• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

מאת אלון חילו

הביקורת של מלכה לובל

תמונה של מלכה לובל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

מאת אלון חילו

הביקורת של מלכה לובל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של מלכה לובל
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2008
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אביטל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 17 שנים

“לכל מי שמוכן שיעשו עליו מניפולציה ספרותית. הספר בנוי כמו רשימת מכולת של מה שצריך להיות בבסט סלר אבל”

37/53
ביקורות על אחוזת דג'אני
הבאה
דני בר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•2 דקות קריאה

תוכן הספר נע בין אירועים היסטוריים אמיתיים של ארץ ישראל במאה הקודמת וזה אומר שנים 1895 והלאה כשיהודי אשכנז "חובבי ציון" התחילו לעלות לארץ, לבין דימיון.

אהבתי את שפתו של אלון חילו בספר.מצד אחד שפה אידישית אשכנזית עתיקה ומצד שני עיברית ערבית.

אנו רואים שני אספקטים שונים על מה שקורה בעלילה.
דרך עינו של הילד צאלח ודרך עינו של חיים מרגלית קלווריסקי עולה חדש שעלה עם רעיתו לארץ מאודסה לבנות ולהיבנות בה.

חיים מגיע יום אחד לאחוזת דג'אני ופוגש את צאלח ילד כבן 11 12 המיתגורר עם אימו עפיפה יפפיה והמשרתת הזקנה אמינה.הילד והגבר חברים מיד והגבר מתאהב באימו.
האחוזה גדולה שטחיה מלאים בעצי פרי שיש לקטוף אותם אחרת ירקבו.לכן ישנם האריסים {פועלים מיצרים} .
האחוזה מוזנחת וזקוקה לידיים נוספות.

חיים מחליט לקחת את העננים בידיים ומתחיל לטפל בהצלת האחוזה.
אביו של צאלח אף פעם אינו בבית ובהיזדמנות שחזר ממסעותיו
לפתע מת מוות פיתאומי.

אנו מתודעים לכתיבת שני יומנים האחד על ידי צאלח הילד והשני על ידי חיים.הכתיבה נעשת יום יום.
צאלח ירש מאימו את טירופו והוא הוזה דברים לעתיד אסונות
בעיקר כגון שהיהודים ישטלטו על הארץ וערבים יגורשו ויפרצו מלחמות בין שני העמים.
צאלח הוזה גם את עתידו של חיים ומישפחתו.

לאחר מות האב צאלח בטוח שידו של חיים היתה במותו.
טעה טעות גדולה.כשזה נודע לחיים הקשר בין שניהם היתחיל להיתרופף עד כדי שינאה מצד הילד.צאלח אף רוצה להרוג את חיים.או שזה רק בדמיונו ובטירופו.

אצל צאלח קשה מאוד לדעת איפה הגבול בין האמת והדימיון.

חיים בנתיים מציל את האחוזה עד הרגע שמבין שהילד רוצה להרגו,או שלא........

נבואות העתיד של הילד למרות טירופו חלק גדול מהן מתגשמות.

אני אהבתי את הספר ולא ראית בו שום צל של שינאה מצד היהודים לערבים כמו שקראתי באחד הביקורות על הספר.
לא חשבתי לרגע שחיים רוצה לנשל את מש' דג'אני מאדמתם.
לא ראיתי שום סימן שהיהודים רוצים לגרש את הערבים אלא להפך.חיים תמיד היה בעד שלום איתם ולחיות ביחד בשלווה.
זה שרצה לקנות אדמות למען יהודי ארץ ישראל העדיתים להגיע
זה עדיין לא אומר שרצה לגרש את הערבים.
תמיד חיפש אדמות פוריות ומצא אותן אצל הערבים. שילם כסף עבורן ומצא פיתרון לערבים שישבו עליה.

ספר מענין חלק היסטורי וחלק לא.
כנראה שיעשו סרט מימנו,היתה כתבה על הספר באחד מימי שישי
בערב אצל יאיר לפיד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שמעון  שלוש
שמעון שלוש
1קורא|0%נשים

על המבקרת

תמונה של מלכה לובל

מלכה לובל

חברה מזה 17 שנים
47 ביקורות•2 נבחרות•151 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מלכה לובל
מלכה לובל
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות47
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה151
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית21ספרות מתורגמת17מתח ריגול והרפתקאות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מלכה לובל

מה שצריך לקרות

מה שצריך לקרות

אורלי קראוס-ויינר

שלום לכם חברי הניפלאים!!!!!!
היתגעגעתי אליכם מאד.לצערי מטעמי בריאות לא יכולתי להקדיש זמן לסימניה וכנראה שגם בעתיד
אוכל לטפטף טיפין טיפין........

לעיניינו,
אני אישית מאוד אוהבת את הסופרת אורלי קראוס ויינר.סיגנון כתיבתה סוחף אותי אל תוך הסיפור עצמו.
הסיפור הזה למעשה הוא סיפור חייה של הסופרת. אורלי מאמינה בגילגול נשמות ובתיקשור.
היא מאמינה, שיפתח, אהבת נעוריה, הוא הנפש התאומה שלה בהווה וגם בגילגול הקודם.
בהווה הם מאוהבים עד כלות, אך לא מצליחים לממש את זוגיותם.
ברגע האחרון דבר מה מיתפספס.....
בין לבין שניהם בונים משפחה משלהם , אך תמיד הם ביחד במחשבותיהם.
בגילגול הקודם הם גם זוג וזה הרמז שהם יהיו
ביחד בגילגול הזה.
אורלי מתייחסת בספר לתיקשור כאל תופעה טיבעית
שעוזרת לתיקון הנשמה וכאל חלק מהחיים האמיתיים.
השיזור בין הגילגול הקודם והגילגול הזה כתוב בצורה מרתקת ומעניינת.
יש לציין שאנו פוגשים לאורך כל הספר חברות אמיתית,עזרה מיידית בעת הצורך, וכמובן, אהבה,
שהיא בסופו של דבר מנצחת תמיד!!!!!!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
הבת הסודית

הבת הסודית

שילפי סומאיה גוודה

הסופרת טווה סיפור מדהים ומרגש עד דמעות
על שתי אימהות.האחת גרה בהודו ואין לה בעיות פוריות והשניה רופאה,גרה בארה"ב ועקרה.

