• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
על דעת עצמו

על דעת עצמו

מאת נורית גרץ

הביקורת של כרמיתה

תמונה של כרמיתה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
על דעת עצמו

על דעת עצמו

מאת נורית גרץ

הביקורת של כרמיתה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של כרמיתה
הוצאה לאור:עם עובד / ספריה לעם
שנת הוצאה:2008
סדרה:עם עובד #593
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
אגב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 16 שנים

“כל העולם במה והאנשים שחקנים אמר שייקספיר. עמוס קינן היה אחד הראשיים שבהם בתקופתו. כמו יוצאי דור הפלמ”

13/20
ביקורות על על דעת עצמו
הבאה
נטע
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

מכל החמרים שעמדו לרשותה - ספריו של עמוס קינן, חומרים ארכיוניים, קטעי עיתונות, ראיונות, היכרותה האישית איתו ושיחותיהם הרבות, וחיים משותפים של 45 שנים, רקחה נורית גרץ יצירת מופת שנעה בין כתיבה ספרותית, ביוגרפית והיסטורית. באומץ רב ומתוך חמלה אינסופית היא מציבה בפנינו דמות מורכבת, לעיתים דוחה, לעיתים אומללה, לעיתים מעוררת הערצה - אבל כל הזמן מרתקת ומסקרנת.
אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. לא תמיד קל לקריאה - אבל שווה את המאמץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של choulaw
choulaw
תמונה של Z_the_RED
Z_the_RED
2קוראים|גיל ממוצע69|50%נשים

על המבקרת

תמונה של כרמיתה

כרמיתה

ותיקה
חברה מזה 18 שנים
89 ביקורות•3 נבחרות•550 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של כרמיתה
כרמיתה
ותיקה
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות89
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה550
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת48ספרות מקורית20ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של כרמיתה

ירח מלא

ירח מלא

אנטוניו מוניוס מולינה

אנטוניו מוניוס מולינה, אני עפר לרגליך.
מי שמחפשת ספר מתח קולח - שתניח את זה חזרה על המדף בחנות הספרים.
אבל אם חפצתן בהצצה אל תוך נפש האדם, על הפגיעות שבה, האכזריות, ההשתוקקות, הויתור, הרוע, הסבל, הכמיהה, היופי והחמלה, אם יש לכן סבלנות ושהות להיכנס ולצלול, נכונות לאפשר לשפה הלירית לחלחל בכן - אל תוותרו עליו.
וכן, יש גם עלילה - רצח אכזרי, תיאורים גרפיים, מפקח משטרה עצור אך אובססיבי, סיפור אהבה מפתיע, וברקע - ספרד המשוסעת בין הזיכרון הטרי של שלטון פרנקו לבין אימי המחתרת הבאסקית.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
הכלה השודדת

הכלה השודדת

מרגרט אטווד

הספר הזה יושב אצלי על המדף כבר שנים. אין לי מושג איך הגיע לשם בכלל.
לולא מגיפת הקורונה קשה לי להאמין שהייתי מגיעה אליו. אבל חנויות הספרים נסגרו, וחיים ממה שיש בבית. וכך גיליתי את "הכלה השודדת" ועוד כמה ספרים שחיכו עשר, עשרים שנה להיקרא.
מרגרט אטווד היא אשפית הנפש והמילים. אין צורך להכביר מילים על כך.
שלוש הגיבורות הראשיות של הסיפור משורטטות בפירוט, בסבלנות ובמורכבות רבה. ההיסטוריה של כל אחת מהן נפרשת במלואה, ואפשר לעקוב אחרי האירועים המכוננים שלהן ולהבין את הנשים שהפכו להיות.
הגברים בחייהן, שנמצאים ברקע, חלשים ובוגדניים כל אחד בדרכו שלו. ו-זיניה, "הכלה השודדת", הדמות שאליה כולן מתייחסות, מלאה במסתורין ובמניפולציות. מה נגלה עליה כשייפרש הסיפור?
טוב, "ייפרש" היא מילת המפתח כאן. 560 עמודים, חברים. חצי "מלחמה ושלום" (שלא קראתי). צריך סבלנות. סגר ימי הקורונה בהחלט יכול לעזור כאן. התרגום של יואב לוי די מזעזע, אבל אפילו הוא לא הצליח להרוס.
אני התענגתי, אם כי לא יכולתי להתגבר על המחשבה שהבליחה מדי פעם, שאני מבזבזת המון זמן על סיפור לא ממש עמוק וחשוב. אבל הכתיבה, החיות של הדמויות, והרצון לגלות מה קרה קודם ומה יקרה אחר כך - ניצחו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
נסיעה

