זוהי קריאה שניה של הספר אותו קראתי בימי התיכון. אז הוא היה מרשים והיום הועם זוהרו על רקע מגפת הקורונה, אבל שווה לקרוא ולהשוות אז ועתה, אז שנות הארבעים של המאה העשרים באוראן, עיר על חוף ים באלג'יריה, עתה, 2021 כשהקורונה חובקת עולם.
ד"ר רייה, בשנות השלושים לחייו, עסוק כהרגלו בחוליו המתחלפים, עד שעכברושים מתים מובאים לתשומת לבו כשהם גוססים ומתים, סביב אפם תפרחת דם. קודם לכן נדיר היה לפגוש עכברוש גלוי ועתה הם פה ושם. תופעה מטרידה, יותר אסתטית מבריאותית בתחילה. אלא שאז הופכת הופעתם של העכברושים המתים לשגרת כל מקום כמעט ומאחדים בתחילה הם נאספים באלפיהם. בד בבד מתחילה הופעת המחלה, שבתחילה אין לה שם, כשהחולים סובלים מכאבים ומורסות מופיעות בגופם, בולטות, כואבות ושוכנות בבתי שחיים ובמפשעותיהם. או אז ברור שמדובר בדֶּבֶר, מגיפה שבכל מחזור הופעתה בהיסטוריה גרמה למוות רב.
כאן מתחיל תיאור המאפיין הופעת מגפות בכל מקום, מההכרה הראשונית, עד לפעולות הבהלה הננקטות, לאימה, לכניסתם של גורמי שלטון. אלה שנות הארבעים, השפעת הרפואה המודרנית-צרפתית ניכרת, עד מהרה העיר נסגרת, אין יוצא ואין בא. השלב הבא, המכריע, הוא לראות לאן המחלה ממשיכה, נבלמת ונעצרת אם בכלל. שלב הביניים הוא השלב בה החברה מוכיחה את חוזקה והיא תמיד לא.
המרוויחים מן המחלה, תמיד יש כאלה, הם הסוחרים, שבעת בהלה יש תמיד קניה לא הגיונית, אגירה ליום של מצור. מצד שני, רוב הבריאים מחפשים תעסוקה, מוכנים לראות אותו סרט בקולנוע שוב ושוב, אותה הצגה בתיאטרון. זה ברמת הצריכה. ברמה הרוחנית-דתית, המטיף, האב פאנלו, אוסף בכנסיה את כל המבוהלים ורפי הדעת, המוכנים לשמוע את הפיגוע המוחי הרגיל, עד כמה הם חוטאים, לא שומרים על... על מה? האב פאנלו שב ומזהירם כי תפילה ביום ראשון אינה ערובה לחטאי כל השבוע. זה אכן עוזר למגפה, עוזר להדביק את המתקהלים. התקהלות במקומות רוחניקיים אכן יכול להמית.
ובינתיים, כמות החולים עולה ומדיווח על מתים של מאות אחדות בשבוע, עוברים לדווח על עשרות ביום (מתוך אוכלוסיה של כמה מאות אלפים באוראן). גם ההמתנה לחיסון מצרפת מורטת עצבים, החיסון שמגיע לא תמיד מועיל ופתאום מתגלה מוטציה, ממש ספר הדרכה למה שקורה עתה עם הקורונה, 2020-2021). וכאן כמו אז, בתי המלון מאבדים לקוחות ונסגרים, כך גם מסעדות ובתי קפה.
והנה עוברת לה שנה, הסגר מקשה על כולם, מזג אוויר קר בחורף גורם לכולם להאמין שהדבר יקשה על הדֶּבֶר, אבל גם רוחות החום והאבק של הקיץ באוגוסט לא עושים שום רושם על המגפה. וכדי להראות היכן הדֶּבֶר מתפצל מהקורונה, אוסרים השלטונות - אמנם אלג'יריה, אבל רוח צרפת - על התקהלות בימי קבורה. המתים מובלים לקבר אחים ובסוף לקבורת סיד ואף לשריפה, ללא מתן אפשרות האספות לצורך אֶבֶל. חרום זה חרום ומגפה יש להדביר.
ואילו החיים מובלים לבתי-מלון דֶבֶר. דבר לא משתנה ממגפה למגפה. משפחות נקרעות אם אחד מבניהם מאובחן, אבל זה מתבקש ואפילו חובה. הזמן הוא זמן טרם חוקים מתקדמים, אפילו ניסויים על חולים חיים נעשים, רק לצאת מהמגפה הנוראית, שכל החוטף אותה, דינו כמעט ודאי למות. וכן, גם אז ניסו לשטח את העקומה והסטטיסטיקה פורסמה יום יום ברדיו ובעיתונות.
אם נוצר הרושם שזהו יומן מחלה, זה לא. פה ושם מתגנבים הרהורים לתוך ראשם של הדמויות השונות, מהרופא לפקיד העיריה, לעיתונאי, שלא בטובתו "נכלא" בעיר, ממנה אין יוצא. כבר נובמבר ומהדמויות העיקריות אנו נפרדים מהאב פאנלו, שכל הטפותיו וראיית החטאים לא עמדו לו והדֶּבֶר צחק אחרון.
המגפה עוברת בסופו של דבר והתחושה היא של שיבה אל... אל מה? האם חוזרים בדיוק אל הנקודה בה הופסקו החיים, פחות אותם שכבר לא ישובו? כנראה שלא ממש. החגיגות באמת רעשניות וקולניות, כך גם היריות.
קאמי ניסה לשלב את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בספרו, בקטן, פה ושם. לא יכולתי להתייחס לזה מאחר ואיני מבין דבר בפילוסופיה זו, או אחרת לשם העניין, וזה לא היה הזמן ללמוד עליה ולהפוך למומחה שלה. זה בטח לא מקל על הקריאה ולא הופך אותה למתגמלת.
הספר תורגם ע"י יונתן רטוש ומכיל ביטויים כמו צמרונים (פודלים) ואמצעי תמנעה (מניעה), למאותיהם. למקרא התרגום, שיצא ב-1963, יש תחושה כאילו יצא ב-1923. צריך להיות חוק האוסר על משוררים מעיסוק בתרגומים, כי מלאכתם אינה מקצועם. ישובו התרגומים למתרגמים מקצועיים ותודבק בעתיד אזהרה מתאימה בגב הספר: "תורגם ע"י משורר. פגיעה אפשרית בנפש הקורא."

