתי לקבוצת פייסבוק של אנשים בכל העולם, ובעיקר בארצות נוספות שהיו בסוג זה או אחר של סגר, ושיתפו מראות מחלון הבית, וסתם תחושות ורגשות של התקופה המוזרה שאנחנו עוברים. ביום העצמאות, אחרי עוד פוסט של עוד ישראלי שכתב על חגיגות העצמאות המוזרות תחת מגיפה, היתה תגובה משתאה מעט של אחד מהמשתתפים בקבוצה ששאל בתמיהה: "למה אתם הישראלים כל כך פוליטיים כל הזמן?". אני לא הרגשתי שציון עצמאות מדינית היא מעשה פוליטי, והייתי צריכה מישהו מבחוץ, מארץ זרה, שיאיר את עיני. וזה נכון, אנחנו הישראלים פוליטיים מאוד. מעורים ומעורבים בפוליטיקה עם כל הלב והנשמה ועל כל צעד ושעל. בשלב מסוים זה נהיה מוגזם ובין סבב בחירות אחד למשנהו החלטתי שזה בכלל לא מעניין אותי, ואני מחפשת את המפלגה שתרוץ על הטיקט הנכון של הדברים החשובים באמת, כמו לדאוג שמדבקות לסגירה חוזרת באמת יסגרו משהו, ושבבגדי נשים יהיו כיסים. זה כמובן לא ממש הצליח לי, כי אני ישראלית מלידה, אבל לפחות ניסיתי.
מה זה אומר להיות פוליטיים? אצלי זה למשל לגור בהתנחלות. אבל יותר מזה. להיות פוליטיים זה אומר שאם אתם עוברים להתנחלות בשנה כלשהי, נניח 1996, השכנים שלכם, הוותיקים יותר, יגידו שזו לא באמת חכמה, כי עכשיו עלתה שוב ממשלת ימין חדשה דנדשה, וכל סיפור אוסלו הוא היסטוריה, אז זאת לא חכמה שאתם באים עכשיו. ובכל זאת, בשנת 1996, עת עברנו דירה, היו לנו שכנים קרובים, בבית ממול. והם היו נחמדים ביותר. קראו להם שלום ואביבה סגל, מורה למתמטיקה ומשוררת. מבחינת הגיל הם היו כמה עשרות שנים מבוגרים יותר, אבל נקשרנו, בעיקר אני ושלום, והיו לנו שיחות מהנות ומעמיקות ביותר, על מתמטיקה, על מהות האינסוף, על חיים בחיפה בקום המדינה, על האצ"ל, ועל תפיסות שונות בהוראת המתמטיקה. וגם על הנכדים, דיברנו. שלו, כמובן. לי היו רק ילדים קטנים, אבל לשלום היה נכד שגר די קרוב והוא היה מאוד גאה בו. לא מזמן ראיתי בעיתון שעמית סגל בן 39, וזה ממש הפתיע אותי, כי מבחינתי עמית סגל הוא נער בן 15, הנכד של שלום, והחבר של גאון מתמטי בשם עמית רפל, שקצת סייעתי לו בעבודת הגמר בתיכון.
עד כאן הקישורים האישיים. עמית אינו הראשון ואינו האחרון, כי עפרה הנפיקה עיתונאים מאז ומתמיד, והיא גאה בזה מאוד, אבל אין ספק שעמית הוא הבולט, החריף, הבוטה והמושחז מבין גווארדיית לוחמי הגרילה המצויידים בעט, ברשמקול ובדורות הבאים גם טלפון נייד וחשבון טוויטר פעיל שעפרה שלחה אל החזית הפובליציסטית. את הספר הזה כתב סגל במהלך הסגר הראשון, והוא מציין מטרה שאפתנית מאוד - להביא את הסיפור המלא של הפוליטיקה הישראלית. הוא עשה את זה לבד, בלי בית הוצאה מוכר, בלי עורך, בלי תחקירנים ובלי מפיצים. וכן עם קריצה גדולה למי שאינם נמנים על הימין הפוליטי - בדמות האיורים של עמוס בידרמן המוכר היטב לקוראי "הארץ". את הסיפור של הפוליטיקה הישראלית מספר סגל מתוך מבט פרסונלי על ראשי הממשלה, ומחלק את הפרקים לפי הדמויות השונות, כמעט בסדר כרונולוגי. בן גוריון גורר דיון על שיטת הממשל, גולדה על התפיסה הבטחונית, אשכול ושמיר חולקים פרק על פוליטיקאים אפורים ושקדנים ועל ענייני רוטציה, וכך הלאה.
סגל מאמין כנראה שהאישי הוא הפוליטי, וזה מה שהוא עושה בספר. הוא כותב כמו שהוא מדבר, באותה אנרגיה ובאותו מרץ, ומשלב אפיזודות אישיות ומשפחתיות בשפע. כך את סגל הסב פגשתי יותר מפעם אחת, ואלה היו מפגשים משמחים מבחינתי, כי אני מכירה את האדם. אני לא יודעת איך מישהו אחר מגיב לאמירה כמו "סבא שלי אמר" באמצע ספר עיון על פוליטיקה. סבא שלו, אגב, אמר שבעוד מאות או אלפי שנים, היסטוריונים יחשבו ש"שמעון פרס" הוא שם גנרי של נושאי תפקידים פוליטיים, ולא שם של אדם פרטי, וזאת כי פרס האישי מילא כמעט כל תפקיד פוליטי אפשרי במהלך שנות חייו הארוכות. יש בזה משהו. הספר נקרא בצורה זורמת, וזאת על אף שעורך היה עושה לו טוב, כי כמו שהוא עכשיו - דמותו וצלמו של עמית סגל - הוא אינטנסיבי ומעייף. בנוסף הוא מסתיים בתחושת החמצה, כי על הקו הדק שבין היסטוריה לרכילות, הוא גולש לא אחת לרכילות. מה שהוצג מראש זו גישה יומרנית מאוד - לגלול בספר אחד סיפור פוליטי של שבעים ומשהו שנה שאיש לא עשה קודם. המטרה הזאת לדעתי לא מושגת במלואה. מלבד הפרק על בן גוריון שמדבר גם על שיטת הממשל שאנחנו סובלים ממנה עד היום, ומלבד הפרק על אולמרט, ואולי קצת על אשכול ושמיר - יש לטעמי יותר מדי פרטים ועניינים אישיותיים, ופחות מדי תפיסה כוללת. בנוסף, ככל שהספר מתקרב מהעבר אל ההווה, אל פרקי ביבי ובנט, קשה יותר לנפות ולסנן מה מהאירועים נושא נפח היסטורי ויישאר גם בשנים הבאות, ומה הוא אפיזודה חולפת ואין עניין לעסוק בו.
ובסיכום - מעניין מאוד, למרות הרוח והצלצולים. היה מעניין יותר לולי הציפיות הרבות שהעיסוק סביב הספר וכן שמו של הספר מפתחים סביבו.
