• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

מאת קן קיזי

הביקורת של graceless lady

תמונה של graceless lady
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

מאת קן קיזי

הביקורת של graceless lady

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של graceless lady
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1962
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רגינה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“כשקניתי את הספר, הדבר שהכי בלט לי בתקציר היה שהסופר סירב לראות את הסרט. הסרט אגב, זכה ב-5 פרסי אוסקר”

5/19
ביקורות על קן הקוקייה [מחודש 2009]
הבאה
Schuster
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

קשה אפילו להתחיל לתאר עד כמה הספר הזה גאוני, כמה יפה הוא מעביר את הביקורת הכי נוקבת על האנושות של המאה ה-20 ועל מה שיבוא אחריה.
הספר הצליח להדהים אותי בכל פעם מחדש, לשאוב אותי אל תוך עולם כאוטי ומפחיד שמופרד מ"העולם האמיתי" בכמה קירות וגדרות בלבד, שמתאר בכזאת כנות את הגועל ואת היופי והחן באופי האנושי.
הבחירה הפנטסטית של הדמויות מדמות המספר הניטרלי- צ'יף ברומדן (הרואה ואינו נראה, שומע ואינו נשמע, שיודע על העולם יותר מכל דמות אחרת בספר) וכלה בדמותו החזקה של מק'מרפי, שמוכיחה עד כמה בעצם האדם הוא יצור שברירי.
מה עוד אפשר להגיד על ספר שהשאיר אותי בפה פעור, שגרם לי לחשוב ולתהות, שאולי הפך אותי לאדם טוב יותר.
שווה לקרוא!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של יעל
יעל
תמונה של נדיה
נדיה
ח
חובב ספרות
תמונה של יוסף
יוסף
א
אינה
תמונה של ציון גולן
ציון גולן
תמונה של מהדי יוסף
מהדי יוסף
13קוראים|גיל ממוצע49|54%נשים

על המבקרת

תמונה של graceless lady

graceless lady

חברה מזה 18 שנים
19 ביקורות•2 נבחרות•112 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של graceless lady
graceless lady
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות19
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה112
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת9מדע בדיוני ופנטזיה3ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של graceless lady

אלים אמריקאים

אלים אמריקאים

ניל גיימן

מהרגע שסיימתי לקרוא את הספר הוא תמיד נמצא איתי בכל אשר אלך, בכל אשר אפנה, כמו קמע מזל, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, מהדהד בראשי, מרטיט את ליבי. למרות זאת, רק עכשיו אזרתי אומץ לכתוב עליו- כנראה גדלתי והתבגרתי מספיק כדי לשטוח את הפרשנות שלי לפניכם, והנה אני מתחילה...

ספר פנטזיה טוב, כמו כל ספר טוב בעצם, הוא לעולם לא סתם סיפור אגדה על גבירות ואדונים אמיצים שמנצחים דרקונים, הוא תמיד מכיל מסר סמוי תת הכרתי אולי, על העולם שלנו, כך שנוכל להתחבר אליו ולהרגיש שהוא מדבר גם עלינו. עוצמת החיבור שלי עם הספר הספציפי הזה מגיעה מחוויה אחת שאני מתיימרת לחלוק עם הסופר: שנינו מהגרים. גיימן כתב את הספר הזה זמן לא רב לאחר שעזב את אנגליה, מולדתו, ועבר עם משפחתו לארצות הברית של אמריקה, שם כמובן גם מתרחשת העלילה. למרות שאני סולדת בדרך כלל מהקישור בין חייו האישיים של הסופר למה שנכתב בספריו, כאן לדעתי זהו פרט עקרוני להבנת העלילה. גיימן כתב את הספר הזה מנקודת מבט של מהגר ומקדיש אותו למהגרים, העלילה אף מתרחשת במדינה, שמבין כינוייה הרבים מתהדרת גם בתואר 'מדינת המהגרים'.