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

להוציא, ומהר, מתוכנית הלימודים של כיתה י'. להכריח ילדים בני 15-16 לקרוא את היצירה המופלאה הזאת זו טעות גורלית. לרובם המוחלט אין מושג קלוש בפילוסופיה אקזיסנטציאליסטית, ולימודי ההיסטוריה על מלחמת העולם השניה גם ככה הוציאו להם את כל המיץ לדון בחירות האדם.

ואחר כך, כשינקפו השנים, לחשוף אותם לאט ובעדינות לספר היפה הזה, שמכיל בתוכו רבדים רבים כל כך, הגות שחודרת לפינות הכי קטנות של הנפש, ביקורת חברתית נוקבת, ובעיקר אהבת חיים ואדם.

הקריאה ב"הדבר" אינה קלה, קל וחומר כאשר אנו בוחרים בתרגומו של יונתן רטוש. המליצה שלו אינה נהירה לכל קורא, ובהחלט תיתפס היום כאנאכרוניסטית.

ובכל זאת, עבורי הקריאה בספר הסבה הנאה רבה. גם בשל עומקו של הספר, העושר האינטלקטואלי האצור בו, וגם בשל אותה מליצה שאני כל כך אוהב.

העלילה בספר נבנית בתחילה בחופזה, בתיאור דיי יבש, תמציתי, ויש בכך מן ההומור, הייתי אומר. באגביות סתמית מסופר על אותם עכברושים מתים, על אותו מקרה מוות, על אותה עווית נוראה. אולם אין להתבלבל ולחשוב כי כך מתקדם כל הסיפור, כי למן הרגע שההסגר מוחל והעיר נשארת "להתבשל במיצים של עצמה", אנו מורידים הילוך ומתחילים לבחון את האירועים ברזולוציה הרבה יותר גבוהה.