בהודו,בנות לא מתקבלות בעין טובה,לכן לאחר שקוויטה יולדת בת ראשונה הנידונה למוות, היא יולדת בת נוספת, אבל אותה היא מכניסה לבית יתומים,ללא ידיעת בעלה.

סומר הרופאה,הנשואה לרופא הודי, מאמצת את ביתה של קוויטה. קוויטה נותנת לה את השם אושה. אין באפשרותה של קוויטה לתת דבר לביתה מלבד צמידי כסף אשר היא מלבישה על קרסוליה.
עם כל הכאב שבדבר ליבה של קוויטה עומד להישבר, אבל היא יודעת שלאושה לפחות יש סיכוי
טוב לחיים בטוחים.
אושה מאומצת על ידי סומר ובעלה. היא מקבלת את השם אשה. סומר מתוודעה לראשונה למקום היוולדו של בעלה,למשפחתו ולהודו בכלל.
קשה לה להתרגל.
אשה היא תקוותה היחידה לעתיד טוב יותר,קודם כל כאמא וגם לזוגיות טובה יותר.

אשה גודלת,והיא יודעת שהיא מאומצת.
היא נהיית עיתונאית. היא מגיעה להודו כדי לכתוב מאמרים על צפיפות האוכלוסין והעוני הרב שם.
היא מחליטה לחפש את הוריה הביולוגים,ומוצאת
את כתובתם,אך הם אינם בבית.
במקביל,לאחר שנים, קוויטה שולחת את בעלה לבית היתומים לברר אודות ביתה.
קוויטה גוססת, אבל יש לה מכתב ביד מאושה, אשר כתבה לאמה מכתבים עוד מהילדות,ומסרה אותם
למנהל של בית היתומים.

מומלץ מאוד,תכינו טישו.......

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
זהות כפולה

זהות כפולה

רם אורן

ספר נוסף מעולה של רם אורן.
העלילה מרתקת מהעמוד הראשון ועד האחרון. הקורא במתח .אפשר לזהות מיד את כותב הספר {מי שמכיר את ספריו של רם אורן,כמו כן
אפשר לנחש מה יקרה ....}.

אלי בארי, בלש פרטי, נשוי לנועה המיליונרית. מצד אלי הנישואין הם אך ורק אינטרס
כלכלי כי לו אין פרוטה. מצד נועה תחילת הנישואין הם מתוך אהבה, אף על פי שהרכוש הרב שלה הידהד במוחה כל הזמן.

אלי מבקש כל הזמן הלוואות מנועה להחזקת משרדו.
אלי לא יכול להחזיר לה פרוטה.נועה מחליטה לעשות סוף להלוואות .

אלי מתחיל לרקום תוכנית זדונית, שהרכוש הרב
של אישתו יגיע אליו.....ותוכניתו מצליחה.


רונן, חוקר משטרה, ופסיכיאטרית מומחית מחליטים להוכיח שאלי ידע בדיוק מה הוא עשה בשעת מעשה,ולכן לא מגיע לו דבר מהרכוש של נועה.

הסוף מפתיע קצת, ולא בגלל שלאלי לא הגיע מה שנעשה לו,אלא בגלל האדם שעשה לו זאת.

בעלילה אנו מוצאים אהבות,שנאות ותיחכום רב.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
מסעותי עם ורה

מסעותי עם ורה

אדית זק

ספר נוסף שבזמן קריאתו הרגשתי בבית. בבית אמא ואבא בחו"ל ובארץ.
משפחה סלובקית, שדוברת גם הונגרית, עלתה לארץ לאחר השואה עם ילדה, אניקו, שהאם הצליחה להציל מהכאוס,ועם בעל שני שהוא לא האב של אניקו.

בארץ נולדה ורה, שהיא חצי אחותה של אניקו,והפרשי הגילאים גדולים ביניהן.

ורה גדלה באוירה שמוזכרות בה שתי תקופות לחילופין."שם" {השואה} וכעת ההווה.

סיפור השואה מועבר לורה על ידי אניקו ולאחר מכן על ידי אמה בצורת סיפורים לפני השינה.

ורה מקבלת את הרושם שהוטל על כתפיה משא כבד, כיוון שהיא חיה וחייבת להמשיך את השושלת.

ישנו קטע בספר שנחרט בזיכרוני:
מוצרים גרמניים מתחילים להגיע ארצה והתושבים
רצים לרכוש אותם.אבא של ורה אומר שזה מובן, כיוון שהמוצרים שלהם איכותיים,מדוייקים ומושלמים.
האמא עונה:"הם פרפקציוניסטים. עושים עבודה יסודית עד הסוף.מוח אנושי לא יכול לתפוס אפילו קצה קצהו של מה שהם עשו שם".

הספר הוא אוטוביוגרפיה של הסופרת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
גנובה

גנובה

לזלי פירס

ספר מתח מעולה.

