לא קל לכתוב ביקורת שלילית על אחד מרבי המכר הגדולים. הרי אינני חכם יותר מכולם ואם כ-ו-ל-ם אהבו אז מי אני שאכתוב נגד. אבל מה עלי לעשות אם דעתי על הספר שלילית? לדעתי מדובר בספר שיש בו מתח והרבה, אבל זה הדבר היחיד שיש בו. לנאיבים חסרי השכלה, חסרי חוש ביקורת ושבנוסף לכל זה אינם יודעים אף לערוך חיפוש פשוט בגוגל הספר נראה כספר כמעט מדעי. גם לכותבי הביקורות הנלהבות בעיתונות משום מה היה נראה כך. מאז ומתמיד מנקר בי הספק כמה כותבי ביקורות שזו עבודתם כותבים את דעתם וכמה את מה שטוב להם לכתוב? ואותו הספק נכון גם על הסופרים הממליצים על הכריכה האחורית של ספרים.
מלבד זאת אין הרבה תחכום בעלילה. ספר מתח טוב הוא ספר שכשקוראים אותו פעם שנייה מוצאים בו הרבה רמזים שלא קלטו בקריאה הראשונה, מה שממש לא קורה לא בצופן דה וינצ'י ולא בשאר ספריו של הסופר.
ולסיכום: מכיוון שכל ספריו של דן בראון כמעט זהים הייתי ממליץ לקרוא את אחד מהם כדי שלא תחשבו תמיד שהפסדתם בזה שלא קראתם את "רב המכר" ואחר כך למכור אותו ואם אין קונה פשוט להשליך, חבל על המקום במדף הספרים.

אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי מעודי: ללא ספק מדובר באחד הסופרים עם השפה העשירה ביותר, עם יכולת מדהימה ליצור אנלוגיות (שהרי כל הספר הוא משל לאמונתה ודרכה הייחודית של חסידות ברסלב) ומעל הכל עם יכולת יוצאת דופן לקרב להבנה וליצור הזדהות עם אחת הקבוצות הפחות בקונצנזוס שבדרך כלל זוכה לבוז מלווה בסיבוב אצבע על הרקה. לפני שקראתי את הספר ראיתי בכל ברסלבר עם ה"שמחה" והריקודים אידיוט במקרה הטוב ומטורף במקרה הרע, ועכשיו המבט שלי מורכב יותר.
אך העלילה בספר לוקה בחסר, המעברים חדים מדי, הקרב לא ברור והרבה דברים היו צריכים הסבר נוסף. מלבד זאת האירועים בספר קורים מדי מהר ואירועים שאמורים להימשך על פני שניים שלושה פרקים נכתבים בשורה עד שניים, פער כל כך גדול בין רמת הכתיבה לרמת העלילה כמעט שלא פגשתי. כך שדי קשה ליהנות מהעלילה וחבל.
מלבד זאת מהספר משתמע שברסלב איננה זרם בחסידות אלא זרם ביהדות, שהרי כל אדם דתי יסרב לקבל את מרכזיותו של בעל התמורות בתמונה עד שנראה שהמחולל כמעט מיותר, ובתרגום חופשי לדעת הסופר, הנמנה על חסידות ברסלב, חסידי ברסלב מאמינים שאת כל האירועים בעולם מנווט רבי נחמן מברסלב שתמיד נמצא בכל מקום ויכולתיו הם מעבר לכל הגבלה כך שהוא יותר דומה לבוראו מאשר לבן תמותה. אך אינני מכיר מספיק את ברסלב בשביל לדעת אם זה באמת כך.
לסיכום: ספר עם שפה טובה, מומלץ למי שמחפש להבין את תופעת ברסלב. כל השאר יכולים לוותר.

שרה גיבורת נילי זה ספר המתאר את החיים בארץ בסוף ימי השלטון העות'מאני ככלל ואת פעילותם המדהימה בתעוזתה של ניל"י בפרט. זה סיפור יפה ועצוב הכתוב לבני הנעורים אך מתאים לכל גיל. ניל"י לא זכו במשך שנים רבות להערכה ולהוקרה כראוי להם ולהיפך פעילותם "זכתה" שלא בצדק לעויינות רבה מצד היישוב ואף אחרי קום המדינה נמשך יחס זה לארגון ניל"י. רק מאוחר יותר הם זכו למעט הערכה והנצחה (הגיע להם הרבה הרבה יותר) וספר זה מסייע גם הוא
לתיקון העוול ההיסטורי.