חווית ההגירה היא חוויה לא פשוטה: אתה עוזב תרבות, שפה, בית, משפחה, אפילו אקלים מסוים ועובר אל ארץ אחרת, שם מצופה ממך להפוף ל'שייך'- לנכס את התרבות, את השפה, החלומות החדשים אליהם הגעת, להבלע אל תוך הארץ. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, אנשים אינם מגיעים לרוב למדינה סתם כך, טאבולה ראסה, הם מגיעים עם... מטען... בספר המטען מתואר כאלים- האלים הישנים שנעלמים אט אט, לאחר שנבלעו כמעט לחלוטין ע"י כור ההיתוך האמריקאי והאלים החדשים, שמבינים שגם האחיזה שלהם בעולם היא רגעית בלבד.
נושא ההגירה הוא נושא טעון, בעיקר בימינו, אבל לא רק. קשה מאוד להיות הצד הקולט וקשה מאוד להיות הצד הנקלט ואנו רואים קונפליקטים שצצים בגלל הגירה כמעט באופן יום-יומי בחדשות. זהו נושא כאוב, אפילו עקוב מדם ואני חושבת שכל אחד יכול למצוא דוגמא אחת לפחות לכך מההיסטוריה הפרטית שלו או מההיסטוריה הקולקטיבית, כמו שאני מאמינה שכל אחד יכול למצוא לפחות דמות אחת של אל בספר הזה, שהוא יכול להתחבר אליה. גיימן מפליא לכתוב על כך בספר הזה- על הצורך להגר מצד אחד- על הרצון להצליח ולהקלט אל תוך הארץ החדשה, ועל הצורך לשמור על העצמי הייחודי, מצד שני.

* אזהרת ספוילרים*
אני חושבת שהמסר בדפיו האחרונים של הספר, הוא על העתיד שצפוי לנו בתור קהילה כלל עולמית הקולטת הגירה או המהגרת בעצה ואינני בטוחה מה טיבו של המסר... מצד אחד המסר הוא שצריך לשלם בדם על ההגירה או על הצורך לשמור על העצמי- כמו הצורך של הינזלמן להקריב ילדים מהכפר שלו על מנת להמשיך להתקיים ועל מנת שהכפר ימשיך להיות שכיית חמד, או כמו ההקרבה של צל כשהוא נקשר לעץ עולם ומשלם בחייו כדי שהאלים יוכלו להמשיך ולהתקיים. אולי מאוחר מדי, אולי אין לנו תקווה...
אבל דווקא אני בוחרת במסר החמלה שמועבר בספר: כאשר מגיע צל לביתו של צ'רנובוג (החלק האהוב עליי בכל הסיפור) כדי לקבל את עונשו על שהפסיד במשחק הדמקה, האל מוותר על העונש- האביב מגיע ועמו מגיע הפיוס. אני רוצה להאמין, כמהגרת, כקולטת עליה, שנוכל לקחת את מסר הפיוס הזה ולהנחיל אותו בסביבה שלנו- גם אם הקרובה ביותר, של אהבה וקבלה של האחר, של הקלה בעונש, של וויתור לא מתוך כניעה, אלא מתוך הבנה.
*תמו הספוילרים*

זהו ספר חשוב, אולי חשוב יותר מכפי שהוא מתקבל בחברה שלנו ועם זאת, פשוט ספר טוב!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•graceless lady
סולאריס [מהדורת 2003]

סולאריס [מהדורת 2003]