נסיעה

יאיר אסולין

אני לא מאוד גאה בזה, אבל כשאני קוראת ספר - מה ספר, כל טקסט, אימייל או פוסט בפייסבוק - הדבר הראשון שתופס אותי הוא השפה. לפני התוכן, לפני הסיפור. אם השפה לא עוברת את המבחן שלי, לא אצליח להתרכז בשאר. זו יכולה להיות שפה רזה או עשירה, ספרותית או מדוברת, קונסיסטנטית או מתחלפת, אבל אני חייבת לדעת שאני בידיים טובות, של כותב.ת יודע.ת ספר ובעל.ת מקצוע.
את המבחן הזה הספרון של אסולין עובר בגדול.
הגיבור, בחור צעיר, מספר על נסיעה גורלית לתל השומר, לקב"ן. זו נסיעה שהתרחשה כשהיה חייל סדיר, ויש כאן מלכודת. כי מדובר בבחור שיש לו עולם רוחני ותרבותי עשיר מחד, ומאידך, המציאות הצה"לית שהוא מתאר היא מציאות אפרורית ובנאלית במקרה הטוב. השפה המדוברת על ידי אנשי הצבא בסיפור מבטאת את העולם התרבותי הצבאי, כפי שהוא משתקף מעיני החייל המדוכא. גברית, כוחנית, רדודה, בזה לרגש. ומסביב לדיבור הזה ולהתרחשות הצה"לית המאוד מצומצמת, נפרש עולם הנפש. מסוכסך, מלא בורות ותהומות, קודר, לא תמיד מובן וממש לא ניתן להסבר לאחרים. בייחוד כשהם אינם רוצים להקשיב ולשמוע. אפילו לי, הקוראת האוהדת, היה קשה לעיתים לשמוע ולהזדהות - שלא לדבר על בני המשפחה והחברים בספר, ואפילו חלק מכותבי הביקורת כאן לפני, שמתקשים לשייך את עוצמת הדכדוך והייאוש למציאות הכל-כך מוכרת לנו שרובנו עברנו ושרדנו. וכל זה נמסר בשפה אותנטית. לא תמיד קוהרנטית; לעיתים עשירה, לעיתים זועמת, לעיתים מחפשת את המילים. אבל תמיד יכולתי לראות לנגד עיני בחור בן 18 או בן 22 שמדבר בדיוק ככה.
כאמא לחייל (שלשמחתי בורך בחוסן נפשי), לא היה לי קל לקרוא. כתב האישום כלפי החברה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בצבא ההגנה שלנו, קשה ובוטה. והמחיר שמשלמים ילדים בני 18 שנכנסים אל תוך המציאות הזאת קשה מנשוא. אבל בעיני זו קריאה חשובה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
כולנו בני חלוף

כולנו בני חלוף

ארווין יאלום

לרגל פרישה מהעבודה, כמה ממוקירי זכרי בחרו לתת לי ספרים במתנה. איזה כיף.
חלק החלפתי, מודה. כי קראתי כבר, או שידעתי שלא אוהב, ובמקרה אחד אפילו קיבלתי את אותו ספר משני אנשים שונים!
את ארווין יאלום החלטתי כבר בעבר שלא אקרא שוב. מיציתי. (לא כולל ספרות מקצועית! הספר שלו על קבוצות הוא מהטובים).
אבל עם כל הסימליות בנושא הספר, ומתוך ידיעה שהקריאה תהיה קולחת, החלטתי ש - יאללה.
והנה תקציר החדשות: ללא שינוי מהספרים הקודמים.
ובהרחבה:
אני מאמינה שיאלום מטפל טוב. ושהוא יודע לכתוב. וגם שיש לו יכולת להתבוננות עצמית, מה שקוראים היום רפלקציה.
רק שני דברים קטנים.
אחד - כנראה שעוד לא נולד המנאייק שיכול לכתוב שוב ושוב על טיפולים ומטופלים בלי לחזור על עצמו, בלי ליפול על שטנצים, בלי להתאהב בעצמו ובלי להאדיר את כשרונו. טוב, אולי נולד. אבל יאלום הוא לא כזה. יש לו אגו, בהחלט. ומוסר ההשכל מרוב הסיפורים הוא שהוא חכם, בעל ידע רחב, צנוע, נכון - לא חף מטעויות, אבל מה? מפורסם, יוקרתי ויקרן.
שני - חייבים להסביר ליאלום (טוב, אולי לא חייבים. בגילו, שייהנה, למה לא) שלא כל מי שכותב ספרים הוא "סופר". יש ליאלום תובנות ופואנטות, אבל הספרים שלו מגוייסים ולכן חסרי ערך אמנותי. "כשניטשה בכה" ריתק אותי, אבל ספרות גדולה זאת בטח לא. "הריפוי של שופנהאואר" עוד פחות טוב, ו"בעיית שפינוזה" כנ"ל. (יחסית לאחת שלא קוראת את יאלום, קראתי כמעט את כל הספרים שלו).
עם הכל - אם עדיין לא קראתם שום דבר של יאלום, עשו לעצמכם טובה וקחו ספר או שניים ליד. והסתפקו בכך.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
מאחורי ההר