ההתקדמות הכרונולוגית עצמה דיי שרירותית, מכיוון שקאמי בא לתאר לנו שלבים מסויימים בתהליך ארוך. כך בין חלק לחלק (או "ספר" ל"ספר") עוברים חודשים בעליהם שוב אנו מקבלים אך ורק דיווח מאוד יבש ותמציתי של מה שקרה (כדוגמת שינויי מזג האויר והשפעתם [לרעה, לרוב] על מצב התקדמות המגפה).

"הדבר" בנוי מכמה רבדים, והתיאור היבש של המגפה הפורצת הוא כמובן רק השכבה העליונה.
הספר מתמקד בכמה דמויות, ובראשם ד"ר רייה, הרופא הנאבק במגפה מראשיתה - וזוהי הדרך שלו להתמודד עם המוות - פשוט להלחם עד שהקץ הצפוי יגיע (וגם רייה בעצמו מכיר בכך).
יחד עם רייה, הדמות המובילה את העלילה, אנו מגלים דמויות שונות, כל אחת והדרך שלה להתמודד עם המוות הצפוי לכולנו (והרי זוהי אחת ממהויות האקזיסטנציאליזם - לחיות ולמצוא מהות אפילו שכולנו מבינים שלא נחיה לנצח, חיים בצל המוות). כך, למשל, אנו מתוודעים אל טארו, המתעד את המגפה בכתביו, או ראמבר העיתונאי שהגיע אל העיר במקרה ו"נכלא" בהסגר עם פרוץ מגפה ומנסה להמלט ממנה (ובכך, באי-הכרתו במוות, הוא מגלה את משמעותו), או האב פאנלו, הכומר הישועי, המייצג את הגישה הדתית.
אופי התנהגותן של כל הדמויות לנוכח המגפה הוא אותו "מרד" - אותה מגפה שבאה לכלות את כל העיר היא אותו המוות הצפוי לכולנו, ובכל זאת כולנו מורדים בו בחיינו.

קיים עוד רובד, והוא רובד ההתנגדות לנאציזם. במובן הזה, כמובן, המגפה מייצגת את הנאציזם הפושה בכל, והגיבורים הם אותם אנשים הנאבקים בנאציזם כנגד כל הסיכויים (פרטיזנים של ממש).

ואולם, לדעתי ב"הדבר" עוד רובד, והוא פחות מתייחס למוות הגלוי והברור, אלא אל הבידוד - אותם אנשים שהושמו בהסגר עוברים תהליכים פנימיים מסויימים הקשורים לבדידותו של אדם המצוי במקום שהוא רואה כסגור ומסוגר, אדם הנאבק כנגד תלאות החיים באשר הן.

אני לא חושב שזה ספר שמתאים לכל אחד, בטח שלא בתרגום הישן של רטוש - אבל כן הייתי ממליץ עליו לכל אדם שמחפש ערך מוסף אינטלקטואלי, על אדם שמבקש להכיר יותר את ההגות האקזיסטנציאליסטית, ולמי שנהנה מהרהורים מעמיקים וחיפושים ארוכים אחר ניתוחים ספרותיים ליצירות קאנוניות בתרבות המערבית.

אלגוריות, הן טובות במיוחד כשאתה מיד מזהה בהן לא רק את המציאות שהכותב, במקרה הזה צרפתי בתקופה שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, חי בה, אלא את המציאות שלך כפי שאתה רואה אותה.

המשל עוסק בהתפרצות של מגיפת דבר בעיר אלג'יראית ומתאר את התנהגות האנשים תחת האיום.

כמו שקורה בדרך כלל, הדבר של קאמי לא פוגע בכולם בבת אחת. הוא מתחיל רחוק, אצל העכברושים. אחר כך הוא מתחיל לפגוע בשכונות המרוחקות, אצל העניים, כך שאלה שלא חיים שם, אנשי מרכז העיר, נדמה להם שהם יכולים להרשות לעצמם להיוותר שאננים, להרחיק מעצמם את האחריות ואת ההבנה שהסכנה קיימת ושאפשר עדיין, אולי, לעשות משהו כדי לעצור אותה.

