מחלת הצרעת היא מחלה זיהומית רעה!
הספר שווה קריאה, גם אם אינו בעל עומק מי יודע מה.
סיפור על כאב, חולי ושכול של אנשים שנפגשו על אי מבודד (ספינלונגה) בשל צרעתם.
היסלופ מתארת מנעד רגשות רחב שאפיין את אנשי המקום, אשר ביקשו לשמור על צלם אנוש, תוך התמודדות עם האסון שהלם בהם.

מעורר תהיות כלליות, מה נותן לאדם כוחות להתמודד עם משברים. זה כמו מקום לדאגה, כפי שכתב יונתן גפן ז"ל... אשמח לקרא תובנות שלכם :)

בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.

אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא.

ספר קריא מאד. ממש בולעים אותו. ספר מעולה לחופשה או לטיסה ארוכה. וזהו. זה כאילו עלילה טובה ומקום עם היסטוריה מורכבת וארוכה, נפלו לידיים הלא נכונות. הספר הזה שטוח לגמרי, יש טובים ויש רעים ואין כלום ביניהם, הדמויות שטוחות, העלילה מועברת כמו דו"ח וככה גם התחקיר שנעשה על האי וההיסטוריה שלו. קראתי בתחושה של החמצה, סופר טוב יותר היה לוקח את החומרים האלה ועושה מהם יצירת מופת והיסלופ הופכת את זה למעיין רומן רומנטי, וגם התרגום לא מוסיף.

לא הז'אנר שלי, אבל הביקורות שכנעו אותי לקרא ולא התאכזבתי, סאגה משפחתית מורכבת ועצובה כתובה ברגישות. רומן טוב ומהנה.

מדכא במיוחד, אך מעניין מספיק כדי לא להיות מעיק.

ספר מטלטל ועוצמתי. קראתי בשקיקה

הספר "האי של סופייה" מתרחש באי כרתים (ספציפית בכפר פלאקה ובאי ספינלונגה) וקראתי אותו בעת חופשה בכרתים. רבות נאמר על הספר הזה, שהפך לסוג של must בעיני רבים, אך הרושם שהוא הותיר בי קצת יותר מורכב.

הספר מביא סיפור אנושי מעניין, שנוטה לעתים לז'אנר אופרת הסבון, ושזור במאורעות היסטוריים: מלחמת העולם השניה (כיבוש ושחרור האי כרתים מידי הגרמנים) והיסטוריה יוונית מקומית (קורותיהם של המצורעים בכרתים, בספינלונגה וביבשת). הוא לוכד היטב את האווירה בכרתים, גם אם הוא נוטה לקלישאות ולדימויים שבכוח הותאמו לגאוגרפיה. זכורים לי כמה דימויים שקשורים בעצי זית ובזיתים (לדוגמה "היה מר כזית שנקטף זה עתה מהעץ"), כאשר זיתים הם העץ הנפוץ בכרתים, עד כדי כך שהרפרנס אליהם נדוש מדי לטעמי. כמובן שביקרנו גם באי המצורעים, לא מספיק עדויות פיזיות נותרו כדי לדמיין את הקהילה שוקקת החיים שפעלה באי ומתוארת בספר, ובכל זאת היה נחמד. את המכונית חנינו בחזית הכנסיה המפורסמת של פלאקה.

בניגוד לרוב הישראלים, טיולנו בכרתים לא כלל בטן-גב במלון הכל-כלול אלא טרקים, נסיעות מרובות ולינה בדירת airbnb. אני מציינת זאת כי כשהגעתי אל הספר בסוף כל יום, הייתי מותשת אך הספר הצליח להחזיק אותי ערה ולספק מגוון של התרחשויות גם במקבצים קטנים של עשרה עמודים. לא פלא, אם כך, שהספר עובד לסדרת טלויזיה מצליחה ביוון. הוא מותאם לרייטינג הלא-סלחני של הצופים והקוראים, שומר על רצף מרשים של התרחשויות פנימיות וחיצוניות ואין רגע דל.

יחד עם ההיסטוריה המעניינת וההתרחשויות הבלתי-פוסקות, משהו בכל זאת חסר בספר כדי להגדירו כספר איכותי. אולי זה הסוף המלאכותי, הכתיבה שאין לה ערך ספרותי יוצא דופן או התחושה שהספר נכתב כדי להיות רב מכר. יש בו ובעריכתו כמה דברים מטופשים, לדוגמה - שמה של פוטיני בספר רשום בתקציר שעל כריכת הספר כ"פורטיני" ובמהלך כל הספר כ"פוטיני". גם לא ברורה נחיצותו של טוויסט מסויים בסוף הספר (לא אעשה ספויילר) והתחושה היא שהעלילה נכתבה כך למען הדרמטיות בלבד.