דיוויד מטייל עם כלבים על חוף הים כשלפתע מוצא צעירה שנפלטה לחוף עם סימני אלימות עליה
ומחוסרת הכרה.הוא מיד מפנה אותה לבית החולים הקרוב.

בבדיקות הרפואיות מתברר שילדה תינוק,אך היא אינה זוכרת דבר. אין לה מושג מי היא.היא איבדה את זיכרונה.

התקשורת מפרסמת את תמונתה,וחברתה,דייל,שהיא קוסמטיקאית מזהה אותה כלוטי הספרית אשר עבדה איתה על ספינת שעשועים לפני זמן מה ונעלמו עקבותיה.
לאחר טיפולים שהיא עוברת בבית החולים, היא עוברת לגור עם חבריה לשעבר אבל עדיין לא זוכרת הכל מן העבר.פה ושם צצים זיכרונות והם ממש ממש לא נעימים.
לאחר אונס באיזה חוף בדרום אמריקה, זוג שירד מהאוניה מציל אותה ומאז הם מאמצים אותה כביתם.
לוטי אסירת תודה, כמובן,ומוכנה לעשות למענם הכל.
ו"הכל" הזה מסבך אותה .היא עוברת גהינום .....

בספר אנו מוצאים חברות בין הנפשות הפועלות,
שהיא-היא שנותנת כוח להחזיק מעמד ולעבור את הקשיים ולצאת לאחר מכן שפויים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
חדר

חדר

אמה דונהיו

עוד לא קרה לי שקראתי ספר כל כך הרבה זמן.

ישנה הערה על עטיפת הספר שברגע שתיכנסו לחדר לא תוכלו לצאת עד העמוד האחרון.לפי דעתי זאת הגזמה פראית.

נכון שייחודו של הספר הוא בזה שהוא כתוב בשפה של ילד בן 5 ,כי הילד הוא שמספר את העלילה.
מצחיק ועצוב גם יחד.

אני בדעה שברגע שמתענים מקריאה של ספר צריך להפסיק לקרוא.במקרה זה אני המשכתי כיוון שמאוד סיקרן אותי מה זה החדר ,ושפת הילד בן ה5 היתה מתוקה בעיני.

לצערינו, גם היום אנו שומעים ורואים בתיקשורת מיקרים כאלה.נערה נחטפת ע"י סוטה ומוחזקת במקום סגור שנים, ואף אחד לא יודע דבר.הגבר מתעלל בה מינית ונפשית.במקרה שלנו היא נחטפה בגיל 19 והוחזקה ב"חדר" 7 שנים. ילדה ילד - ג'ק.
יחדיו שורדים ומקבלים כוחות אחד מהשני.
לא רואים אור יום, והאמא עושה את המקסימום להעניק לג'ק חינוך מינימלי בתת תנאים.
אני, עד כמעט אמצע הספר, לא ידעתי מה זה החדר.
האם זה צינוק בבית סוהר? מחסן?.......

האם והילד מתכננים בריחה, ואף מצליחים, אבל כעת מצפה להם ובעיקר לג'ק היסתגלות לחיים בחוץ..........

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
אהבה אסורה בפטרבורג

אהבה אסורה בפטרבורג

מישקה בן-דוד

ספר נוסף העוסק במוסד מזוית ראיה אחרת.

העלילה מעמיקה בנזקים ש"המקצוע הזה" גורם
לחיי נישואין.
יוגב ואורית גדלו ואהבו במושב בערבה מגיל
בית ספר.לימים נישאו.יוגב,כסוכן מוסד, נאלץ כמובן להסתיר את מבצעיו מפני אשתו, אף על פי שהיא ידעה שהוא עובד במוסד. אורית לעולם לא קיבלה את העובדה שיוגב נאלץ להרוג במסגרת תפקידו.יוגב תמיד רצה לחלוק עימה את ההתלבטויות המוסריות שלו והיו כאלה לרוב,וכן
גם את ההצלחות המבצעיות. אורית סירבה לשמוע .
בעיניה יוגב היה רוצח.
להריון לא הצליחה להיכנס. הם ניסו הפריות וכשכבר סוף סוף נוצר עובר, אורית נתנה הוראה להשמיד אותו כי לא רצתה ילד מרוצח.......
הנישואין עלו על סרטון.
יוגב במיסגרת תפקידו נישלח לרוסיה ושם העלילה מיתגלגלת לערוצים מאוד מפתיעים.
יוגב פוגש ציידת מרגלים, והוא אינו יודע שהיא
עובדת ברשת הריגול הנגדית.
תיקראו את הספר.............

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
סילביה

סילביה

רם אורן

הספר קריא מאוד,כמו כל ספר של רם אורן.
העלילה היא אמיתית על סוכנת במוסד הישראלי,
חייה ומותה.
סילביה רפאל, כבר כילדה חצי יהודיה רק מאב, מעיירה בדרום אפריקה התעניינה בתולדות היהודים בעולם ובישראל.כאב לה מאוד לשמוע על הטרוריסטים אשר עושים הכל כדי לרצוח כמה שיותר יהודים ,רק בגלל היותם יהודים.
את עתידה יעדה לתפוס את ראש הטרוריסטים, ראש קבוצת "ספטמבר השחור" אשר רצחו את הספורטאים במינכן, עלי חסן סלמה.
כציוניסטית עולה לישראל,ניצודה ע"י איש מוסד וגוייסה למוסד למבצעים הכי מסוכנים.