קאמי אידיאליסט. הוא חושב שאין ברירה. שברגע שמישהו מבין שקיימת סכנה, גם אם לא עליו היא מאיימת, הוא חייב לעשות משהו, שכשאתה חי במציאות כזאת אתה מוכרח לפעול, לאו דווקא מפני שאתה רוצה אלא משום שאין שום דרך אחרת, משום שפחד הוא לא רלוונטי ופשוט כי אי עשייה תביא בסופו של דבר לכלייה גם עליך, לא בהכרח על חייך, אך ודאי עליך כאדם.

הוא מתייחס לזה כאל צורך פרגמטי, נטול קשר לאמונות. גם אם אתה כומר שמטיף ויודע לייחס את כל החוליים שיש סביבך למעשים שנעשו שלא על מנת לקדש את השם, בסופו של דבר אתה תצטרף לעשייה שתכליתה מלחמה על החיים בלי קשר לאמונה וחוסר אמונה, כי אנחנו כאן וכיוון שכולם כמעט רוצים לחיות.

למרות שיש לי נטייה להיות מאד אופטימית ולייחס לאנשים שורה של כוונות טובות נדמה לי שקאמי לוקח בגדול. הוא למשל חושב שגם אם אנשים מתנהלים באדישות לנוכח סבל, ברגע שיראו ילד שסובל, ילד שברור שעוד לא הספיק להזיק למישהו, הם מיד יתמלאו ברחמים וינקטו עמדה כדי למנוע את זה. אני לא בטוחה שהוא צודק. אני חושבת שיש הרבה אנשים שחשוב להם קודם כל של מי הילד.
ועוד עניין.

הוא גם מתייחס פה לאיזו תסמונת שנראה לי שהיא די שכיחה. הוא מדבר על העידן שאחרי הנצחון, התחושה שעלולה ללוות את מי שנלחם על משהו וגם הצליח בזה. אחד כזה היה אמור להתהלך בתחושה של סיפוק ושל אופוריה, אבל בהרבה מקרים מה שילווה אותו זה דווקא החלל, זה שנוצר אחרי שבמשך כל תקופת המאבק חיית עם תכלית ועם סוג של ייעוד שכוננת לעצמך ופתאם אתה יכול למצוא את עצמך נבוך לנוכח העדרם.

אם הייתי הרבה יותר אופטימית הייתי אומרת שאולי פעם הספר הזה יפסיק להיות רלוונטי, אבל איכשהו נדמה לי שזה אף פעם לא יקרה.

את "הדבר" חיפשתי במיוחד,ובסופו של דבר,אחרי חיפושים רבים בספרייה והטרדות שלי לספרנית,הצלחתי למצוא אותו.
ל"דבר" ניגשתי בידיעה שמדובר בספר לבגרות,לכן חייב להיות פה איזשהו קאטץ'.
חיכיתי לשעמום,לחוסר עניין שיבוא,אבל הוא פשוט לא בא.
סיימתי את "הדבר" ביום אחד,ואני חושב שזה פשוט אומר את הכול.
אלבר קאמי מבחינתי הוא גבריאל גרסיה מרקס הגרסא הצרפתית:אותו סגנון של תיאורים,אותם תיאורים של ערים ודמויות.
הספר לא נחשב כספר מופת בגלל העלילה שלו.
מבחינת עלילה,הוא יחסית דל.
אבל מה שעומד מאחורי העלילה הוא הוא ההופך את הספר הזה ליצירת מופת.

כבר מהקריאה הראשונה,יש ספוילר.
אם מתרגמים נכון את הספר,צריך לקרוא לו "המגיפה",אבל המתרגמים העבריים רצו כנראה להרוס קצת לקוראי ישראל,ותרגמו ישר את שם הספר ל"הדבר",שהיא אכן המגיפה שמדוברת בספר.
הכתב הקטן במיוחד של ההוצאה גם לא עזר לי לחשוב טובות על המתרגמים העבריים..

