על הכריכה של ההוצאה הקודמת של הספר, משנת 1987, מצויירת רשת עכביש, כשחלק ממנה קרוע. על הכריכה של ההוצאה המחודשת של הספר יש אוסף פרלינים מעורר תיאבון. זה נכון שגיבור הספר הרמן קרלוביץ הוא יצרן שוקולד. כמו כן נכון שהכריכה הזאת מפתה קוראים פוטנציאליים שהולכים לקרוא את הספר בגלל שהיא כל כך יפה, ולמעשה מקבלים משהו מאוד מאוד אחר ממה שציפו לו ומה שהכריכה משדרת. לכן, באופן פרדוקסלי משהו, הכריכה הולמת באי מותאמתה לתוכן של הספר. קצת כמו קורי העכביש שתופסים את החרק המסכן ולוכדים אותו ואז העכביש יכול לשתק ולאכול אותו בנחת.
הרמן קרלוביץ הוא סוג של עכביש. הוא יתרן שוקולד, נשוי בצורה די שגרתית ומשעממת לאישה שהוא לא מעריך, ויום אחד הוא פוגש אדם שדומה לו. אז הוא הוגה תוכנית פשוטה למדי, לבצע את הרצח המושלם. לגרום לאותו כפיל ללבוש את בגדיו שלו, כלומר של הרמן, להרוג אותו בצורה שתיחשב כהתאבדות, אז יזהו את המת כהרמן המנוח, הרמן עצמו יחמוק מהמשטרה, מהחובות שלו ומשאר הבלי העולם, והכל טוב. הרצח, אגב, הוא לא החלק החשוב בסיפור, אלא רק הדרך. החשוב הוא המשחק שבזה, וכך הרמן מתייחס לזה. מעין גירסה של "החטא ועונשו", אבל עם טוויסט. הטוויסט הוא שהרוצח לא מתייסר בכהוא זה. שום נקיפות מצפון שהם. מצד שני, התוכנית גם לא עובדת כמו שתכנן, ומה שנשאר זה חוסר הבנה איך המטומטמים לא נפלו בפח שטמן להם.
חבר תסריטאי ואוהב קולנוע אמר לי פעם: "אם אני שואל איך נהנית מסרט כלשהו, ואת עונה לי תשובה שמדברת על זוויות צילום, זה סימן שהסרט לא טוב". הספר הזה הוא כמובן ספר, וזוויות צילום אינן רלוונטיות, אבל תיכף נראה את הצד השווה שבדברים. הספר נכתב בגוף ראשון, כביכול מפיו של הרמן, אבל זה עולה בסימן שאלה בחלק מהפרקים. הדובר, מי שלא יהיה, מאוד נהנה לדבר על זה, על הכתיבה, על אופן הכתיבה, על הנמען של הסיפור, על הז'אנר של הסיפור. כמו כן הוא מצטט המון יצירות ספרותיות וקלאסיקות, ומראה בהן בקיאות רבה. מהבחינה הזאת מי שאוהב ספרות יהנה מאוד לקרוא את הספר, כי יש בו הרבה חשיבה על מעשה הקריאה ומי הוא היוצר של היצירה. מהצד השני, זה מה שיש, כי עלילה רבה אין. הספר די דק, הרצח מתקיים אחרי האמצע, והרבה נסוב על חשיבה והרהורים, אז בתור ספר הוא קצת פחות. העיקר שיש פרלינים על הכריכה.