הספר מתאר את כל תהליכי קבלת סוכן חדש למוסד,מה הוא צריך לעבור בתאוריה ובמעשי.
כל מבצע נבדק לפני היציאה אליו בקפדנות יתרה.לדאבון לב קורה גם שטועים ומחסלים אנשים חפים מפשע ,טועים בזיהוי.

סילביה מצליחה מאוד כי היא פרפקציוניסטית.

ספר מרתק. ממליצה בחום.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

יאיר לפיד לקח על עצמו פרויקט לא קטן כשהחליט לכתוב על חיו של אביו.יחודיותו של הספר הוא בכך שיאיר כותב כאילו טומי האבא הוא הוא זה שכותב בעודו בחיים.הספר כתוב בגוף ראשון.
דמותו של יוסף-טומי לפיד היה תמיד שנוי במחלוקת .או שאהבו אותו או ששנאו אותו.

אני נימנית עם אלה שאהבו אותו.אני אחזור לזה אבל תחילה על הספר.
יאיר מתאר את אביו כלומר טומי מתאר את עצמו
מאז לידתו בנובי סאד יוגוסלביה ועד למותו
בבית חולים איכילוב בישראל.
הילד שראה את אביו נלקח לרכבות לאושוייץ,
הילד ששרד עם אמו בגטו בהונגריה ניהיה לציוניסט גדול אוהב ישראל אך נטול כל אמונה בה'.
טומי המשיך את דרכו של אביו עיתונאי ועורך דין וכיווה שגם יאיר ימשיך בדרך הזאת.
הוא אף הגיע להיות הראש של תנועת "שינוי"
שרצה בבחירות לכנסת ואף קיבלו הרבה מנדטים מן הצפוי.ניהיה בין היתר גם שר המישפטים.

אהבתי אותו כי הוא תמיד היה אמיתי ללא משוא פנים, אמר כל מה שחשב בלי להיתחשב באף אחד
{אולי דבריו נאמרו בברוטליות }אבל אני חושבת
שהביע את דעותיהם של רבים שלא השמיעו את קולם.
שנא חרדים ולפי דעתי בצדק ,וכל מי שזוכר את התוכנית פופוליטה ששבר בזמנו את שיא הריטינג לא ישכח את הויכוחים בינו ובין החרדים,והשמואלנים.אנילמשל לעולם לא אשכח את הויכוח שבו עיתונאי חרדי שאל אותו "טומי אם אתה לא מאמין באלוהים אז איך אתה יודע שאתה יהודי?" טומי ענה "היטלר קבע".
הערכתי את האמינות שלו ,מיפלגתו היחידה היתה שעמדה במילה שלה כמו לא לשבת בממשלה יחד עם חרדים, וכל מה שהם הבטיחו לבוחר הם קיימו.המיפלגה היחידה שלא חרגה מהתקציב שלה,
לעולם לא לקחו שוחד.
לא היו לו הרבה חברים אבל מי שהיה זכה בגדול..
כל מי שמעקם את פניו כששומע את השם טומי לפיד אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר הנפלא הזה כדי שבאמת יכיר את האדם כבעל,כאבא,סבא
חבר ללא דופי, פוליטיקאי דגול בלתי נישכח.
לא חייבים לקבל את דעותיו אבל בהחלט ראוי להערצה.כמו שהוא אומר בספר "החיים זה לא זה או זה,החיים הם גם וגם."
מי שחושב שהוא היה שמאלני טועה,מי שחושב שהיה ימני גם טועה .

יאיר נעזר בכתיבת הספר בחברו הטוב של אביו אמנון דנקנר אשר הקליט שיחות עם טומי,בזוג אולמרט ובמשפחה.הוא טס גם לנובי סאד ולבודפשט.
טומי יחסר ללא מעט אנשים.
אני חושבת שהספר ינפץ הרבה מיטוסים שקשורים
לטומי לפיד.
אני מצדיעה לו!.....

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכה לובל

ביקורות נוספות על "אחוזת דג'אני"

אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

שמעתי במעורפל על הספר הזה כבר לפני שנים, מכל מיני עניינים חיצוניים שקשורים אליו... אבל אני חיב לומר שכשהתחלתי לקרוא בו הופתעתי למדי.
מדובר פה באחוזה ערבית בשם כזה,
שהתקיימה לפי העלילה על גדות ואדי מוסררה שבימינו נקרא נחל איילון.
זאת הייתה אחוזה של סוחר עשיר בשם דג'אני וחיו בה גם אישתו עפיפה ובנו צאלח. אבל חשוב מאוד להדגיש כאן שמדובר פה ביצירה דמיונית לחלוטין!
גם כשמדובר במיקום האחוזה הנ"ל וגם במשתתפיה
(היו אמנם אחוזות פרדסים כאלו בסביבת יפו אבל דווקא לא כאן)
וחשוב שבעתיים להדגיש זאת כי אלון חילו המחבר, לקח אישים אמיתיים בתולדות היישוב שלקחו חלק חשוב במפעל הציוני והכניס אותם בצורה דמיונית לגמרי לסיפור הזה
והחשוב בהם הוא חיים קלווריסקי, שהוא בעצם הגיבור האמיתי של הספר הזה! שבו מתוארת פרשת השתלטות יהודית על האחוזה הזאת בצד פרשת אהבים וניאוף של הנ"ל.
חיים קלווריסקי היה בתקופה משמעותית מסוימת נציג של חברת יק"א של הברון הירש בארץ-ישראל כלומר אדם מכובד ועשה דברים חשובים לטובת המפעל הציוני!
אבל חילו הירשה לעצמו להפוך את קלווריסקי בסיפור הזה, לאדם בעל מוסר מפוקפק
בהדביקו לו מעשי-ניאוף שמעולם לא קרו במציאות... לא פלא הוא שכשיצא הספר הזה
פתחו צאצאיו בהליכים משפטיים נגד המחבר, שנגמרו איכשהו בפשרה אבל אני עדיין חושב
שחילו בדמיונו הפרוע עשה לו ולאישים ציוניים אחרים המוזכרים כאן עוול גדול...
דרך-אגב כשבדקתי במציאות לגבי קלווריסקי – האיש שקנה בעצמו אדמות בגליל שעליהן הוקמו מושבות רבות וגם קיבוצים מסתבר שבעוד שאחרים כמוהו בתקופתו זכו להיות מונצחים בהמון רחובות על שמם (למשל חנקין, רופין ועוד רבים)
קלווריסקי נשכח כמעט לגמרי אין שום רחוב על שמו. כנראה בגלל היותו בצד השמאלי של המפה הציונית (היה בין מייסדי "ברית שלום"...)
קיים היום רק מושב אחד על שמו ("מרגליות" - שמו המעוברת)
הסיפור עצמו בנוי טכנית לסירוגין בגוף ראשון כאילו מפרקים שכתב קלווריסקי ביומנו
ולמחשבותיו של הילד צלאח שהמספר "יודע הכל" כותב לנו אותן...
ב"יומנו של קלווריסקי" משתמש חילו בעברית מליצית ארכאית עם מילים שיצאו מזמן לגמלאות ובכתיב בלתי-אפשרי עם המון מילים שהוכנסו להן האות א' ו-ה'
(למשל "הפתקאה" (פתקה) "דאקטאר" (דוקטור) “הערביאה" (הערביה) וכו'
אני רואה בכך גימיק מיותר ומוגזם שרק מקשה על הקריאה של הקטעים הללו...
ואחרי שאמרתי את כל זאת; סיפור העלילה פה עדיין קריא מאוד ודי מותח בארץ-ישראל של סוף המאה התשע-עשרה שהייתה מין "מערב פרוע" שבו מסע בדרכים עלול היה להסתיים בשוד ובהרג... אלא שהעניינים שהזכרתי למעלה קצת פוגעים לדעתי בספר
שיכול היה להיות אף מרתק יותר.

לפני שנה•
★★★★★
•סדן
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

קראתי את הספר, שנים רבות לאחר פרסומו, לאחר התביעה שהגיששו כנגד הסופר וההחלטות שניתנו בבית המשפט בעיקבותיהן נאלץ הסופר לעדכן את הספר.
היות והתחלתי לקרוא, רציתי לדעת מה חסר בגרסה שאני קוראת, לעומת הדרישה של בית המשפט לעדכנו.
הסופר הוא עורך דין בהתמתחותו, נקודה מעניינת, לאור השינויים שאולץ לעשות בספר, הרגשתי קצת מרומה, אלמלא השינויים הייתי יכולה להאמין שהספר מבוסס על ארועים אמיתיים.
כך בתחילת הספר מוצגים הכתבים שיוצגו בהמשכו. היכן היתה ההוצאה לאור...
הספר כתוב יפה, שפה עשירה, אינני יודעת אם כך דיברו בסוף המאה ה 18, עדיין השפה יפה ובכל זאת קלה להבנה.
הסופר מנסה לשים את אצבעו על תחילת הסכסוך בין הערבים ילידי המקום ואלה שהתגלגלו לכאן בעקבות חיפושם אחר פרנסה ממצרים וממקומות אחרים ובין היהודים שרוח הציונות הביאה אותם לחזור לכאן. מבחינה זו הסיפור הוא מאוד חד צדדי.
שתי הדמויות העיקריות בספר, שמנקודת מבטן מובאים הרישומים, הן ילד קטן ורך בשנים בעל יכולת ביטוי הרבה מעבר לגילו, בעל נפש מעונה ומסוכסכת מולו גבר יהודי בוגר וערמומי החורש מזימות וחומד את אימו ואת האחוזה (הכושלת או הזקוקה לטיפוח) של הילד.
לסיום הספר יפה, התקופה מעניינת, השגיונות של הילד בחלקם אמינים ובחלקם לא ממש (למשל הקמת מגדלי עזריאלי בדרך השלום). הפערים בין גרסת הילד וגרסתו של היהודי אינם מיושבים בספר (בכוונה אינני מציינת את שמן של היהודי, כל שם שתחברו יהיה מתאים, אני בחרתי לא להצמד לשמו בספר).

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רחל
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

בשונה מאלון חילו לא קראתי את כל עיתוני התקופה במשך שנה שלמה בשביל להיכנס לאווירה ולכתוב את השפה של קלווירסקי בצורה "אותנטית" אז לכאורה אין לי זכות לומר שהשפה שלו מרגישה לי מזויפת ולא אמיתית. יכול להיות שיותר מהשפה עצמה שהרגישה לי מזויפת ולא אמיתית כפי שדיברו בני התקופה הנושאים וצורת ההתבטאות הרגישה לי לא משקפת את בני התקופה. יכול להיות שאני מוסרני מדי ולא שאני חושב שבימי "אנו באנו" לא היו נואפים אבל השפה והצורה בה הוא מתאר את הדברים נשמעת מאוד זרה לאוזני התקופה ולדוגמות החשיבה שנוהגות בה.
מבחינת הנרטיב שאותו משקף חילו של הסכסוך הישראלי פחסטיני אפשר לסכם אותו בצורה כזאת. כולם משקרים, היהודים בהעלמה הכחשה והצגת העובדות הנוחות להם בלבד, ואילו הערבים משקרים בדמיון מזרחי פרוע והשלמת עובדות שלא קיימות במציאות אך נוחות להם. איכשהו יש הרגשה שהנחמבר יותר מסמפט נרטיב מסוים (נחשו לבד איזה), למרות שבראיונות הוא מכחיש.
למרות כל הביקורת אין ספק שמדובר בספר מאוד מושקע ומעניין.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סלארטיבארטפאסט
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

