הלכתי ליריד הספרים של שבוע הספר, הסתובבתי פה ושם בין הדוכנים, האזנתי לסופרים שההוצאות השונות אירחו על מנת "לחתום על ספרים" ולמעשה לקדם את המכירות שלהן, פגשתי מכרים, דפדפתי בספרים, שמעתי על המבצעים השונים ואפילו רכשתי ספר אחד (ויחיד, למרות שהוא היה במבצע "שניים ב-". לא היה לי שום עניין באף אחד מחבריו למבצע). לאחר מכן הלכתי ללוות את הבת שלי לביתה ובדרך עברתי בספריית הרחוב אהובתי ומשם ליקטתי שלושה ספרים נוספים, ובהם את הספר הזה.
הספר תפס את עיני בשל המחברת שלו - נורית גרץ, היא זו שכתבה את "ים ביני לבינך" על המשוררת רחל ומיכאל מושא מכתביה. זה היה ספר כתוב היטב שסקר נושא שחוק למדי - המשוררת החולה, הנידוי שלה מהקיבוץ, הבדידות שלה והשירים שלה - מנקודת מבט מקורית ושונה. מאוד אהבתי לקרוא אותו וגם כתבתי עליו סקירה כאן באתר. אז לקחתי את הספר בגלל המחברת ולא בגלל מושא הכתיבה.
עכשיו הנה הבעיה - נניח שאת חוקרת ספרות, כותבת ביוגרפיות של סופרים, ועוד דברים בכיוון. ונניח בנוסף שאת בת הזוג של סופר מוכר שגם חולה באלצהיימר ואז מת, מה שאומר שאוטוביוגרפיה כבר לא תהיה. אז מצד אחד כמובן שאת האדם הכי מתאים והולם לכתוב את הביוגרפיה הזאת, כי מי כמוך מכיר אותו עד כדי הניואנסים הקטנים וארוחות הבוקר. מן הצד השני, את כמובן האדם הכי לא מתאים לכתוב ביוגרפיה כזאת, בהיותך קרובה מדי למושא המחקר. אין דרך להפריד מה שנאמר בשיחה אישית בין הסלט לחביתה ובין דברים שנחשבים "ריאיון" לצורך המחקר, ואין דרך להוציא את עצמה מהסיטואציות ולתת את נקודות המבט שהן שלו ולא במקרם זה את נקודות המבט שלה.
אבל זה מה שנורית גרץ עשתה. עמוס קינן היה בן הזוג שלה במשך 45 שנים (נשואים בערך חצי מהזמן הזה). את הבעיה הראשונה היא פתרה בכך שהספר לא מוגדר ביוגרפיה אלא יצירה שיש בה שילוב של אלמנטים ביוגרפיים ובידיוניים. את הבעיה השניה היא פתרה בכך שהיא לא כתבה מהלך חיים מלא אלא התמקדה בארבעה פרקים, כולם קודמים להיכרות שלהם ולכניסתה לחייו.
החלקים המעניינים בספר הם החלק השני שמספר על קורותיו של עמוס קינן בלח"י, שהיא המחתרת הימנית ביותר שהיתה בארץ לפני קום המדינה. זה מתחבר לי לאוסף ספרי קום המדינה שאני קוראת עכשיו, וזה די מעניין. הפרק השלישי עוסק בחלק משמעותי מהאקטיבזם הפוליטי של קינן, שבו הוא הואשם בהטמנת פצצה בביתו של השר פנקס שהיה שר התחבורה ויזם הגבלות שונות על שימוש בדלק ונסיעה בתחבורה פרטית כחלק ממדיניות הצנע שהתנהלה בארץ בשנות החמישים. הפרק הראשון עוסק בילדות ובנעורים של קינן ובא כנראה כדי לנסות להסביר את מלאי הסתירות והעשייה האימפולסיבית ואף אלימה שאיפיינו את האיש גם כאדם, גם כפעיל פוליטית שעובר מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, וגם כיוצר. החלק הרביעי עוסק בשהות בצרפת וברומן שהיה לו עם סופרת צרפתיה נראה בעיני להגני ומעייף, תיאור של אדם מרוכז בעצמו שרוצה אנשים סביבו אבל לא באמת יודע להתחשב בהם. ציני, עוקצני, נהנתן, נוטה לשכרות, רודף נשים ובוגדני. לא דמות שמהנה במיוחד לנסות ולהתחקות על עקבותיה.
שם הספר - "על דעת עצמו" מתאר בדיוק את דרכי ההתנהלות הקינניים - אדם שעושה מה שבראש שלו ולא בהכרח רוצה או יכול לספק הסברים לסביבה. בניסיון לפענח את דרכי החשיבה מביאה נורית גרץ ציטוטים מתוך הכתבים שלו, גם מתוך טיוטות שכמובן כאשתו היתה לה גישה אליהן, תיעודי שיחות אישיות אולי גם ליד שולחן ארוחות הבוקר, שבחלקן הוא גם סונט בה ועוקץ אותה על סקרנותה ה"מקצועית" שמתבטאת בשאלות שעיצבנו אותו. על מה שאין לה תשובה היא מכפרת בהשלמות בדימיון. שכן גרץ היא לא רק חוקרת, היא גם סופרת בעצמה ומיטיבה לכתוב


