בשביל לכתוב ספר על התנ"ך המינימום שנדרש זה רמת כתיבה גבוהה שאין בספר מלכים ג'. מלבד זאת כשרוצים לכתוב ביקורת על התנ"ך ובעיקר כשבאים לטעון שהסיפור בו שקרי ובאים לכתוב את הסיפור "האמיתי" לא יתכן שהסופרת עצמה במקום להיצמד לאירועים ההיסטוריים תטה את הסיפור כרצונה בגלל פמיניזם וכל מיני סיבות אחרות. המגוחך ביותר בעיני זה שהיא כותבת שהספר הוא על פי מדרשי חז"ל כשברור שרק חלק מהספר הוא על פי מדרשים וגם את אותו חלק היא הוציאה מהקשרו.
מלבד זאת הבחירה בדמותו של שלומעם כסמל הטוב ובדמותם של דוד ושלמה כסמל הרע היא החלטה שלה ללא שום ביסוס מינימאלי. וזה חלק מסגנון ספרותי מודרני שלוקחים סיפורים היסטוריים והופכים את דמויות הרעים והטובים ללא מקור וראיה וכך יוצרים יצירה חדשה וכאילו חושפים את "האמת ההיסטורית", כשלמעשה צריך הרבה תעוזה ואולי אף טפשות לחשוב שיש לנו כלים לדעת מה באמת היה לפני אלפי שנים ועוד מכוח זה להאשים את התנ"ך בזיוף.
ובכלל כשכותבים על הספר שהכי נקרא והכי השפיע במהלך ההיסטוריה לא היה מזיק קצת יותר צניעות.
לדעתי גם יצירת דמותה החדשה של מיכל מטופשת, באותה מידה היא יכלה לטעון על כל אישה אחרת מנשות דוד ואף סתם אישה שהיא הייתה זאת שניהלה את העניינים בפועל רק התנ"ך בחר להשמיט זאת. היא אף יכלה להמציא דמות חדשה ולטעון שלמעשה היא זאת שניהלה את השלטון והתנ"ך השמיט זאת מטעמים שוביניסטיים או בשביל להגדיל את מלכות יהודה ובית דוד.
לדעתי הדבר החשוב ביותר בספר היסטורי וכ"ש בספר שבא לספר את הסיפור האמיתי (או האמיתי לכאורה) הוא האמינות, הניסיון להגיע לאמת ושלא יהיה שום אינטרסים או דעות שמכוונות לאיזה "אמת" להגיע, מה שנותן לספר מלכים ג' כוכב אחד מינוס.

ספר מעולה, מיוחד במינו. הספר שקראתי בילדותי (נראה לי הוצאה אחרת ותרגום אחר) ולמרות ששנים לא קראתי בו הוא עדיין מהספרים שאני זוכר הכי טוב. הספר מתאר בצורה מושלמת את הווי החיים בבית הספר של אנריקו, אבל השיא של הספר זה הסיפור החודשי ובעיקר הסיפור על הילד שנוסע עד ארגנטינה ומציל את אמו והסיפור על החייל הקטן סיפור עצוב ויפהפה. זה הרבה יותר מספר מומלץ.

מדהים שספר כ"כ מטופש ורדוד נכתב על ידי אחת הדמויות הכי משפיעות בהיסטוריה של ישראל. ומדובר באדם שגם גדולי מתנגדיו יודו שפעל בארץ גדולות ונצורות. חבל על אדם מוערך כל כך שכתב ספר כ"כ הזוי וחסר טעם.

אחד הספרים המזעזעים ביותר שקראתי על השואה וזה למרות שקראתי הרבה ספרים וקשה לי להזדעזע גם בגלל זה וגם בגלל עדויות מחרידות ששמעתי מאנשים (חלקם קרובי משפחה) שהיו שם. הספר קשה לקריאה גם בגלל תיאור הזוועות שהיו שם אך גם בגלל שהספר כתוב בצורה יבשה וחסרת כל רגש כאילו מדובר בדו"ח רפואי ולא בספר המתאר זוועות שלא יאמנו וזה דבר שמזעזע (וגם צורם) באופן מיוחד. כמובן שאין לנו שום זכות לשפוט את הכותב אך אני חושב שכל מי שקרא את הספר יבין היטב על מה אני מדבר.

ספר מטורף לחלוטין בושה לאינטלגנציה ולשפיות.

ספר שכל כולו טפיחה עצמית על השכם. ובכל זאת למרות שהספר לא אובייקטיבי כלל הוא מעניין.