לפני 9 שנים מכתיבת הסקירה הזו, קניה ווסט קרא לעצמו "שייקספיר". שנים מאוחר יותר הוא טען שהוא רלוונטי יותר מויליאם שלא יכל להגיב לכך מאחר והוא מת כבר מעל ל400 שנה. כמובן קמו עליו השונאים שטוענים כי הוא משוגע חסר תקנה ואגומניאק. יחד עמם, המעריצים שמשמשים כת ויסכימו לכל שטות שיגיד. ואני העדפתי להיות בחור שאוהב את העבודות של שני החבר'ס. כי בסך הכל, קניה הוא דמות הפכפכה מאז איבד את אמו ולא באמת מקבל את העזרה שהוא צריך. וכך אפשר גם לומר על המלט המיתולוגי ששייקספיר עיבד מתוך אגדה דנית ומאז זכתה לאינספור גלגולים כשכרגע זכינו בעיבוד של רוברט אגרס ב"איש הצפון" שמתעסק בסיפור המקורי ממנו שייקספיר שאב.

כמו שייקספיר שברוב הזמן לקח אגדות שעברו מפה לאוזן או סיפורים היסטוריים והעביר אותם דרך הפילטר שלו שנתן לו את חותם המקוריות, כך קניה אסף ממקורות שונים סאמפלים ומשפטים ליצירת תערובת חדשה לחלוטין. יש שיאמרו שקניה חי בעולם משלו, שהוא בטוח שהוא צודק וכך הוא מעצבן בכוונה. אם המלט היה אדם אמיתי הקיים במאה ה-21, סביר להניח שהיה מקבל את אותן תגובות של מגלומן מטורף. אדם שרדוף ע"י יצר נקמני ולא מצליח להוציא לפועל בגלל חוסר ההחלטיות שלו. כל כך הרבה שאלות עולות מהמחזה שמבהירות למה הרלוונטיות זו מילה קטנה מדי לתאר את המחזה הזה (סורי קניה). היו קוראים לו שונא נשים על מה שעולל לאופליה ופסיכופת על הטענה כי אביו התגלה לפניו.

אבל האם זה היה אביו? או כמו המכשפות ב"מקבת" זרז על טבעי שמעיף אותו מן הסדר הישר? איך יכול להיות שבהתחלה גם הורציוס ראה את הרוח וגרטרוד לא? אבל האם זה לא היה טירוף מפאת העובדה שקלאודיוס זיהה מהמחזה שהמלט יודע? כל כך הרבה דברים מתערבבים פה עד שמגיעים לסוף הבלתי נמנע של התוצאה של שמירה בבטן ליותר מדי זמן. וככה זה חרוט לנו בתודעה מציור של ג'ון אוורט מילייס עד למלך האריות. "המלט" הוא באמת אחד הסיפורים הכי מורכבים ומעמיקים אי פעם בהיסטוריה. אחת הדמויות המעוררות סלידה והזדהות במערב. אני אומר תודה לאלוהים שהמלט לא נוצר כסרט ושייקספיר היה לבמאי, כי אחרת דור של נערים שחיים בסרט היו מבססים את האישיות שלהם על המלט כמו שעושים עם פטריק בייטמן (אמריקן פסיכו).

אז האם המלט הוא הMy Beautiful Dark Twisted Fantasy של שייקספיר? לא יודע? אבל כמו שראיתי בסרטון ביקורת על הספר, כנראה שהמלט היה מעריץ ענק של ניין אינץ' ניילס. כשהוא מזדהה עם טרנט רזנור באחד השירים האייקונים אי פעם שמרגיש כאילו נכתבו על המלט, עוד לפני ג'וני קאש.

"למה הפכתי? חברתי המתוקה ביותר? כל מי שאני מכיר, הולך בסוף. ותוכלי לקבל הכל. את אימפריית הלכלכוך שלי. אני אאכזב אותך. אני אגרום לך כאב".

בלי קשר, קצת אהבה לקברנים שהכניסו קצת דאחקות בתוך כל הכבדות הזו.

הרצחת וגם ירשת. קצת קין והבל. מזימות. מתח.
כתוב היטב, שפה גבוהה ועשירה, איזה דיאלוגים...
יצירה מעוררת השראה, יצירת מופת!
* טוב יותר ממקבת.

הגעתי ל-'המלט' הנצחי מלאת חששות.ככלות הכול זהו המחזה הארוך ביותר וללא ספק המוערך והמוצג ביותר של שיקספיר.
ואז התאהבתי בו,בהמלט עצמו,נסיך דנמרק האצילי.וכשהאהבה הגיעה,כל החששות פרחו.
איזו דמות מופתית!מאז ראסקולניקוב טרם נתקלתי בדמות כה שובת לב (אם כי רסקולניקוב מתאפיין כאנטי-גיבור ואילו המלט התגלמותו של ההיפוך).
כל המחזה כולו הוא,למעשה,חדשנות שאין כמותה.שייקספיר מעולם לא התיימר להיקבע למחזות הקלאסים,אך המלט היא טרגדיה הנוגדת כל כך הרבה צדדים במאפיין הקלאסי ויוצרת '''הזדהות נואשת'''.
המלט,נסיך דנמרק מתמודד עם רצח אביו ע"י דודו וחתונת אימו עם המוזכר לעיל.גאות הכאב המתפשטת בקרבו לאור הבגידה ,לצדן של השנאה היוקדת וצמאת הנקמה ,אצילות נפשו וטוב ליבו- יוצרות כולן דמות מורכבת הרבה מעל לטרגדיה האישית שלה.המלט מעלה שאלות קיומיות שהרבה בני אדם נוגעים בהם (גם אם אביהם אינו מלך).דמותו המורכבת מעוררת הערצה.לחשוב שזה נכתב לפני למעלה מ-400 שנים!!בתקופה שהאינדווידואליות המוחצנת לא היתה כה מודרנית.
נסיך דנמרק היא דמות שנונה ומורכבת שיכולה להוות מוטיב להזדהות גם היום.כך אני רואה זאת לפחות.