לסיכום, זה ספר טוב כדי לליווי חופשה בכרתים או ביוון, רק קחו בחשבון שאורך הטיסה שעה ועשרים דקות.
בניכוי המראות ונחיתות (אין ארוחה) לא תספיקו לקרוא יותר משלושים עמודים, וגם זה רק במידה ואתם טסים בלי ילדים ;)

אם לא אימא שלי, בחיים לא הייתי נוגעת בספר הזה. אני זוכרת שהתחלתי אותו, הוא נעלם לי לכמה חודשים, וכשמצאתי אותו שוב לא הבנתי כלום. אבל זאת ויקטוריה היסלופ, אז אני לא יכולה להתלונן.
בגרסה הבריטית של חוטים מקשרים ויקטוריה שמה תמונות של סלוניקי וכתבה "מסתבר שכל אוכלוסיית היהודים של סלוניקי, כ-50,000 איש, נלקחו למחנות ריכוז בשנת 1943. זה גרם לי להלם. לא היו לי מילים. ידעתי שהקהילה היהודית ביוון כמעט ונעלמה. עכשיו אני יודעת למה."
כמו התיאור הזה, גם האי ספינלונגה אמיתי, וגם עליו מתו המונים של אנשים. וזה אחד הקטעים הכי מזעזעים שיש בספר.

כדי לא לאבד את הדמויות האהובות עליי, במוח שלי, בדיסקרטיות (ומאוחר יותר על הכתב), העברתי את כולם למאה ה-21, מריה שוב בת 16 ואנה שוב בת 18, קיריציס בן 21, אלני מתה מסרטן ולא מצרעת, העיקר לא לאבד אותם.

מריה שקטה, אולי שקטה מדי. נערה יוונייה ככל הנערות, כמו קטרינה בחוטים מקשרים (רק בלי הקטע של הרקמה). כמו שמתואר בספר, יפה כמו פנינה אדומה (יש דבר כזה). אחותה הגדולה אנה דורשת תשומת לב, אולי דורשת יותר מדי. מאוד קולנית, בעלת הרבה מאוד רגש בתוכה, רגש שגרם למותה. כמו שמתואר, יפה כמו יהלום מלוטש.
השתיים בנות למשפחה מכרתים, האם, הלני, מורה. האב, יורגוס, דייג. משפחה שמתפקדת יפה עד שמגיעה הפצצה - הלני חולת צרעת. היא נלקחת עם אחד מתלמידיה, דימיטריס בן התשע, לאי ספינלונגה. מטפלים בה הרופא של האי, כריסטוס לפאקיס, וחברו, ניקולאוס קיריציס, רופא עור שמתחבב על מריה. הלני לא מחזיקה מעמד.
שנים מאוחר יותר, אנה נישאת לאנדריאס ונדולאקיס, בן לאחת המשפחות החזקות בכרתים, ובן דודו, מאנוליס, שמנהל עם אנה רומן, רוצה להינשא למריה. כחודש לפני החתונה, מריה מתגלה כחולת צרעת. היא נלקחת לספינלונגה. באותה התקופה, דוקטור קיריציס, שהפסיק את ביקוריו לפני מספר שנים, חוזר לעבוד על האי. במקביל, אנה יולדת בת בשם סופיה, ולא ידוע מי אביה של הילדה.

בלילה בו חוזרים תושבי ספינלונגה לכרתים, דוקטור קיריציס מציע נישואין למריה. מאוחר יותר באותו לילה, מגיעה המשלחת של משפחת ונדולאקיס. איש אחד נראה בורח ממנה. הדלת נפתחת, ובחורה צעירה עם גרון שותת דם נראית מאחוריה. אנה ונדולאקיס נורית באותו הלילה בו אחותה הצעירה חוזרת. "איך בלילה אחד קיבל בחזרה את בתו האחת ואיבד לתמיד את בתו האחרת."

ספר קשה, יותר מחוטים מקשרים, אני חייבת לציין. מה שעלה בגורלה של סופיה כתוב כבר בתקציר, אני לא צריכה לכתוב פה.