מאחורי ההר

מאיה ערד

כשהספר הזה נפל לידי בחנות של ספרים מיד שניה, החלטתי ללכת עליו.
מאיה ערד יודעת לכתוב. בזה אין ספק. וכשהיא בחרה בסוגת הרומן הבלשי - היא עשתה את שיעורי הבית שלה ועמדה בכל כללי הרומן הבלשי, כפי שמתאר באריכות גיבור הספר, המומחה לספרות בלשית, זוהר בר.
הדמויות - דמויות. התעלומה - אפילו שתי תעלומות. אתר ההתרחשות - לפי כל כללי אגתה כריסטי. והכתיבה מצויינת.
רק מה? כמה דברים קטנים הפריעו לי.
חלק מהדיאלוגים בספר ארכניים, מייגעים ולא הגיוניים. מאחר שאנחנו גם נחשפים לאורך הספר להרצאות בהן מתוארים כל כללי הרומן הבלשי, ברור שחלק מהם נועדו להסחת הדעת. אבל העומס הזה יוצר שיעמום. רציתי להגיד למאיה: בסדר, הבנו את ענייני הגיאולוגיה של חיפושי הנפט. בואי נתקדם!
הדמויות, כפי שהעירו קודמי, אינן מעוררות הזדהות. קצת קשה לשרוד ספר כשאין שום דמות מסקרנת, מעניינת וחיובית.
אבל המינוס העיקרי הוא שכשאני כקוראת פתרתי את התעלומה בעוד שהגיבור הסתום ממשיך קדימה עם הראש בקיר ולא רואה ממטר - זה כבר ממש מעצבן. וזה המצב בערך ברבע האחרון של הספר. אז אמנם בסוף יש עוד פתרון קטן שבאמת חמק ממני (ומרוב הקוראים, מסתבר). אבל בחיאת, אל תזלזלי בי, מאיה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
המטופלת השקטה

המטופלת השקטה

אלכס מיכאלידס

קניתי את הספר בעקבות ביקורת מצויינת ב"הארץ". ואם "הארץ" כתבו, אני קוראת!
טעות. ולא בפעם הראשונה.
לטובת הספר אפשר לומר שהוא קריא ביותר ודי קולח (בעיני לפחות. ראיתי שכאן רבים כתבו שהוא לא זז בכלל). הפרקים קצרים,המשפטים פשוטים, וכל פרק נגמר בטיזר שמושך לפרק הבא.
אבל, אבל גדול. איזו רדידות. דיאלוגים לא אמינים. דמויות פלקאטיות. מיזוגניה. שמנופוביה. עלילה מלאה חורים.
קשה להאמין שסופר יכול לאפיין דמות אישה כ"זנותית". שאדם מבוגר, לוזר בעליל, שגר עם אמא שלו - מתואר רק ככה, כלוזר. בלי שום עומק.
אישה שהואשמה ברצח ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית סגורה החזיקה במשך שנים יומן שאיש לא גילה אותו? אתה רציני, מיכאלידס?
ויש עוד המון דוגמאות בספר הזה.
מי שאוהב מתח, תעלומה ופתרון - ימצא את סיפוקו בספר הזה. אבל לקרוא לו "מותחן פסיכולוגי" זה עלבון למותחנים ולפסיכולוגיה גם יחד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
יקיצה

יקיצה

ניר ברעם

מועמד ב short list של פרס ספיר. חביב המבקרים. חביב מבקרי "סימניה". ורק אני, למרות נסיונות הירואיים, לא הצלחתי לצלוח את הספר הזה. הולך בעיגולים, חוזר על עצמו, לא מעניין, או במילים יותר מפורשות - אותי הוא פשוט שיעמם. סיפורי הילדות בירושלים מתארכים ומתארכים, האפיזודות נלעסות ונטחנות עד הפרט האחרון, הדיאלוגים לא אמינים (ככה מדברים ילדים בני 13?).
אבל כולם נהנו! ושיבחו! והתרגשו. טוב, כנראה שאצלי משהו דפוק. את ניר ברעם אעריץ לנצח בזכות "אנשים טובים" ו"צל עולם" המונומנטליים. אבל כאן פרשתי בעמוד 230.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
כצל נטוי

כצל נטוי

אנטוניו מוניוס מולינה

אוף, מה הוא רוצה ממני, אנטוניו מוניוס מולינה? מה זה התיאורים המפורטים האלה של האדם הנס על נפשו, בין ערים וארצות? רשימות החפצים, עדויות האנשים שפגשו בו. את מי זה מעניין? ואיך זה קשור לסופר המבוגר שכותב את הספר כעת, ולסופר הצעיר שמחפש את דרכו ככותב, כאב וכגבר? מוניוס מולינה כבר לימד אותי ב"פרש הפולני" שצריך סבלנות. אם אין - עדיף לא לגשת. אט אט, בלי רעש וצלצולים, הסיפור נפרש ומתברר מיהו הנמלט ולמי הוא קשור. ולמה כל זה קשור לליסבון, ולכתיבה.
והכתיבה של מוניוס מולינה היא מלאכת מחשבת. גם בסיפורי המצאי המשטרתי המפורטים אין מילה מיותרת. בתיאור היחסים עם בת הזוג והילדים הקטנים הוא אינו חס על עצמו. הדמויות הנקרות בדרכו של הנמלט, על תפקידיהן השוליים, עשירות ומסקרנות. כדאי לקחת את הזמן ואת האוויר בשביל זה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
המשפחה הריקה