על כריכת העותק שבידי מוטבעת מסגרת קטנה ובה הכיתוב "זוכה פרס ספיר 2009”. מאז זכה הספר בפרס, הרבה מילים נקשרו בו ובכשרות הזכיה, ורבות נאמר על הספר והסופר עד שבוטלה הזכיה כליל. כמו כן דנה התקשורת במחאת צאצאיו של חיים מרגליות קלווריסקי על השימוש בשמו ופרטיו הביוגרפיים בתוך עלילה שאין לה אחיזה במציאות. כך או כך, הספר "אחוזת דג'אני" סירב לרדת מהכותרות, ויש להניח שמכירותיו ראו מכך רק טוב.

הרשיתי לעצמי להשתיק את הברברת התקשורתית ולגשת למלאכת הקריאה בראש נקי. בתחילת הספר מובאים דבריו של המביא לבית הדפוס, המספר לנו על שני יומנים שמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. האחד נכתב על-ידי האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, והשני – יומנו של צאלח דג'אני המוסלמי, שנכתב בתקופה דומה. המחבר מסביר כי תירגם מערבית את יומנו של דג'אני והוא מפרסם אותו יחד עם יומנו של קלווריסקי, יותר ממאה שנה לאחר כתיבתם.

היומנים אכן מובאים יחדיו, אלא שהמחבר אלון חילו מפתיע לעשות, ויוצר ביניהם הצטלבויות שהולכות ומתרבות, עד שנוצר סריג שבו יומן נקשר ביומן וחייו של האגרונום היהודי והנער המוסלמי מתערבבים ומסתבכים זה בזה. יומנו של קלווריסקי כתוב בעברית של סוף המאה ה-19, עם ראשי תיבות ומילים לועזיות שהמפתח לפיענוחם מצורף בסוף הספר. יומנו של צאלח, לעומת זאת, כתוב בעברית ציורית ופואטית שהזכירה לי את ספרו הראשון של חילו, “מות הנזיר".

החלוקה לשני יומנים, והחלוקה לפרקי זמן קצרים בכל יומן (יממות ואפילו שעות), קוטעת את הקריאה למקטעים קצרים בני שניים-שלושה עמודים. החלוקה למקטעים והריווח הנדיב של הספר אמנם מאיצים את קצב הקריאה, אך מגבירים את תחושת הריקנות. לאחר קריאת 360 עמודי הספר, רק התחזקה בי התחושה כי התוכן העלילתי של "אחוזת דג'אני" דל ביחס לכמות המילים שבהם הוא מובא. הייתי מגדירה את חווית הקריאה כמעייפת, צפויה, ארוכה ופשטנית.

הקריאה בספר מעלה נושא שמעניין לדון בו, והוא חותם המחבר בגוף הספר. מטבע הדברים, כאשר המחבר מספר את סיפורו בגוף ראשון, הרי שחותמו יהיה נוכח בספר ונקל יהיה על הקוראים להזדהות עמו. לעומת זאת, כאשר מספר הספר את סיפורן של דמויות שאין לו קשר אליהן, ראוי שחותמו יהיה מרוסן ולא יזעק מכל פינה. אלא שב"אחוזת דג'אני" קשה להתעלם מנוכחות המחבר בספר, וזאת במספר תחומים:

ראשית, דומה הספר דמיון רב ל"מות הנזיר", בעיקר בקו העלילה של צאלח דג'אני, באופיו ובשפתו, אך גם באופן בניית הסיפור הבדיוני סביב בסיס היסטורי אמיתי. נראה שהמחבר פיתח סגנון מובהק, ועל-אף שפירסם רק שני ספרים, כבר ניכרים מאפיינים ברורים שמעידים על זהותו.

שנית, דעתו הפוליטית של המחבר נוכחת מאוד בתאור היחסים בין קלווריסקי ויושבי אחוזת דג'אני, גירוש העובדים המוסלמים מתוכה, ההשתלטות על האחוזה והנסיונות להשיג בעלות על הקרקע. נושאים אלה הם ראויים, ונכון לעסוק בהם, רק שהם מובאים בצורה שטחית ומוקצנת ואינם באים באיזון עם ההיסטוריה של קלווריסקי והמניעים הציוניים שהנחו אותו. התמונה הפוליטית שעולה מהספר היא שהציונות הונעה בעיקר על-ידי רצון להשתלט על קרקעות, והערבים מצידם קיבלו את כל דרישות הציונים בהכנעה ובנאיביות (כך, למשל, סירבו להאמין לנבואות הכיבוש הציוני של צאלח).