מבחינת עלילה הספר עוסק בעיר באלג'יר שסובלת ממגיפת הדבר,ומתוארים חייהם של רופא וחבריו בניסיון להתמודד עם התופעה.
יחסית,עלילה פשוטה.
במהלך כל הספר שיערתי שעומד דבר מה מאחורי "הדבר",הרי חייב להיות פה איזשהו משמעות גדולה יותר,אחרת למה שמשרד החינוך הידוע בתעלוליו ישים את הספר כספר לבגרות?
ואכן,שיערתי נכון (צוין בכריכה האחורית שלא טרחתי לקרוא וגם באחרית דבר של המתרגם).

חבל שאני לא יכול להיבחן על הספר הזה,אלא על "סיפור פשוט" שהוא ממש לא פשוט....

תיאור מצמרר של עיר דועכת תחת מגפת הדבר המשתקת. קאמי מצליח בשפה יבשה, ללא פאתוס, לתאר את רגשותיהם, מאוייהם, פחדיהם, יגונם, צערם, אטימותם ואדישותם של האנשים הכורעים תחת אימת הדבר. הדמויות מרשימות, אולי לא מלאות נפח, אבל מלאות תבונה, ויש בכל אחת מהן כדי ללמד משהו על התנהגות החברה האנושית לגווניה בשעת קטסטרופה. אלגוריה מזוויעה למלחמות בכלל, ולמלחמת העולם השניה בפרט.
אחת הנקודות המרשימות היא ההתמודדות של רייה, הרופא, עם הדבר. רייה מסרב לכל אינטרפרטציה מטאפיזית לשאלת הרע, לדעתו הנחת סדר כזה מפריעה לעצם ההתמודדות עם הרע. אפילו האמונה בקיומו של א-לוהים, כזו שמעודדת אדישות פאטאלית, נזנחת לרגע כדי לאפשר התמקדות במלחמה עם הרע. אני רואה בזה את האמונה היותר גדולה. 'אולי מוטב לו לא-לוהים שלא יאמינו בו ושיילחמו בכל הכוח במוות בלא להרים עיניים לשמים שבהם הוא מחריש.. עתה יש חולים וצריך לרפא אותם, אחר כך הם יהרהרו, ואף אני כך".

אלבר קאמי- אחד הסופרים וההוגים הקרובים לליבי. הדבר הוא ספר בעל עלילה עוצמתית מצד אחד, ואנשים פשוטים מצד שני, המתגלים כגיבורים כל אחד בדרכו שלו בהתמודדות מול המציאות האכזרית. יותר מכל זהו ספר חברתי, שמראה את כוחה של התאגדות, התמודדות והתגברות האדם אל מול החיים האקראיים וחסרי הפשר, עם כל הקשיים המלווים בזה, כולל מוות יום-יומי של מאות אנשים. קאמי מוכיח שעצם המאבק עצמו הוא המעורר את מצפונם של הדמויות בספר. היה ונשאר אחד הספרים שהשאירו בי את החותם העמוק ביותר.

הדבר, כלומר מחלה הנגרמת מזיהום חיידקי, הוא אך תפאורה לצד האנושי והפגיע אותו חושף הסופר ביד אמן טיפין טיפין.
השימוש במגפה המתפרצת באותה עיר אפרורית באלגיר, מציב לכל אחת מן הדמויות הראשיות אתגרים קשים אשר מכריחים אותם להתמודד עם שאלות נוקבות על החיים. כל דמות, בדרכה המיוחדת, מתמודדת עם הסבל הנפשי והגופני של המגפה תוך שימוש בכלים שונים; יש הפונים לאל, למוסר פנימי עמוק ויש הפונים לזכרונותיהם, לעברם, לאהוביהם. אך על כולם מאפילה הבדידות הנוראה והראנדומאליות שבה בוחר הדבר את קורבנותיו.

אין שני לקאמי בתאורי ערים בכל עונות השנה ובכל שעות היום. תאוריו בעלי ערך מוסף לאווירה בכל חלק של הספר, ולעולמן הפנימי של הדמויות. אם ישאלוני האם הייתי באוראן בחיי, אני מודה שאתמהמה בתשובתי. האם הייתי שם על הגבעה ? או בנמל ? זוהי גאונותו של קאמי.