סטניסלב לם

"קיימות שתי אפשרויות: או שאנו לבד ביקום, או שלא. שתיהן מבהילות במידה זהה.." כך אמר (בתרגום חופשי) סופר המד"ב ארתור סי. קלארק. בעוד שנראה כי סטניסלב לם מתאר בספרו את האפשרות השנייה, אני חושבת שהמטרה שלו היא להדגיש דווקא את האפשרות הראשונה- שלא משנה לאן יגיע, מה ימציא- תמיד יישאר האדם לבדו.
*אזהרת קלקלנים*
הספר מתאר את המפגש של האנושות עם החייזר המפלצתי במידותיו- האוקיינוס ששוכן על כל פני שטח כוכב הלכת סולאריס. ביהירותם, האנשים מסווגים אותו מבחינה ביולוגית וטקסונומית, כאילו שימצאו עוד אוקיינוסים כמוהו, או מינים דומים (כמו עוד חיה שברא אלוהים ושעל אדם לכנות בשם חדש בגן-העדן). אבל בניגוד לתחזיות של סרטי המדע הבדיוני האמריקאיים, על מינים שכל תפקידם הוא לעזור לאנושות או להרוג אותה, האוקיינוס פשוט נמצא שם וניסיונות ההתקשרות איתו נגמרים במסרים לא מובנים, שאינם מתאימים לשום תבנית שהמוח האנושי יוכל לסווג ולפרש. וזה מה שמצליח לשגע את האנושות ואת עולם המדע- שהענק הזה לא רוצה שיבינו אותו, שאין לו רצון או צורך ביצירת קשרים עמוקים עם האנושות. שכל התגובות שלו למסרים מהעולם, הן לא יותר ממשחק עצל, כמו ילד סקרן שתולש אחת-אחת את רגליו של הזבוב.
ההתרגשות של עולם המדע מהיצור השונה והזר הזה דועכת ושם תופס אותנו הספר, בהגעה של קריס קלווין אל תחנת המחקר של סולאריס, שידעה ימים טובים יותר. קלווין נוסע בגפו, במסע החללי וכשהוא מגיע אל תחנת המחקר מקבלים את פניו רובוטים שתפקידם לבצע את פרוטוקול הנחיתה בדיוק, אך אין מגע אנושי, קבלת פנים חמה וזאת למרות שהתחנה מאויישת בשני חוקרים נוספים.
אבל משחק הבלהות של האוקיינוס לא נגמר ויושבי התחנה חוזים בתופעה חדשה שאינה מוכרת למדע- האוקיינוס מצליח לברוא את אהוביהם בשר, דם ואנטי-חומר, יש מאין. אנו לומדים להכיר מקרוב רק את ה'אורחת' של קלווין, האריי, אהובתו שמתה לפני 10 שנים. יחסו אליה עובר מהזרה מוחלטת אל אהבה ותלות ולבסוף, אל חיים באשליה אוטופית, שאינה אמיתית לשניהם. הנוכחות של ה'אורחים' גורמת להתבודדות של שני החוקרים האחרים- כל אחד מסתגר בפינתו שלו, נרדף על ידי השדים שלו עצמו, במלכודת דבש. בשיחות המעטות של קלווין עם החוקרים, התחושה היא שעיקרן נשאר ללא אומר, או מועבר בין השורות.
ובכן, נראה כי האוקיינוס הצליח להבין ולחדור אל נבכי מוחם הקודח של החוקרים, להוציא את המידע היקר ביותר ולתת לו חיים. אבל מי הם בעצם אותם 'אורחים'? הרי בסופו של דבר, לא מדובר באדם נוסף, אלא בבריאה ממוחם של האנשים, כעין שלוחה מוחשית של נבכי התת מודע. מטרותיו של האוקיינוס אינן ברורות ובין אם מדובר בניסיון ראשון למגע (למרות שחוויתו של קריס מחוץ לתחנת החלל, מרמזת כי האוקיינוס אינו חפץ בקשר ובמגע), או ניסוי, או שעשוע- הדבר יישאר לעולם עלום וסתום לחוקרים.
ואז התגלתה לי האמת- קריס מבלה את מרבית זמנו בבהייה באוקיינוס- יצור חי אמנם, אך שאינו מתקשר, במחיצת אהובתו שהיא לא יותר מחלק ממנו ואפילו איתה הוא חי חיי שקר כדי לא לדרוך על הפצעים שזה אך הגלידו.
*תמו הקלקלנים*
במילים אחרות מתאר סטניסלב לם את חווית הבדידות הגדולה והמושלמת ביותר שיכולה להיות לאדם באשר הוא ובכך, הוא מפנה מראה אל פנינו. אנו מתיימרים לחקור ולהבין את המנגונים הנסתרים שבטבע מסביבינו, מפתחים את המדע, מכשור טכנולוגי, המצאות וגילויים, תרופות, הנאות שמוזרקות ישר למוח, אבל אין אנו מכירים אפילו את עצמינו... ואם נאלץ להישאר לרגע לבד, ללא כל אותם מכשירים שמסווים, בצורה טובה כל כך, את הבדידות שלנו, אנחנו לא נאהב את האמת שנגלה: שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך עצמו, ללא יכולת לחוש באמת את האחר, שגם אם אנחנו ביחד עם מישהו, גם אם האנושות מוקפת במיליוני כוכבי לכת מיושבים, כל אחד מאיתנו בנפרד וכולנו ביחד, באמת ובתמים לבד.
בעיבוד הנפלא לסיפור סינדרלה של המחזאי הרוסי יבגני שוורץ, אומרת אמה החורגת של סינדרלה כי לפני שזו תוכל ללכת לנשף, עליה לבצע מגוון רחב של עבודות בית ובנוסף, ללמוד להכיר ולהבין את עצמה. זוהי הבקשה האכזרית ביותר לכל אדם, ולנערה מאוהבת בפרט, הרי אין אדם שיוכל וירצה להכיר את עצמו באמת... אולי זהו מזלינו, שיש פיות טובות בעולם, שיכולות להציל אותנו מאמהות חורגות מרושעות ובעצם גם מעצמינו...
ולבסוף, גילוי נאות: קראתי את הספר ברוסית, בהוצאה סובייטית. כנראה שהצנזורה הרוסית, הורידה חלק מסוים מהסיפור ועל כן, הרשמים שלי, כנים ככל שיהיו הם מספר חלקי... [אם יש אדם היודע על ההבדלים בין הגרסא השלמה, לגרסא הרוסית המצונזרת, אשמח לדעת מה בדיוק פיספסתי...]