שלישית, ואולי הדבר המרגיז ביותר בספר, הוא הנסיון של אלון חילו להתל בקוראיו. לאחר קריאת הספר עד תומו, מפורסמת ממש בעמוד האחרון הבהרה של המחבר. מסתבר כי שני היומנים שמצא המחבר בארכיון הציוני בירושלים (אלה שתוארו בהקדמה לספר) לא היו ולא נבראו, כמו גם עוזרות המחקר שצויינו בתחילת הספר בשמותיהן המלאים (!). צאלח דג'אני לא היה קיים, ופרט לביוגרפיה בסיסית, פועלו של קלווריסקי כפי שתואר בספר הוא פרי דמיון המחבר. לא ברור לי מדוע הרגיש המחבר צורך להשלות את הקוראים באחיזת העלילה במציאות, האם עשה זאת רק לשם שעשוע או לשם רכישת אמון הקוראים? דומני כי שתי המטרות פוספסו, ועדיף היה להבהיר לקוראים את גבול האמת והבדיה טרם הקריאה, גם אם היה עולה הדבר בהפחתת הרעש התקשורתי סביב הספר.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•זוהר
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

אם יש דרך לסכם את הספר הזה בשתי מלים, אני אבחר בצמד : גועל נפש.

לרוב אני לא נוטה לקחת ספרים באופן אישי, או לשפוט אותם על פי רעיונות מסויימים - נהפוך הוא, אני תמיד נהנה לשמוע דברים חדשים ו/או שונים, זה דיי מעניין ומסקרן. נהניתי לא פעם גם מספרים שבסופו של דבר אני רחוק מלהסכים עם האידאולוגיה מאחוריהן, וזאת כי פשוט העלילה הייתה מרתקת.

אחוזת דג'אני היא מקרה יוצא דופן.
אני אתחיל עם הדברים הטובים - עלילה שאמנם כן מעניינת, והחלוקה לפרקים קצרים לי אישית מאוד עוזרת בתהליך הקריאה משום מה.

ובכל זאת...
אלון חילו עשה לא פחות מרצח אופי לאדם שאני בספר אם מישהו מאיתנו יודע רבות אודותיו.
אני מבין שברומנים שמתרחשים בעבר, אם לוקחים דמות אמיתית, אפשר לעשות איתה מה שרוצים, אבל המקרה הזה הוא פשוט ניסיון מגמתי ומגעיל להציג את הישראלי כרע, טיפש, מכוער באופיו, אובססיבי לגבי מין, שבין אם ברוע לבו ובין אם בתמימותו העיוורת מעשיו הנוראיים משקפים את ה"נכבה" הפלסטינית.

אפשר לדון הרבה על הנושא, אבל בסופו של דבר, לדעתי אלון חילו השתמש בביטויים שבעצמם לא היו בשימוש באותה תקופה (הנוגעים לגירוש הערבים מאדמותיהם). הוא הציג באופן מאוד מגמתי את הערבים כמסכנים חסרי כל יכולת להגן על עצמם, וזאת, שוב, על חשבון היהודי שפשוט אין לו שמץ של טוּב לב. רחמיו המעטים של הגיבור כלפי הנער גם הם נמחים בכל מעשה שעושה הגיבור חיים מרגליות קלוארסקי.

העיסוק הבוטה במיניות גם הוא לדעתי לא בהכרח מתאים לרוח התקופה. יהיה מטופש להגיד שלא כתבו בתקופת נקוף המאה על מין, אבל ההתעמקות העמוקה, והממש גועלית, בנושא עוררה בי סלידה.

מעבר לזה, צויינה לשבח השפה שבה נכתב הספר - היא השפה ה"אותנטית" של סוף המאה ה 19'. לי יוצא הרבה לעיין בדברים ב"פרוייקט בן-יהודה", כי אני מאוד אוהב את השפה העברית בראשית ימיה. לדעתי האישית, השפה של הספר מלאכותית מדיי. השימוש המוגזם בא' בסוף מילה במקום ה', לדוגמה. נכון, הייתה נטייה כזו באמת, אבל לא בצורה טוטאלית כמו שאלון חילו עשה ממנה.
השימוש במלה לעוזית כמו "אוראלי" לתאר מין אוראלי (דבר שהיום נראה לנו נורמלי לחלוטין) גם הוא לדעתי היה סתם מאולץ, וחסר כל מעוף.
אינני טוען כי הייתי מצליח לעשות את העבודה יותר טוב ממנו, אבל התיאור בכריכה האחורית כאילו בדיוק כך השתמשו בעברית לפני מאה וכמה שנים - לדעתי מוליך את ציבור הקוראים שולל.

מאכזב בעליל. אלון חילו, באופן אישי, הגעיל אותי.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

הונאה.

קריאת ספר מתחילה אצלי כמעט תמיד כ"לוח חלק". לפעמים, הנוהג אותו סיגלתי, עומד לי לרועץ.
מאוד התרשמתי מההקדמה. חשבתי: פששש, שיחק לו קלף לחילו. גם תירגם, גם ערך יומן בעל ערך היסטורי. והכול קריא. וואו.
הגעתי לעמ' 50 שזה עבורי בקריאת ספר בבחינת "יחסינו לאן?"
עובר. בגדול.
ואז סיפרתי לאמי: "שמעי, קלווריסקי הזה, ממושב מרגליות, מסתבר שחרמן וגזען לא קטן. איזה ספר זה אחוזת דג'אני!"
היא סיפרה לי. אני חיפשתי באינטרנט, גיליתי, באיחור מה, את מעשה הרמייה, ופיטרתי את חילו ואחוזת דג'אני מיד (כמו שהייתי מפטר את הגשרים של מחוז מדיסון לו ידעתי לפני תחילת הקריאה).
לדעתי המחבר חייב להצהיר בריש-גלי שמדובר בסיפור בדיוני. זהו סעיף בל יעבור בחוזה שלו מול הקורא.