המשפחה הריקה

קולם טויבין (טובין)

היתה לי חוויה מיוחדת כשהתחלתי לקרוא את "המשפחה הריקה". לילה אחד סיימתי לקרוא את "פתח גדול מלמטה" המעולה של אסתר פלד, וקראתי את הסיפור הראשון בספר של טובין. במרחק הזה שבין ארצות, תרבויות וזמנים נוצר פתאום רצף של החוויה של "היות אישה". ליתר דיוק, היות אישה מתבגרת. ליתר דיוק, היות אישה מתבגרת שידעה אהבה. הסיפור הזה נולד בהערה קצרה במחברות של הנרי ג'יימס, שעוררה את דמיונו של טובין. טובין משרטט את דמותה של האישה בסיפור שלו במילים מדודות וברגישות. זה גם הסיפור הטוב ביותר בספר. סגנונו של טובין כובש - החסכנות במילים, הרגש שמתפרץ גם ללא תיאורים ארוכים, האווירה והנופים. הסיפורים - חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. אבל מה לא נעשה כדי לבקר בחופים סחופי רוח באירלנד, בברצלונה של סוף שלטונו של פרנקו, בבית המשפחה הישן והגדול באי מינורקה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•כרמיתה

ביקורות נוספות על "על דעת עצמו"

על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

הלכתי ליריד הספרים של שבוע הספר, הסתובבתי פה ושם בין הדוכנים, האזנתי לסופרים שההוצאות השונות אירחו על מנת "לחתום על ספרים" ולמעשה לקדם את המכירות שלהן, פגשתי מכרים, דפדפתי בספרים, שמעתי על המבצעים השונים ואפילו רכשתי ספר אחד (ויחיד, למרות שהוא היה במבצע "שניים ב-". לא היה לי שום עניין באף אחד מחבריו למבצע). לאחר מכן הלכתי ללוות את הבת שלי לביתה ובדרך עברתי בספריית הרחוב אהובתי ומשם ליקטתי שלושה ספרים נוספים, ובהם את הספר הזה.

הספר תפס את עיני בשל המחברת שלו - נורית גרץ, היא זו שכתבה את "ים ביני לבינך" על המשוררת רחל ומיכאל מושא מכתביה. זה היה ספר כתוב היטב שסקר נושא שחוק למדי - המשוררת החולה, הנידוי שלה מהקיבוץ, הבדידות שלה והשירים שלה - מנקודת מבט מקורית ושונה. מאוד אהבתי לקרוא אותו וגם כתבתי עליו סקירה כאן באתר. אז לקחתי את הספר בגלל המחברת ולא בגלל מושא הכתיבה.

עכשיו הנה הבעיה - נניח שאת חוקרת ספרות, כותבת ביוגרפיות של סופרים, ועוד דברים בכיוון. ונניח בנוסף שאת בת הזוג של סופר מוכר שגם חולה באלצהיימר ואז מת, מה שאומר שאוטוביוגרפיה כבר לא תהיה. אז מצד אחד כמובן שאת האדם הכי מתאים והולם לכתוב את הביוגרפיה הזאת, כי מי כמוך מכיר אותו עד כדי הניואנסים הקטנים וארוחות הבוקר. מן הצד השני, את כמובן האדם הכי לא מתאים לכתוב ביוגרפיה כזאת, בהיותך קרובה מדי למושא המחקר. אין דרך להפריד מה שנאמר בשיחה אישית בין הסלט לחביתה ובין דברים שנחשבים "ריאיון" לצורך המחקר, ואין דרך להוציא את עצמה מהסיטואציות ולתת את נקודות המבט שהן שלו ולא במקרם זה את נקודות המבט שלה.

אבל זה מה שנורית גרץ עשתה. עמוס קינן היה בן הזוג שלה במשך 45 שנים (נשואים בערך חצי מהזמן הזה). את הבעיה הראשונה היא פתרה בכך שהספר לא מוגדר ביוגרפיה אלא יצירה שיש בה שילוב של אלמנטים ביוגרפיים ובידיוניים. את הבעיה השניה היא פתרה בכך שהיא לא כתבה מהלך חיים מלא אלא התמקדה בארבעה פרקים, כולם קודמים להיכרות שלהם ולכניסתה לחייו.