לפני 11 שנים•
★★★★★
•graceless lady
אורה הכפולה [מהדורת 2010]

אורה הכפולה [מהדורת 2010]

אריך קסטנר

הספר "אורה הכפולה" עומד על מדף הספרים הצנוע שלי מאז כיתה ג'. אני כנראה לא אוכל להזכר במספר הפעמים שקראתי בו, בכל הגילאים, בכל התקופות: ביסודי, בחטיבה, בתיכון יחד עם קלאסיקות כמו "דון קיחוטה", בצבא יחד עם "אם יש גן- עדן" וגם בסוף שבוע האחרון כשחזרתי מהאוניברסיטה עמוסת מידע על מולקולות, כוחות משיכה ושאר ירקות.
למרות שאפשר לחשוב בנקל כי ספר "פשוט" כמו זה יאבד מקסמו לצד עיסוקים אחרים, או "עניינים של מבוגרים", אבל לא כך הדבר.
לקחתי אותו רק כדי לדפדף... להזכר בזמנים שעברו ולא ישובו... ונשאבתי, כפי שכבר קרה לי פעמים רבות בעבר, אל תוך הסיפור.
לאריך קסטנר (בתרגומו הנפלא של מיכאל דק) יש את היכולת הנדירה לדבר אל ילדים בגובה העיניים, לצחוק עמם על כל אותם נושאים "נחשבים" ו"ברומו של עולם" שלא היו יותר מהבל-הבלים. אני נוטה לחשוב שהשגרה שאנחנו כופים על עצמינו, הופכת אותנו בדיוק לאותם "מבוגרים" שיכולים להנדס טילים, להלחין אופרות, אבל לעולם לא ישובו לצחוק, לאהוב ולחייך- סתם, בלי סיבה מיוחדת, כמו שכל ילד יכול. אבל לא צריך יותר מכמה שעות קריאה של אחד מסיפוריו הנהדרים של אריך קסטנר, כדי לפחות להיזכר שיש בחיים האלה יותר מסתם עוד בוקר מלא קופאין, עצבים ושיגרה.
אז על מה בעצם הספר? בעצם, על מה לא? אריך קסטנר מצליח לתאר את ה"מתמטיקה" של המורכבת של האהבה בפשטות אין קץ (הרי פפרל הכלב פתר את הבעיה בקלות: בהתחלה הכפיל את יכולתו לאהוב ואז חילק אותה לשתיים), הוא מדבר על גירושים, על האישה האחרת, על נקודת השבירה, על האומץ שיש לילדות קטנות, על חרטות והתבגרות ובעיקר על היכולת לשמוח, להיות קצת ילד גם כשאתה כבר לא... ולאהוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•graceless lady
השטן במוסקבה [מחודש]