לפני 5 שנים•עודד
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

קצת קשה לי להיות נחרץ וחד משמעי לאחר קריאת הספר. האמת היא שאני די חצוי ביחס לאיכות הכתיבה, סגנונה המיוחד (או שלא), הסופרלטיבים המצויים בו לרוב, הביטויים הארכאיים הפזורים בסיפור לכל אורכו, או העלילה עם נגיעות הזויות מודגשות יותר ומודגשות פחות. מה גם שלמרות שגרעין הסיפור הוא ברובו פרי הדמיון של המחבר, ליוותה אותי תחושה מוזרה ומייגעת משהו ואפילו קצת מעיקה, בעיקר לנוכח המימיות של הדמויות הראשיות. מערכת יחסים משונה נרקמת בין גואל קרקעות יהודי שפעל כאן בשלהי המאה התשעה עשרה וראשית המאה העשרים, לבין נער ערבי בן למשפחה בעלת נכסים במתחם בו שוכנים היום מגדלי עזריאלי. עליות ומורדות, פתלתלות וזיגזוג הם המאפיינים העיקריים ביניהם ומתוארים בתפניות חדות של שנאה-אהבה-הערכה-שנאה-תיעוב-כמעט נקמה.ומעל, מרחף רומן אסור שטוף נאפופים בין גואל האדמות לבין אמו של הנער שהתייתם מאביו זמן קצר לאחר שזה סיכם למכור ליהודי זכויות בעלות על האחוזה החמודה (מלשון חמדנות). מכאן ואילך מתחילות ה"צרות": הנער שניחן בדמיון מפותח ובנפש פיוטית, רחמנא ליצלן מפרש את עובדת הפקעתה של האדמה מידי משפחתו כאקט הרה-אסון, ומפתח תיאוריות נבואיות שתוכנן ממוקד למטרה אחת, והיא למנוע מהיהודי רודף הבצע ותאב נפשם של יושבי הארץ הקדומים, מלהגשים את שאיפותיו ושאיפת אחיו היהודים מחרחרי הריב והמדון להכרית את העם הערבי היושב בציון. בזה אחר זה הוא מעלה באוב מראות ותרחישים שעתידים לבוא לכלל מימוש ולהתחולל, ושאחת מתוצאותיהם באה לידי ביטוי באופן סימלי כמובן, על מנת לעורר נדבך אפל בתודעתנו ולתת את דעתנו בכובד ראש למר גורלה של אחוזת דג'אני המהוללה, כסמל ואות למה שכולנו מודעים אליו כיום.
אני משער, או יותר נכון נוטה להאמין שלסופר אלון חילו לא היה שמץ של כוונה לבטא את עמדותיו הפוליטיות בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות כתיבת הספר ואני גם שולל מכל וכל שהמשל הדמיוני והיומרני למדי המוצג בו, מעיד על דעות שמאלניות או דעות פוליטיות כל שהן.לאחר פירסום המהדורה הראשונה היו כל מיני אנשים שקיטלגו אותו בצד כזה או אחר של המפה הפוליטית ואף האשימו אותו באנטישמיות וכעוכר ישראל.להערכתי אין לקביעות האלה שום ביסוס הגיוני, ועל אחת כמה וכמה, לא על סמך הספר הנדון.
מה שכן הפריע לי קשור לאמצעים הספרותיים/אומנותיים אותם נקט המחבר בספרו. השימוש במוטיבים בעלי תוכן נבואי-עתידי בדיעבד, נראה לי שחוק ומלאכותי מה גם שלא נעשה מאמץ מיוחד לטעמי לתת להם מימד קצת יותר מהימן ופחות פשטני. כמו גם השימוש הבלתי נלאה בביטויים טרום "ארץ-ישראליים" ש"עשו עליה" מהגלות, כמו למשל השימוש המסיבי במילה "ערביאים" במקום ערבים, תפזורת של מילים בראשי תיבות, או מילים לועזיות למחצה, ואפילו מילות סלנג שהיו שגורות בפי יהודים וערבים באותה תקופה. וכל זה מתבולל, כמובן, בפרץ של שפה מליצית שנועדה כביכול, ליצור "אווירה" אותנטית ולתרגמה לחווית קריאה עבור הקורא. ובכן, עלי זה לא כל כך עבד. זה נחמד, אבל לא יותר מזה. גימיק אבל גימיק לא הכי מבריק. מצד שני, ממתי גימיק אמור להיות מבריק?....

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עידומיק
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

לאור הביקורות הרבות שנכתבו אין הרבה מה לחדש. מי שאוהב את פוגל וצוויג ימצא לו כאן את האח המודרני שלהם. כתוב יפה ובעברית עשירה בסגנון הכתיבה של תחילת המאה ה-20 רק יותר קריא וברור. מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•משה
אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

אלון חילו

ספר גרוע מאין כמוהו שניזון מתעמולת כזב חיובית, כי הסופר הוא בעל אותה השקפה פוליטית כמו אלה שמפמפמים אותו באופן שיקרי.

שלא יטעו אתכם!

אגב, קראתי פעם לפני הרבה שנים, ספר על עולה חדש לישראל של המאה ה-18, עולה שהשתקעו בתחילת דרכו ביפו.
הספר לא נכתצב כמובן ע"י אלון חילו אבל הוא ניסה להעתיק אותו ולעשות לעצמו עבודה קלה.

מעניין מאוד שהספר 'אחוזת דג'אני' הוא על אותו עיקרון ואותו סיגנון.
סוג של העתקה לא מוצלחת.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•עמנו
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“ספר טוב ומסקרן. אלון מיטיב לצייר את התקופה ואת הדמויות התוססות שבסיפור ולשזור אותן לעלילה קולחת. כ”