לאורך כל המחזה,חיכיתי,כמובן למונולוג הנצחי של המלט. "להיות או לא להיות" ועל אף הספקנות הקלישאתית הטמונה בי,נגליתי לאחד המונולוגים המדהימים והחזקים ביותר שקראתי מעודי,מתאר ללא ספק,את הרגשת האבסורד שהפילוסופיים הקיומיים החלו לעסוק בה כמה מאות שנים מאוחר יותר.

התרגום של ט.כרמי מעולה.אם כי אשמח בעתיד לקרוא גם את שלונסקי לשם השוואה.
מדהים.שווה את השפה הקשה.

החלטתי להתחיל מיני פרויקט-
לקרוא לפחות 5 מחזות של שייקספיר(למרות שאני אשמח לקרוא יותר).
הרבה זמן רציתי לקרוא את המלט וזה היה אחלה תירוץ לקרוא אותו(:

אז חיפשתי אותו.
חיפשתי וחיפשתי.
ואז, אחרי מסע חיפושים ארוך, מצאתי אותו!

האמת שהייתי בטוחה שהוא יהיה עבה יותר, אבל הוא היה יחסית דק.
בכל מקרה, השאלתי אותו והתחלתי לקרוא.
בסופו של דבר, לקח לי שבוע לקרוא אותו רק ביגלל שהיו לי הרבה דברים באותו שבוע, אבל ניראלי שהיה
לוקח לי לפחות 3-4 ימים....

היום סיימתי, והאמת שממש קשה לי למצוא את המילים המתאימות להגיד בקשר אליו.

(זהירות, עלולים להיות ספוילרים חמורים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!).

בעיקרון הסיפור דיי ידוע:
המלט, נסיך דנמרק, רואה את רוחו של אביו, שמספר לו כי אחיו(דודו של המלט)רצח אותו ומבקש, דורש
מהמלט לנקום את מותו.
המלט נישבע שכך הוא יעשה, אבל במשך כל(אולי רוב)המחזה הוא מהסס לבצע זאת.
הוא מתלבט מתי לעשות זאת, איך לעשות את זה, ובעקבות כל המחשבה על זה הוא מאבד לאט לאט את השפיות שלו.
הוא גם פוגע בכל האנשים שסובבים אותו בדרך זו או אחרת.
כל הארועים שמתרחשים בספר מובילים לסופו הטראגי של המחזה.

אז מה אני יכולה להגיד ולחדש בקשר אליו?
שום דבר, כנראה.
אני רק יכולה להגיד שהוא, במילה אחת, מדהים(אולי אפילו גאוני!).
אני לא לגמרי מתכוונת שהוא מדהים מבחינת העלילה עצמה, אלא מבחינת הדמויות.
הן כתובות כ"כ.... אמיתי? כן, יודעים מה, אמיתי(גם אם יש קצת יותר מידיי דרמטיות בהן).
כי במציאות, אם הייתי מגלה(בתקופה ההיא-או אולי בכל תקופה)שמישהו שהיה יקר לי מאוד נרצח ע"י אחד האנשים הכי קרובים אליי, אז גם אני הייתי נכנסת ללבטים רציניים. אולי גם אני בסופו של דבר הייתי משתגעת.

היה טיפה מוזר בהתחלה לקרוא את זה כמחזה, כי זה היה כתוב מה דמות מסויימת אומרת ומתי(למרות שזה גם הזכיר לי סיפור שאנג'ל כתבה, אז אולי זה לא היה כ"כ קשה).
בכל מקרה, אחרי שניים שלושה עמודים, ממש נכנסתי לזה.

ברוב הפעמים אני הייתי עכשיו חופרת לכם על הדמויות ומסכמת אותן, אבל עכשיו אני לא בטוחה אם זה רעיון טוב.
אני רק אגיד שכל דמות ודמות היא מורכבת וטראגית.
כל מהלך שהמלט עושה בספר מובילה אל סופה המר(לפחות רוב הדמויות).

אני ממליצה על הספר כי הוא כתוב בסופו של דבר באופן מעניין, הוא מכיל דמויות מענינות ובעיקר טראגיות,
והוא מכיל ציטוטים טובים:

"יש משהו רקוב בארץ דנמרק".

"אמנם דבריו הם שגעון, אך יש בהם שיטה".

"מלים, מלים, מלים".

"צריך לחשוב לפני שמדברים ולשקול לפני שמבצעים".

"ישנם יותר דברים בשמיים ובארץ, הורציו, מכפי שחולמת הפילוסופיה שלך".

"להיות או לא להיות. זו השאלה".

פילוסוף דגול טען פעם שלהוציא את המתימטיקה מההסיטוריה האנושית,זה כמו להוציא את אופליה מהמחזה.
כנראה מתוך חוסר הבנה, נעלבתי בשם המתימטיקה. האהבה של המלט לאופליה במחזה כל כך זניחה ושולית, שלדעתי זה מחזה כלל לא רומנטי. האהבה משמשת רק כיסוד הטעות של הסובבים את המלט בנוגע למזגו הרע ושגעונו.
אין אהבה, אז מה יש? לדעתי, גדולת המחזה היא תיאורי הייסורים שמייסר המלט את עצמו בגין פחדנותו כאשר הוא לא נחלץ לנקום את דמי אביו מיד. לאחר מיצוי הנקודה הזו, הספר מאבד את ערכו.

ספר מהמם!ממולץ בחום