החלקים המעניינים בספר הם החלק השני שמספר על קורותיו של עמוס קינן בלח"י, שהיא המחתרת הימנית ביותר שהיתה בארץ לפני קום המדינה. זה מתחבר לי לאוסף ספרי קום המדינה שאני קוראת עכשיו, וזה די מעניין. הפרק השלישי עוסק בחלק משמעותי מהאקטיבזם הפוליטי של קינן, שבו הוא הואשם בהטמנת פצצה בביתו של השר פנקס שהיה שר התחבורה ויזם הגבלות שונות על שימוש בדלק ונסיעה בתחבורה פרטית כחלק ממדיניות הצנע שהתנהלה בארץ בשנות החמישים. הפרק הראשון עוסק בילדות ובנעורים של קינן ובא כנראה כדי לנסות להסביר את מלאי הסתירות והעשייה האימפולסיבית ואף אלימה שאיפיינו את האיש גם כאדם, גם כפעיל פוליטית שעובר מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, וגם כיוצר. החלק הרביעי עוסק בשהות בצרפת וברומן שהיה לו עם סופרת צרפתיה נראה בעיני להגני ומעייף, תיאור של אדם מרוכז בעצמו שרוצה אנשים סביבו אבל לא באמת יודע להתחשב בהם. ציני, עוקצני, נהנתן, נוטה לשכרות, רודף נשים ובוגדני. לא דמות שמהנה במיוחד לנסות ולהתחקות על עקבותיה.

שם הספר - "על דעת עצמו" מתאר בדיוק את דרכי ההתנהלות הקינניים - אדם שעושה מה שבראש שלו ולא בהכרח רוצה או יכול לספק הסברים לסביבה. בניסיון לפענח את דרכי החשיבה מביאה נורית גרץ ציטוטים מתוך הכתבים שלו, גם מתוך טיוטות שכמובן כאשתו היתה לה גישה אליהן, תיעודי שיחות אישיות אולי גם ליד שולחן ארוחות הבוקר, שבחלקן הוא גם סונט בה ועוקץ אותה על סקרנותה ה"מקצועית" שמתבטאת בשאלות שעיצבנו אותו. על מה שאין לה תשובה היא מכפרת בהשלמות בדימיון. שכן גרץ היא לא רק חוקרת, היא גם סופרת בעצמה ומיטיבה לכתוב

לפני שנתיים•נצחיה
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

הביוגרפיה של עמוס קינן כתובה באופן שלא דומה לאף ביוגרפיה שקראתי. עמוס קינן בעצמו לא יכול היה לספר את סיפור חייו טוב יותר. הספר משלב קטעי זכרונות מקוטעים, ראיונות, וציטוטים מספריו, המתכתבים עם האירועים המכוננים של חייו.

הדבר הכי בולט לאורך כל הספר הוא חוסר השקט שלו, מילדותו ועד הדף האחרון בספר. אין לו רגע מנוחה. תחושה מתמדת של החמצה, של אובדן, של כעס. נראה שהוא תמיד דאג באופן מודע או לא מודע לגרום לעצמו להיות מורחק לשוליים. להיות בשוליים ולנסות לחתור קדימה בדרך אחרת, שכמעט תמיד נראית חסרת סיכוי.

אי אפשר שלא לגלות אמפתיה לילד שחש שלא מבינים אותו, שגדל לאב שחי גם הוא בתחושה שלא מבינים אותו. האב ניסה לשוב ולהיאחז בחלום אוטופי ללא הצלחה, לחזור לאיזה גן עדן אבוד שהוא היה בטוח שמחכה לו אי שם ברוסיה הסובייטית, עד שאושפז בבית-חולים לחולי נפש. הילד גדל להיות צעיר אידיאליסט שחש שרוב בני דורו חיים בשקר, וחלם להגשים את המדינה האידיאלית בדם ואש. רק שכאשר פרצה המלחמה הוא גילה שהוא נלחם את הקרב הלא נכון, את המלחמה הלא נכונה, באויב הלא נכון.

והפצע הזה מלווה אותו כנראה מאז ועד למותו, או עד ליום שלקה באלצהיימר. החלום ניטע בו בילדותו בתל-אביב, על רקע תנועות הנוער הסוציאליסטיות בהן היה חבר, ולאור האב הסוציאלסט, שהיה שבע אכזבות מהחיים בארץ ישראל. החלום הזה התנפץ לרסיסים כשפרצה מלחמת העצמאות, המלחמה הלא-נכונה בעיני עמוס. הניגוד בין החלום למציאות הגיע לשיאו בקרב דיר יאסין, שמה שאירע בו רדף אותו כל חייו וגרם לו להדחיק חלק מזכרונותיו משם.

נראה שכל המשך חייו של קינן הוא ניסיון מתמשך לתקן את מה שעוות ולברוח מזכרונותיו, מכישלונותיו ואולי גם מכישלונו של אביו. הוא ניסה לתקן בדרכו (האלימה) את המדינה בשנותיה הראשונות, וכשכשל, ברח ממנה לצרפת. ברח מצרפת כדי להתגעגע לארץ. את המדינה הוא לא הצליח לתקן, ואת חלומותיו המשתנים על פיוס וחיים משותפים בין יהודים לערבים בארץ (הוא עבר בחייו תחנות פוליטיות רבות ואף סותרות במידה מסויימת: מהלח"י דרך הכנענים ועד לשמאל שדרש את חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית) הוא ראה מתנפצים בזה אחר זה. את השקט הוא מצא אולי באהבתו האחרונה, וקרוב לוודאי שבשכחה שנפלה עליו בשנותיו האחרונות.