השטן במוסקבה [מחודש]

מיכאיל בולגקוב

את הספר הזה שמעתי לראשונה מפי אבא שלי בגיל 13, בשפת המקור ומאז הוא נשאר איפשהו בתודעה שלי. אבל חווית הקריאה שלו בגיל 21 הייתה חזקה בהרבה, עמוקה יותר...
למרות שהספר נכתב על תקופה ספציפית מאוד בהיסטוריה- שלטון האימים של סטאלין ורוסיה הסובייטית, ברבדים רבים מדובר ביצירה על-זמנית שמהדהדת, לפחות מבחינתי, בכמעט בכל היבטי החיים. ובאמת יש בספר הזה הכל: פנטזיה, מסתורין, סאטריה, אימה, היסטוריה, מאורעות מבדחים, לעיתים על גבול הגרוטסקי, ארס- פואטיקה, פילוסופיה, אמונה, ארוטיקה ומעל לכל אהבת אמת ללא גבול. למרות מגוון הנושאים והעלילה הלא קלה, מצליח הספר להישאר מרענן, קליל, משעשע לפרקים ובעיקר מענג ומהנה.
הספר מתאר חברה מנוונת, נטולת אנושיות ויצירתיות שזוכה ביום בהיר וחם במיוחד לביקורו של השטן בכבודו ובעצמו, אשר, בעזרת שלושת משרתיו הנאמנים, מחליט לנער את כל האנשים הקטנים משגרת חייהם ותוך כדי כך, חושף אותם במלוא כיעורם, בנוסף לעלילת המשנה, האהובה עליי במיוחד, שממוקמת בירושלים של ימי הבית השני ועוסקת בדמותו של ישו, לאו דווקא כבנו של האלוהים- "הנבחר", אלא כנביא ופילוסוף נרדף.
מבחינת בולגקוב, הבחירה בין טוב לרע אינה רלוונטית בכלל-הטוב אינו יכול להתקיים מבלי הרע, האלוהי לא יכול להתקיים ללא השטני. אמות המידה האמיתיות לפיהן צריך אדם לשפוט את מעשיו, הן האנושיות, האמונה והאהבה ועל כן, הדמויות היחידות, שזוכות להערכתו של השטן הם האמן המיוסר, בן דמותו של בולגאקוב, ומרגריטה, אהובתו, שעל אף סבלם הפיזי והנפשי, אינם מאבדים כהוא זה מאנושיותם ומאהבתם זה לזה.
בדומה לדמויותיהם הרדופות של האמן וישו, נרדף גם בולגאקוב ע"י השלטונות והצנזורה הסובייטים במשך כמעט כל חייו בשל יצירותיו ואמונתו. הוא חי בעוני רב, שרף וגנז ספרים וטיוטות ובכל זאת לא ויתר על הכתיבה, על האהבה ועל התקווה, אך כמו אמנים ויוצרים רבים מדי הגיע לתהילה רק לאחר מותו. "כתבי יד לא בוערים" וטוב שכך...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•graceless lady
ילדת הגבעות

