העיר קורדובה בספרד, אוקטובר 1995.
אני עדיין לא יודע את זה, אבל בעוד שבועיים וחצי אעמוד 90 מטר
מראש ממשלת ישראל בעת שיהודי דתי ירצח אותו בשלושה כדורים אל גבו ויקבור סופית
את המיזם הציוני.
בינתיים אני יושב 90 מטר מהזירה.
זו הפעם הראשונה (ובדיעבד האחרונה) בה אני יושב בקורידה.
לוקח הרבה זמן עד שמתחילים ואני שותה כבר בקבוק שלישי של סן-מיגל ומהרהר בפרדיננד.
זה היה אחד מהספרים האהובים עלי כילד.
כל כך התרשמתי מהפר שפשוט לא רצה להילחם אלא להריח פרחים.
כל כך אהבתי את התיאור שלו רובץ בין עצי השעם, עם הפרפרים והפרחים, תיאורים שתמיד
השרו עלי שלווה גדולה.
כאן אין שלווה.
השערים המוגפים נפתחים, שאגות ההמון עולות והטקס הפגאני המצמרר מתחיל.
גברים ספרדיים עטורי בגדים ממאות שחלפו חודרים אט אט אל הזירה, מחכים לחיה.
והנה הראשונה יוצאת, בוטשת ונושפת.
האם חש פרדיננד כבר שם, בשדה הפרחים, את ריח המוות שמתפשט כעת על הזירה כולה?
החרב הראשונה מפלחת את הכתף השרירית, אך לא הורגת.
כאן לא הורגים מהר.
הדם קולח, הגברות הספרדיות הופכות מרוגשות ואני חושב על פרדיננד.
פר שלא רצה מלחמה.
רק פרחים ופרפרים.
אבל אין פרפרים פה.
עוד מיני רמחים, חניתות ושאר מרעין בישין ננעצים בחיה.
וכעת, כאשר הדם ועימו החיים הולכים ונוטשים את גוף החיה, אני מתאווה, אפילו לרגע אחד
שהיא תצליח להכות ביריבה האנושי. אקט אחרון של חיים שישאיר את חותמו, כמו ליאונידס
ו-300 הגיבורים שלו שנתנו את הכל במעבר תרמופיליי.
זה מול זה ניצבים אדם וחיה.
ואז היא מוכרעת.
מאז, כל פעם שאני מהרהר בפרדיננד שלא רצה להילחם, אני מהרהר במראות אותה זירה.
וחושב שאולי לא במקרה, תוך 20 יום, הייתי פעמיים במרחק של 90 מטר
מהמקום בו נרצחו אלו שלא רצו מלחמה.

סיפורו של פרדיננד [מהדורת 2002]

מונרו ליף

מי מכם לא הרגיש בשלב מסוים שהוא שונה? שדרכו חריגה משל חבריו וסביבתו? מי מכם לא הרגיש שהוא כלל לא מובן בעיני הסובבים אותו ואף מהווה מושג ללעג?
לאורך ההיסטוריה וגם בימינו תמיד היו וישנם אנשים שירגישו שהם עוף מוזר, שונים, מוזרים ועוד כהנה וכהנה כינויים שהיופי מאיתם והלאה.

שנים רבות חשבתי שמוזר זה רע, שמוזר זה נורא, שצריך לנסות ולהתאים עצמך לחברה שבה אתה מסתובב, אבל בסביבות גיל 12 נפל לי האסימון: מוזר הוא לא משונה ושונה. הוא מיוחד! לכל אדם יש את הדרך שלו להתנהל, לכל אדם יש את הדרך שלו לראות את העולם ולהבינו, וזה בסדר גמור. אם היינו רואים את העולם באותה צורה? באותם משקפיים? האם העולם לא היה משעמם? האם הוא לא היה בנאלי ושיגרתי?
כמו שאצבע אחת לא דומה לרעותה, כך גם בני אדם לא דומים איש איש לאחיו. עולמנו מאכלס בני אדם רבים בצבעים שונים ועם תכונות שונות וייחודיות, וזה יפה. זה מקסים.

ספרון קטן זה מורכב מעמודים בודדים והסיפור שבו הוא פשוט וחמוד, אבל כפי שכבר רשמתי לכם בביקורת הקודמת על ספרו של יעקב אורלנד, פשטות וחמידות יכולות להטעות, ומה שנראה כמשהו שהוא לא מלהיב במבט ראשון, יכול להכיל בתוכו הרבה שאלות מוסריות ופילוסופיות.
[ וזו אחת הסיבות מדוע אני אוהבת ספרות ילדים, כי היא גורמת לך לחשוב מה יש מעבר, התשובות לא נמצאות מול העיניים]

סיפורינו מתאר שור חביב שמשחר ילדותו העדיף לנהוג ההפך מחבריו ובמקום להתרוצץ, לחבוט ולרדוף, הוא מעדיף לשבת ולהריח פרחים. בהתחלה אימו של השור מרגישה עצובה וחרדה לגורל בנה, אולי הוא עושה זאת כי הוא בודד? אבל לאחר שהיא מגלה שזה רצונו האישי ואף סיטואציה לא כופה עליו מנהג זה, היא עוזבת אותו לנפשו.
מפה לשם העלילה מסתבכת ושורינו החביב מוצא עצמו בלב ליבה של מלחמת שוורים שהוא כלל לא חושק להשתתף בה והיא איננה תואמת את הסטנדרטים שהציב לעצמו.