אף על פי שקראתי רק מעט מספריו וטוריו, הייתי מרותק לספר, גם בשל אופן כתיבתו וגם בשל ההיסטוריה של הארץ, שמשתקפת בו באופן לא שגרתי. זהו מבט מהשוליים של אדם, שהחצים ששלח במדינתו ובעמו באו ממקום של אהבה וגעגוע.

משהו נורא קרה לו ליואל
כשהגבעות הירוקות לבשו אדום
נפל עליו מסך שחור
משהו נורא קרה לו ליואל
ועכשיו הוא תועה כמו כדור
(מתוך "בצד של הטובים", רונה קינן, מהאלבום "שירים ליואל", שנכתב בהשראת סיפור חייו של אביה).

לפני שנתיים•Huck
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

"על דעת עצמו" הוא מהספרים שכבר שנים אני מוציאה מהמדף, מתלבטת רגע ומחזירה, וחוזר חלילה. ידעתי את המסגרת הכללית – נורית גרץ, אשתו של עמוס קינן במשך 45 שנה, כתבה מעין ביוגרפיה על חייו עד לתקופה שפגש אותה, והוציאה את הספר שנה לפני מותו, בשנת 2009. עמוס קינן היה סופר ומחזאי ולוחם מחתרות ופעיל פוליטי ועוד הרבה דברים, אבל מבחינתי הוא בעיקר אבא של רונה קינן, מוזיקאית מוכשרת מאוד ואהובה במיוחד, שבעצמה סיפרה את הסיפור של אבא שלה באלבום המופלא "שירים ליואל". אז למה לקרוא את הספר בעצם? בסוף החלטתי לנסות.

שני דברים מעניינים במיוחד בקשר לספר הזה: קודם כל, למרות שהוא ביוגרפיה אמיתית כביכול, הוא מלא בציטוטים מספריו של קינן עצמו ומבט פסיכולוגי סובייקטיבי מאוד על דמותו. השני, שנגזר ממנו, הוא שהספר לא נכתב ע"י משקיף מהצד אלא ע"י האישה שאיתו, שקטעי שיחות ביניהם וזיכרונות משפחתיים משובצים בספר לכל אורכו. שני הגורמים האלו יחד הופכים את הספר ליחיד במינו בחמלה הרבה שהוא מביע כלפי הגיבור מצד אחד ובניתוח החד והלא-בלתי שיפוטי שלו.

קשה לי לתאר את עמוס קינן כפי שעולה מהספר הזה בלי להרגיש אני חוטאת ומצמצמת. הכריכה האחורית כבר עשתה את זה בשבילי בדיוק רב: "עמוס קינן, לוחם חירות, עוזי ושות', עיתונאי, סופר, מחזאי, פסל, צייר, פעיל שלום, שתיין. אחד הישראלים הכי מוכשרים, הכי מלאי סתירות, הכי חיים שהיו מעולם". מטבע הדברים אי אפשר להכניס הכל לספר אחד, ונורית גרץ גם לא ניסתה: היא מסתפקת בארבעה פרקי חיים, החל מילדותו במשפחת פועלים בתל אביב, דרך הלחימה בלח"י והמאבק על דמותה של המדינה שכבר קמה, ועד לתקופה שחי בפריז וניסה לפתור את חייו משם. עובדות היסטוריות רבות לא נלמדות מהספר הזה, וגם קווים ביוגרפים מלאים אין כאן; אבל יש כאן טעם חיים עז וברור, שפה חריפה וכאובה, קול של איש שאף פעם לא הצליח להפריד את הפרט מהכלל.
אפשר להסתכל על הספר הזה כסיפור האמיתי של דור תש"ח או לחילופין כנרטיב האלטרנטיבי שלו; אפשר לראות בו את הכאב של מי שחלמו על מדינה אחת וקמה להם מדינה אחרת; אפשר גם לראות כאן את התלונה התמידית של אלו שמרגישים ש"גנבו להם את המדינה", בלי להבין שהיא יותר מאשר הם עצמם. אני, מצידי, הרגשתי שלהשליך מהספר הזה על כל הדור יהיה עוול קודם כל לקינן עצמו ולאיש החד פעמי שהוא היה. העוצמות הנפשיות, ההרס העצמי, הנשים והשפה יצרו כולם דמות מרתקת שאמנם מאירה על בני דורה אבל בעיקר עומדת בזכות עצמה, דמות בלתי רגילה בדור בלתי רגיל.