קנינו את הספר בדיוטי פרי לפני המראה לכרתים.
אשתי קראה את הספר בטיסה הלוך ובכרתים בכל רגע פנוי, ואני התחלתי לקרוא בהמתנה לטיסה חזרה.
בכרתים היינו אורחי מלון "פורטו אלונדה" שבעיירה אלונדה כ 5 ק"מ דרומית לעיירה פלאקה שמול "ספינלונגה"- אי המצורעים.
אחד הרגעים המרגשים בטיול היה הפלגה לספינלונגה. רוב התיירים מפליגים מאלונדה בספינת תיירים, אבל אנו שחזרנו את הפלגתם של המצורעים עצמם, יצאנו מהמזח הישן שבעיירה פלאקה, על גבי סירה עתיקה וגונחת, שאולי נשארה מהימים ההם. היה יום יפה ובהיר. הפלגנו בשעה 5 אחה"צ והסירה באה לאסוף אותנו בשעה 6, כשהאי נסגר (לא נעים להשאר שם בלילה, אחרי כל מה שקראת).
החווייה של לקרוא ספר וגם להיות במקום העלילה נותנת מימד אחר לחוויית הקריאה. כך גם חוויתי בברצלונה לפני 5 שנים כשאחרי שחזרנו יצא לאור הספר "צלה של הרוח" שבלעתי אותו תוך מס' ימים.
"האי של סופיה" זה ספר נפלא, קריא ומעניין, ומכניס את הקורא לחווייה של האנשים שסבלו במחצית הראשונה של המאה העשרים ממחלה שהיתה אז חשוכת מרפא. ספר מרגש מאוד , במיוחד הקטעים בהם מתוארת פרידה של חולה מבני משפחתו, כשברור שזו פרידה לעולמים, למעשה כמו מוות.
מומלץ מכל הלב, במיוחד בשילוב עם ביקור בכרתים ושייט לאי.
דרך אגב, במקור הספר נקרא "האי" ולא האי של סופיה.

אני מאמינה שזהו אחד הספרים שנמצאים לכל אחד על מדף הספרים, ואם לא אז כנראה הוא נתקל בספר זה.
הרבה המליצו לי עליו, ואני בהחלט יכולה להבין למה. אני חושבת שויקטוריה היסלופ היא סופרת מעולה, שיודעת לסחוף ולגעת בקוראים שלה.

זהו מהספרים שבולעים אותם תוך יום, וגם נהנים מהם.

הספר אכן מוצלח. לקח לי לא מעט זמן להתחבר אליו , אני חושבת שהתרגום תחילה הפריע לי אך בהמשך נכנסתי לסיפור והיחס אליו התמעט.
נהניתי מאוד מהקריאה. אני נהנית לקרוא על תקופה מסוימת, והתעסקות במחלת הצרעת הייתה מעניינת, ובשבילי זו הייתה בעצם הפעם הראשונה בה נתקלתי במחלה מעבר לערך באנציקלופדיה.
הדמויות של היסלופ עוברות בסיפור תלאות ומהלומות רבות אך למרות זאת הן מרימות את ראשן וצופות אל העתיד, שאולי יהיה טוב יותר. כריכת הספר מעבירה מסר זה וכמובן שעוד מסרים רבים, אם זה הבדידות, אם זה הזמן שנעצר, ההרגשה שמתנהל עולם שלם ואני נמצא במקום שהוא מנוכר לו.

אם להגיד שמצאתי עומק כלשהו בספר, לא מצאתי. אני קוראת וקוראת ומחכה לראות על מה כולם מדברים בספר הזה, ולא מצאתי.
אני חושבת שחסר בו משהו, משהו שיחדור לי ללב ויטלטל את עולמי כפי שהוא טלטל את עולמם של תושבי ספינלונגה.
בנוסף אגיד שהדרמה שהייתה בסוף הספר הרסה לי את הצפיות, ומשם כבר הבנתי שאת עיקר הספר קראתי. לטעמי זה היה קצת קיטשי וזה פגם בספר, אך כמובן זו דעתי האישית. מה גם שיש לי קצת ביקורת על הסיבה לספר בעצם את הסיפור. הסיבה שסופיה בחרה לנצור את עברה אבל ניחא, זה לא כל-כך משנה.

בקיצור, ספר באמת טוב, הוא סוחף וענייני, לי הוא חידש רבות בנושא מחלת הצרעת וזו אחת הסיבות שהכי נהניתי לקרוא אותו.