לבחורה בטלפון היה קול מתוק וצעיר. היא הציעה לי לחגוג את יום הולדתי הארבעים ולהזמין לביתי "חבילת טיפוח מפנקת" שכוללת טיפול פנים, מניקור והתאמה של תכשירים מיוחדים לעורי המזדקן. נתתי לה לסיים את נאום המכירות שלה, תוך שאני מסתובבת בבית, ידי האוחזת בטלפון מתקשטת בציפורניים כסוסות ומחוסרות לק, מבט במראה מורה לי על שערי האפרפר והחף מצבע, ופניי נטולות הקרם והאיפור. אז הודיתי לה על רצונה הכן והאמיתי לעזור לי לקדם את פני הזקנה, אמרתי שאין צורך, וסגרתי את הטלפון.
הנה כי כן אפשר להבין שאני לא קהל יעד מתאים לספר שבכותרתו נמצאות המילים "בית ספר ליופי". ספריות וקוסמטיקאיות לא בדיוק מעניינות אותי. למעשה אני לא קהל היעד לשום ספר שבאתר הזה 95% ממדרגיו הם נשים. ובכל זאת לקחתי אותו מהספריה (בשביל הבת), וקראתי אותו (כי נגמרו לי שאר הספרים), ולא היה נורא.
דבורה רודריגז, ספרית ממישיגן, הגיעה להתנדב בקאבול בירת אפגניסטן, במסגרת פעילות של כנסיה כלשהי. היא הרגישה הכי מיותרת בעולם, אל מול שאר חברי המשלחת המיומנים שאיתם באה, עד שנודע לנציגי השגרירויות המערביות במקום מה הוא מקצועה. מתפקיד ספרית לאנשי צוות מערביים, התגלגלה דבורה עד שהגיעה למיזם יוצא דופן, והיא פתחה בבירת אפגניסטן מוסד שיכשיר נשים לעבודה במכוני יופי. וזה הסיפור שלה. איך עזבה באמריקה בעל מכה ומתעלל, השיגה תרומות מחברות שונות, ופתחה בית ספר, זה גם הסיפור של הנשים איתן עבדה, והקשיים האישיים שלהן בחיים ומגורים בחברה שמרנית מאוד, וגברית מאוד. הסיפורים מעניינים, חלקם נוגע ללב. וחלקם הזוי, כמו סיפור הנישואים שלה עם גבר אפגני. וחלקם אפילו מעורר תמיהות, כמו שני הבנים שלה שנותרו בארה"ב עם סבתא שלהם.
זה ספר "בסדר" ולא יותר, כי הכותבת היא ספרית. לא סופרת. יש הרבה קשיים בקריאת הספר. אלה יותר אנקדוטות ולא סיפור רציף, הן מלאות בפלשבקים שבאים למלא חורים בעלילה, אבל לא מצליחים למלא הכל. כך נוצר ספר שהוא למעשה קרעי סיפורים שהם מעניינים בפני עצמם, אבל אינו מצליח להתלכד לכדי ספר שלם.