הספר לא תמיד קל לקריאה, בעיקר מכיוון שבחלקים משמעותיים ממנו זרם התודעה של קינן כה מבולבל שהקורא לא יודע איפה למצוא את עצמו. חסרו לי גם כל השנים שבאו אחרי, אלו שחזר בהם לארץ, לקח חלק פעיל ביצירת התרבות והשיח הפוליטי שלה, גידל משפחה ולבסוף הובס בידי האלצהיימר. עמודים ספורים של אחרית דבר שמתארים אותם מרגשים יותר מכל חלק אחר בספר ומשאירים טעם של עוד. אולי בגלל זה חזרתי אל הבת, שהצליחה בדיוק עילאי ובמוזיקה חודרת לצייר את הסוף הנוגה של האיש שהיה גם, אחרי הכל, אבא שלה.


אתה לא מוצא
לא מוצא את הבית, שיכור
מאבק שריפה ואור
אתה מחפש
מחפש את הדלת שתיקח
אותך אל לוע התותח
אתה מתגעגע
אתה כל כך מתגעגע לשריקה
המתוקה של הפצצה

אז היו המלחמות יפות
הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות
האויב הסתכל לך בעיניים

אתה מועך סיגריה ומקשיב לסירנות
כבר שלושה ימים
הם מחפשים אותך בעיר
אבל רק אתה יודע
רק אתה יודע שאל האור
אתה כבר לא תחזור

אז היו המלחמות יפות
הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות
האויב הסתכל לך בעיניים
וכשנפל, נפל מהר
אבל את זה אתה כבר לא זוכר

המשטרה מבקשת את עזרת הציבור
הוא לבש חולצה כחולה וכובע קש
והוא נראה קצת מבולבל, מבולבל כששאל
אם נגמרה המלחמה
מדוע לא שומעים את השריקה
אתה יוצא מהסליק ורץ אל תוך האור
הם קוראים לך בשם
אבל אתה כבר לא נושם

עכשיו אתה נמצא בתחנה הכי יפה
בשדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה
האויב מסתכל לך בעיניים
הוא לא כועס
הוא רק עייף
ישן את שנתו הארוכה
העתיקה

חיילים אלמונים הננו בלי מדים
מסביבנו אימה וצלמוות
כולנו גויסנו לכל החיים
משורה משחרר רק המוות

http://www.youtube.com/watch?v=yBciRE9MCAY

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מירב
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

מעטים הספרים שאני מפסיקה את קריאתם באמצע, ולצערי "על דעת עצמו" הוא אחד מהם.
על פניו נורית גרץ מיטיבה לשלב בין ראיונות פרטיים, קטעים מתוך ספריו של עמוס קינן, יומן נעוריו ודמיון חופשי. היא מציירת תמונה ברורה בשפה מעניינת.
רק שלמרבה הצער אותי התמונה הזאת פשוט... שיעממה.
אין לי שום עניין מיוחד בעמוס קינן, והתעייפתי מהטרחנות המליצית שלו שברובה הרגישה לי ריקה מתוכן ("חובת המדריכים לענות על שאלת אדמות האריסים!"). הסיפור לא התקדם לשום מקום ולא הצלחתי לפענח שום רגש או מערכת יחסים משמעותית.
ולכן למרות שלא מדובר בספר גרוע עפ"י הגדרתי, כלומר הוא לא מטומטם או מזלזל בקוראים, החלטתי אחרי מספר שבועות של מאבק וכ-100 עמודים לוותר עליו.
לשמחתי הביקורות הובילו אותי ל"שירים ליואל" - ושם היה לי הרבה יותר מעניין (ופחות גוזל זמן).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•עידיתה.
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

היתה תקופה שבה נדמה היה ששמו של עמוס קינן ז"ל היה שם נרדף למישהו שהוא נהנתן, ובאמת לצד סערות לא מעטות שידע בחייו הוא ידע אחרי הכל להתענג על כל מיני דברים (הוא אפילו הקדיש לכך את אחד מספריו) והיה ברור שמתישהו הוא ישבור שתיקה ויסגור חשבונות על אותם הדברים שבו שמו נקשר אליהם והיו לצל שחור מהלך בחייו. מהבחינה הזאת יש לספר הזה, לדעתי, במידת מה את אותה חשיבות כמו לספרו של גבריאל גרסיה מרקס - "לחיות כדי לספר" (שיצא אף הוא בספריה לעם של "עם עובד") חבל רק כשהשעה הזאת כבר הגיעה עמוס לא רק שסגר חשבונות אלא מפאת מחלתו הסופנית נאלץ להיעזר במישהו, במקרה זה בנורית גרץ (אישתו) לסגור גם את מעגל חייו. עם זאת נאמר לזכותה שהיא עשתה את עבודת כתיבת הספר על הצד הטוב ביותר, וב"על דעת" עצמו לא מוותרת ואומרת הכל. ספר מצויין למוקירי זכרו של קינן, ולדעתי הוא חייב לקנות בזכותו שוב את מקומו החשוב בספרות העברית.