[דרך אגב, זו עוד נקודה שאני אוהבת בסיפור זה, שהאמא מניחה לילדה לנהוג כפי שהוא רוצה, כפי שהוא רואה לנכון.זה דבר שאיננו מובן מאליו, שאם תאפשר לילדה חופש בחירה וחירות. אני אישית מכירה אימהות שרואות בילדיהן רכושן הפרטי וכתוצאה מכך, מדכאות אותם ומונעות מהם לבטא את אישיותם האמיתית, מכיוון שהיא נוגדת את עקרונותיהן,שמציבות בפניהם דרך אחת ויחידה מגיל צעיר וכל סטייה ממנה איננה מקובלת על הדעת. האם אין זה חולני? אמא אמורה לעזור לילדה לצמוח ולא לדכאו רק כי דרך ההתנהלות שבחר אינה לטעמה וכי יש באפשרותה להחליט עליו כי הוא רכושה הפרטי, ובנוסף לכך, לא בוחלת אף אמצעי למען השגת מטרתה, אמצעי כמו השפלתו של האחר]

הספר מתמסר במלוא עוצמתו להעברת המסר שיש אנשים שאינם מתנהגים אותו הדבר וצריך לכבד את החלטתם ולא ללעוג לה. כיצד יש אדם מסוים [ במקרה הזה, שור] שמחליט ללכת כנגד הזרם ולדבוק בעקרונות המנחים אותו. זה בעצם מה שהשור בסיפור עושה, הוא דבק בעקרונותיו עד סופו של הסיפור. הוא מחליט לא ללכת עם הזרם. הוא מחליט להיות עצמו, לא משנה במה הדבר כרוך.
וזו אחת הנקודות היפות בספר: אתה צריך לדבוק במי שאתה, באופייך, בתכונותייך. להיות אתה זה מיוחד, גם אם אתה קצת שונה, אל תראה בזה מכשול וקללה, אלא תראה בעובדה זו יופי. תתגאה. תתגאה במי שאתה ואל תכנע לתכתבי החברה.

בטח רבים מכם ירימו גבה ויאמרו: נו אז מה, למרות המסר החשוב, מה לי ולספר הילדותי הזה? הוא לילדים ואני מזמן עברתי את הגיל!
לטעמי? הגישה הזאת כלל לא נכונה ולא רק שהיא איננה נכונה, היא עושה עוול לספרון המקסים הזה שטומן בחובו מסר רב, מסר שצריך להיות נחלתו של כל אדם בישראל ובעולם.

תמיד כשאני קוראת ספר ויש בו מסר ברור שהסופר רצה להעביר לקוראיו, אני בוחנת כיצד הועבר המסר, האם המסר עבר היטב או שמא יש לתת נקודות בודדות על הניסיון הנחמד ותו לא? האם בעקבות קריאת הספר צצו אי-אילו מחשבות במוחי? כאן, בספר זה, לדעתי, המסר עובר בצורה מצלחת, נהירה לילדים ולבוגרים, כשמלווה אותנו לאורך הקריאה דמות מקסימה וחביבה כמו פרדיננד השור, שהקורא מרגיש חיבור מיידי עימו, ומצליח להזדהות עם מצבו.

לסיום, לא אכביר במילים ורק אוסיף ואומר: ספר קלאסי מצוין עם ערך מוסף. ספר משעשע שמתחת למעטה השעשוע מתמקד בנושא חשוב, נושא שכל ילד, ילדה ואף איש ואישה צריכים להכיר בו, שסוף סוף יבינו שלכל אחד מותר להיות כפי שהוא רוצה להיות, שלא כולם צריכים לאהוב את אותם הדברים ולדבוק באותם העקרונות, שזה היופי שבעולמינו: ריבוי הדעות, ריבוי העדפות, ריבוי התכונות, ריבוי השוני החיצוני. אין אנו צריכים לנהוג כרובוטים ההולכים וחושבים אותו דבר. אנו בני אדם, בשר ודם. ומטביענו אנחנו אנשים חושבים ויש לכבד ולקדם את היותנו יצור חושב ולא לדכא. למען עולם טוב ועשיר יותר.

סיפורו של פרדיננד [מהדורת 2002]

מונרו ליף

אחד מן הספרים שגיליתי בזכות ילדיי (רואים, משתלם להיות הורים) ונשביתי לחלוטין בקסמו. מוכיח שאין הבדל בין "ספרות ילדים" ל"ספרות מבוגרים" אלא בין ספרות טובה לספרות שאינה כזאת. זהו ספר מקסים מאין כמוהו על שור פציפיסט שפשוט לא מעוניין להילחם בזירה, אלא רוצה לשאוף את ריחם הטוב של הפרחים וליהנות מן החיים. משל פציפיסטי משמח ביותר מלווה באיורים מקסימים. וידוי, אני שוקלת בכובד ראש לגנוב אותו מהספרייה...