על משכבי בלילות
בכנסיה בה קבור פרנציסקוס מאסיזי, אחד מהקדושי הנצרות, יש סדרת תמונות על חייו, אותן צייר ג'וטו צייר הרנסנס. תמונה אחת לא משה מזיכרוני, בה פרנציסקוס, שהחליט להיות נזיר, פגש בכיכר העיר את אביו, שניסה למנוע ממנו לעשות צעד קיצוני, המתכחש למשפחתו ולמורשתו. פרנציסקוס, החליט להמחיש לאביו את גודל החלטתו, בכך שפשט את גלימתו, השריד האחרון שהיה לו מחייו הקודמים. יכולתו להיות ערום כביום היוולדו, נטול בושה, נטול כל סממן מחייו הקודמים, היה האקט בו הוא המחיש את הבחירה בעולמו הרוחני, בו אין משמעות לחייו הקודמים. הייתה זאת נקודת ההכרעה שהפכה את פרנציסקוס, לקדוש. ציור שהעמיד לפני כמראה, את הבחירות שעשייתי בחיי, ויותר מכך, את אלה שמעולם לא העזתי לעשות. (טוב אני לא קדוש)
חנה גולדברג, בספרה דיבה, לוקחת אישה יותר מידי רגילה, כזאת שנוהגת להקטין את עצמה ללא הרף, ושולחת אותה להיפרד מחייה הקודמים, הבורגניים ולכאורה הנורמטיביים, להיות הומלסית. צורת חיים המהווה הכחשה גמורה לחייה הקודמים, כמורה, כאשת איש ואם לבן. גיבורת העלילה של גולדברג, המופיעה ללא שם, נאנסת, ומוכה, בגדיה נקרעים והיא מושפלת על ידי גברים אלימים, אך לא היכפת לה. אין לה אפילו רצון, להסיר את שרדי הזרע של הגברים שאנסו אותה מערוותה. מה גרם לאישה האלמונית להתנהג בצורה כל כך קיצונית?
בעוד שפרנציסקוס, התכחש לעברו, בכדי להיות קדוש, האישה האלמונית של גולדברג, העומדת על סף העשור החמישי לחייה, עושה מסלול הפוך, של בריחה לשוליי החברה, לשוליים של החטא, והשלת כל נורמות חברתיות. היא מסירה את חומות המגן האחרונות שלה בפני הבושה, הלכלוך והזוהמה, הפיזיים והרוחניים, הופכים להיות חלק ממנה. תהליך ההופך עבורה לקתרזיס, להתנסות המשחררת אותה מעברה הריקני והמעמיד הפנים.
עד כאן הרעיון הפילוסופי, המעניין העומד בבסיס האמירה של גולדברג, אותו היא מבטאת באמצעות גיבורה נטולת השם, ובכך היא מצליחה לעצב אותה כאובייקט מנוכר, נטול רצון משל עצמה.
לאלמונית שלנו, דחפים מיניים עצומים המשתלטים על חייה, ומהווים הכוח המנטב אותה, אך הם לא מצליחים לבוא לביטוי מעבר לתחושותיה הפנימיות הכלואות, אותן גולדברג, מתארת בצורה מוחשית ונוגעת.
מאפיין שני באישיותה, הוא חוסר האמונה ביכולתה לממש את עצמה, או בזכותה לחיות חיים בהם היא תוכל לתת ביטוי למאווייה, כמו העובדה שיש לה חלום מודחק להיות כותבת, אבל כל מה שהיא היא עושה עבורו, הוא רק לחלום, שספר משל עצמה פורסם, והנה הוא מונח על מדף הספרים, אך לבסוף היא בוחרת להיות מורה לספרות, מתוך מודעות עצמית, שלהיות מורה, זה סוג מקצוע, בו אתה לא נדרש לשום מאמץ אינטלקטואלי.
גולדברג, משטיחה בצורה קיצונית את גיבוריה האחרים, והופכת אותם לפאתטיים. מצד אחד, בעלה הוא מרצה באוניברסיטה, ומצד שני הוא איש אלים ומשפיל ביחסיו אל רעייתו. כבר בפגישתם הראשונה, הוא צבט לה בפיטמה, כאור אדום של רמזור מהבהב, אך היא סרבה לראות את הכתובת על הקיר. בלהיטותה להיות נאהבת ולממש זוגיות, היא הולכת ולובשת מסכה, כמו פסיכה, הארכיטיפ, של קרל יונג, במטרה לרצות את בעלה וסביבתה (הרעיון טוב, הביצוע, לא משהו).
האנטומיה של דעיכת אהבה, עם הגבר של חייה, הופכת לשנאה, כמו בסיפור תנכ"י, המסופר בתמציות, ובשפה מאוד מדויקת ויפה, כמו שגולדברג, המשוררת יודעת לכתוב. גולדברג, מתכתבת נפלא עם התנ"ך, בשעה שהיא מצטטת את שיר השרים בשיעור ספרות שלה: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתי ולא מצאתי." שיר, מוסיפה המורה לספרות הוא משהו שגורם לך לבכות (באמת יפה ונוגע).
הארוטיות בספר, לצד השפה, היא לעתים מכשפת, ולעתים היא הופכת לטרחנית, ובכך היא מצטרפת לנפילה הקיימת בעלילה, בשעה שהמורה מפתחת תשוקה אובססיבית לתלמיד הרגיש שלה בן השבע עשר, המעמיד פני כותב שירים. גולדברג, לקחה תבנית סיפורית גנרית, העוסקת בשבירת טאבו, כל כך ידוע ומכניסה אותה לסיפור, בכדי ללכת על בטוח, ובכדי ליצור מתח מובנה בעלילה. זה נראה לעתים כל כך מופרך, אבל, אולי אני טועה, בכך שגולדברג, מנסה לבנות סיפור, שהוא ריאליה המשולבת בפנטזיה.
המורה לספרות, הרגישה, והחכמה, המתנהלת בכבדות בעולמה, כפי שגולדברג, מצליחה בהדרגה לחשוף את נפשה, יורה מדי פעם משפטי מחץ, שמתאימים לפרסום, או לתקשורת במדיות חברתיות: "היא משתגעת שאין לה אומץ להיות מי שהיא באמת." ואז חשבתי האם הגיבורה, היא יצור אמיתי, או המצאה של בוט -גולדברג, המנסה לדבר איתי בסיסמאות, משל, הייתה ספר משלי-ספרות חוכמה מודרנית בגרוש, מה שגורם לרומן בחלקיו להיות רדוד ומעורר תהיות.
לצד הסיסמאות הריקות, לספר יש מונולוגים יפים, כמו אלה שמעלה הגיבורה, להיכן נעלמה הנערה שהייתה, היא שואלת את עצמה, בגילוי לב חושפני, שכל אחד מאתנו יכול להבין לליבה, המבטא גם את נפשנו, להחלטות וההחמצות של חיינו, ולמהווים הסמויים שנתרו בקרבנו. ספר שברגעים מסוימים נוגע ובאחרים מפספס.
ועדיין עולה השאלה של פרנציסקוס מאסיזי, האם דחיית כל מה שהשגת בחייך, רכוש, מעמד, משפחה ותפיסות עולם, הם הגאולה?