לפני 15 שנים•אהוד בן פורת
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

גילויי לב אמיתי וכנה (מצד אשתו)
הרס עצמי, השתעבדות ואובדן דרך (שלו)
אמינות בתיאור הרגישות והרגשנות והאומץ לתאר גם את הרגעים הקשים לפרטים ולא רק את רגעי השיא וההצלחה מעניק מצידי לספר זה 5 כוכבים.
הערה אישית: לתאר אותו 'כאחד הישראלים הכי מוכשרים'....
לא הייתי 'נסחף'

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אציל
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

האם זו ביוגרפיה? פנטסיה? מחקר רציני? סיפור מגמתי של הסטוריה חלקית, או אפילו שילוב של הכל ביחד? אחרי כמה עמודים השאלות כבר לא ממש חשובות, כיוון שהכתיבה הרהוטה והקולחת מושכת לתוך הסיפור ומרתקת. ניכרת אהבה גדולה ונוגעת ללב של המחברת לקינן, למשל בדרך שהיא מנסה להסביר אותו לבנותיהם.
סגנון הכתיבה מזכיר מדי פעם את מאיר שלו במיטבו. מומלץ בחום.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ציפי
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

הספר מתחיל בסוף,
עמוס קינן שדמותו נצרבה בתודעה (לפחות הסובייקטיבית שלי) כאיש לח"י , עיתונאי מחדש ז'אנר ולשון במדור עוזי ושות' (שמעולם לא קראתי), איש שמאל רדיקלי, סופר ואיש דעת, בוהמיין ואף שתיין,
תועה בדרכו כאיש זקן שאיבד את זהותו ואת הדרך לביתו.
רק כוחו העצמאי של הזיכרון מביא אותו במקרה ובלי דעת אל בית ילדותו.

מרגע מכונן זה נפתח הסיפור שמתאר 4 פרקים מתחילת חייו,
כשברקע מהדהדות כל הזמן תמונת הסיום והשאלה איך הוא הגיע למצב הזה, ואם תרצו - הניגוד הכי חריף בין חיותו ותודעתו של אדם לבין קמילתו ואובדן עצמיותו.

האיש שארבעת פרקי חייו מתוארים בספר מצטייר כאדם קשה, מתוסבך, לא פעם גם בוגדני ורע-לב, ובד"כ אגוצנטרי ועסוק מאד בעצמו.
התחושה החזקה של דחייה שדמותו של קינן מעוררת, מלווה בהתעניינות ובאהדה תמוהה של הקורא ושל המספרת שאינה חלק מאירועי הספר, אך כן חלק מחייו של קינן כאשתו 45 שנה. הניגוד הזה מעלה שאלה שמלווה את הקורא בסקרנות לאורך כל הספר - מה יש בו בקינן שמעורר עניין ואהדה? מה יודעת המחברת על הדמות הדוחה של קינן שגרם לה לדבוק בו בחייה?

התשובה היא חלק מהחוויה והגילוי שקורים תוך כדי קריאה -
אולי הסרוב הייחודי להיכנע, והחיפוש המתמיד אחר משהו חסר לא-ידוע (שאופייני לרבים מאיתנו) שירגיע את סערות הנפש.
אולי התחושה שהמצפון של האיש הזה כל כך חזק (בשונה מרובנו) שהוא קובר אותו תחתיו עם ליטרים של אלכוהול מידי יום.
ובוודאי דברים אחרים שכל קורא וקוראת ימצאו לעצמם.
ולא אמרנו כלום על החיבור לזוגיות של קינן והמחברת שנחשפת מעט בסוף הספר, ושופכת אור ייחודי על השאלה הנצחית - מה זו אהבה?

פרקי חייו של קינן הקבילו לפרקים חשובים בהתהוות ישראל. כאשר הסיפור מסופר מנקודת מבטו כאאוטסיידר תמידי, גם תולדות הארץ הזו מסופרים פתאום מנקודת מבט אחרת, לא שגרתית, אולי שולית אבל ללא ספק שונה ומחדשת.

הספר אינו קליל לקריאה אבל השאלות המסקרנות שעולות אוחזות בך ומושכות לקריאה רציפה וכמעט בלתי נפסקת. יש קטעים שקשה להניח אותו מהיד אף לא לרגע אחד.

מעורר מחשבה - מומלץ בחום.
קריאה מהנה!

לפני 16 שנים•
★★★★★
•avniram
על דעת עצמו

על דעת עצמו

נורית גרץ

ניסיתי לפני כמה שנים לקרוא ולא הצלחתי
עכשיו סיימתי את ספרה "מה שאבד בזמן" התאהבתי בכתיבה ומהרתי לקרוא שנית את "על דעת עצמו"
כתוב נהדר -מלא חוכמה, אינטליגנטי, שילוב של דעת ידע והבנה אנושית
כתיבה לא שגרתית -נסחפתי!

לפני 5 שנים•מגילה
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“למרות היותו לא פשוט לקריאה ממליצה בחום ולו בשל המפגש עפ דמות כל כך שנויה במחלוקת. קינן מעולם לא ני”