בדרך כלל הסופרים פחות מעניינים או מרגשים אותי. הספרים שלהם כן, אבל בסופר אני לא מתעניינת, ודווקא פה, אולי מפני שלא מזמן הייתי בהצגה המעולה "ההודאה" של סיני פטר ומוטי לרנר, שאחריה הם סיפרו על הנסיונות להעלות אותה בכל התיאטראות הידועים, נסיונות שכשלו למרות קאדר השחקנים המפואר שכולל גם את עודד קוטלר וחווה אורטמן וג'ורג' אסקנדר, עד שהעלו אותה בלית ברירה בתיאטרון יפו, ולמרות שיש עוד מרחק, חשבתי על ווינוביץ' ועל איזה באסה זה להיוולד עם כזה כשרון מאחורי מסך ברזל , כשאתה לא יכול להביא את היצירה שלך אל האנשים שהכי מבינים את המקום ממנו אתה יוצר ואת השפה שלך ואת מה שעליו אתה מדבר. סולז'ניצין, בעיקר בזכות הנובל, עוד הצליח להגיע לכמה אנשים אבל סופר כמו ווינוביץ' נשאר קצת מאחור למרות שכישרון בטח שהיה לו וגם היה לו מה להגיד והוא עשה את זה בחן כזה שיכול להשכיח את כל שאר העולם.
אני לא סתם אומרת את זה, את הלהשכיח. ככה זה היה. כשהייתי קרוב לאמצע הספר קיבלתי טלפון מאמא שלי שהיתה אמורה לבוא לאסוף אותי לאנשהו. זה היה ביום שני, קר, עוד לא גשום, שבע וחצי בערב. היא היתה על כביש 4, נכנסה בכל הכוח במכונית שלפניה. לא שמה לב לפקק שאחרי הפנייה. הגעתי לשם קצת אחרי האמבולנס והמשטרה. דאגנו לגרר, סיימנו את כל הפרוצדורות, כולם היו מאד מאד נחמדים, במיוחד הנהג שבמכונית שלו היא נכנסה (יש מצב שאם הייתי צעירה בעשרים שנה, חוץ מלקחת את מספר הטלפון שלו ולשאול אם הוא בסדר הייתי טורחת לברר את מצבו המשפחתי). אז אחרי הכל נסעתי איתה לבלינסון, למיון. היא היתה מאד מבואסת. זה הטוטאל לוס השני שלה תוך פחות משנה, תחושה מאיימת של אבדן העצמאות כך שהעובדה שאף אחד לא ממש נפגע לא הצליחה לנחם אותה.
וכשאנחנו יושבות על הכיסאות, ממתינות לתחילת שרשרת הבדיקות, היא שאלה על מה הספר שאני קוראת. נכון שהוא הצחיק אותי גם תוך כדי, אבל כשסיפרתי לה את הסיפור שלו התחלנו שתינו לצחוק, צחוק משוחרר ולא לגמרי נשלט, בטח לא הולם את כל התפאורה וכנראה מבטא גם את מידת הלחץ שהיינו בה עד לאותו שלב, ויחד עם זה לחלוטין מעוגן בנסיבות שווינוביץ' בדה.
זה סיפור על רוסיה של סטלין ערב מלחמת העולם השניה, ועל אחד, איבן צ'ונקין, חייל שהוא לא חכם ולא יפה ולא שום דבר באופן מיוחד אבל הוא יודע ללכת בקווים ישרים וגם לחשוב ככה, רק ככה, ואפילו להגיד רב הזמן את האמת. ומה קורה לו? מה לא? והכל שנון ומצחיק ושנון ומצחיק ומלעיג את כל מה שראוי להלעיג ולא פלא שברוסיה של שנות השישים אי אפשר היה לקרוא את הספר הזה.
וזה הזכיר לי, בקטנה, סיפור שסיפר לי מישהו על צבא אחר, ישראלי, שנות התשעים. אותו אחד, חייל מודיעין, הוצב עם כמה חברים שלו בבסיס צבאי של איזה חייל אחר. משהו כמו מאתיים חיילים היו שם עד שאותם המאתיים התפנו, עברו למקום משכן אחר, ונשארו רק אותו אחד עם כמה חברים שלו. והאספקה – שוטפת. מצרכים על מצרכים עבור מאתיים חיילים ככה שגם אחרי שהחליפו חלקים מהפרודוקטים בעסקאות ברטר משונות שעל פניו נראו לא כדאיות עם כל חדרי האוכל בסביבה ושדרגו את חומרי הגלם כך ששום דבר לא היה חסר, הצטברו העודפים. בצר להם פנו אל מי שאחראי וביקשו לגאול אותם מהשטף הזה, אבל אותו אחד הסביר להם שזה לא משהו שעושים, כי לגרוע אמנם אפשר אך כשיבוא היום וישתכנו שם שוב איזה מאתיים חיילים זה יהיה מעל לכוחותיו לדאוג ששוב תגיע אספקה לכל אותם האנשים. איך הסיפור הזה נגמר אני לא כל כך יודעת. לא שאלתי. זה גם לא נראה לי משנה.
אז זהו. אמנם יצא לי קצת ארוך הפעם, אבל הי, זה לפחות לספר לגמרי שווה.