ילדת הגבעות

אלואיז מקגרו

לפני שהפסקתי להיות ילדה, לפני שהעולם התחרפן מ"הארי פוטר" ו"דמדומים", לפני שאזרתי מספיק אומץ לדבר עם מישהו שהוא לא בן משפחה או חבר קרוב, לפני כל אלה ורבים אחרים היה לי את הספר הזה.
מהרגע שראיתי את ההקדשה: "לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים" (אני זוכרת אותה בבירור אחרי כל השנים האלה), ידעתי שזהו הספר בשבילי. גם ברגעים שהייתי הכי הכי לבד, ברגעים שרציתי להיעלם ולוותר, ידעתי שלפחות יש שותפה אחת לבדידות שלי ולא היה לי אכפת שהיא עשויה דיו ונייר.
אני חושבת שחווית הניכור, היא אחת החוויות הקשות והמעצבות שאדם ובעיקר ילד יכול לחוות. הוא לומד להסתדר לבד, להיות האוזן הקשבת והיד המנחמת של עצמו, לבלוע את הדמעות ומעל לכל לנסות ולהיות כמו כולם, לפחות למראית עין...
כמו סאאסקי, גם אני מעולם לא הצלחתי להעלים את השוני שבי, לעורר מספיק אמפתיה בסובבים אותי, גם כשרציתי בכך יותר מכל, אבל כמוה למדתי להסתפק בעולם משלי, שנמצא "בין לבין" ולאהוב את האנשים שניסו ולעיתים הצליחו לפרוץ את החומות שבניתי, גם אם לא לגמרי הבינו אותי.
פעמים רבות מדי חשבתי שאני קרובה להיות היצור שכולם משפילים ומכאיבים לו, צוחקים עליו ורוצים שיעלם, יגורש, כי הוא לא אחד מ"הם". פעמים רבות מדי הייתי על סף ויתור.
סוף הספר הפך מבחינתי לסוג של פנטזיה, קתרזיס. בדמיוני, עזבתי פעמים רבות (לא לפני שאומר תודה) ל"עיר המלך", עולם שבו כולם שונים וכולנו חיים "בין לבין".
הספר הזה היה ההוכחה הניצחת שאני לא לבד, הרבה לפני שהבנתי שאין אדם בעולם הזה, מצליח וחברותי ככל שיהיה, אשר אינו מרגיש בודד לפעמים.
אילו היה דבר אחד שהייתי יכולה לתת לכל ילד באשר הוא ובמיוחד לילדה אחת קטנה שעדיין נמצאת בנפשי, הרי היה זה הספר הזה, שהציל אותי מתהומות אינספור....

לפני 15 שנים•
★★★★★
•graceless lady
פתאום דפיקה בדלת

פתאום דפיקה בדלת

אתגר קרת

אולי פשוט ציפיתי ליותר מדי...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady
מר ורטיגו

מר ורטיגו

פול אוסטר

יש תקופות שבהן אני פשוט לא מצליחה לקרוא ספרים, שום ספר לא עובר את המבחן של השניים- שלושה פרקים הראשונים ובכל זאת כשלקחתי ליד (בפעם השנייה...) את "מר ורטיגו", משהו קרה ונשביתי בקסמיו של הספר האדיר הזה.
אני חושבת שהספר הזה הוא מסוג הספרים שבכל פעם שאתה קורא בהם אתה מגלה משהו חדש (כמו הספר של מאסטר יהודי), רובד נסתר נוסף שלא ידעת על קיומו ודרך זה לומד גם על משהו חדש בתוך עצמך.
כמו בפעם הראשונה, כך גם בפעם השנייה עברתי ביחד עם וולט- נער- הפלא את כל התהפוכות בחייו, כמוהו למדתי שוב איך לעוף וגם איך ליפול. כי בסופו של דבר מי מאיתנו לא זקוק לאיזה מורה דרך מסתורי שידע להרים אותנו מעפר ולשלוח אותנו גבוה יותר משאי פעם חלמנו.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

זה אירוני שהסופר משתמש דווקא בעיוורון כדי לגרום לנו לראות... לראות שברגע שלוקחים מהאדם חוש אחד- משהו אחד בסיסי, הוא לא כל כך נבדל מן החיה (כפי שרבים מאיתנו היו רוצים להאמין).
אבל יותר מכל דבר אחר אפשר לחוש את האפוקליפסה שבה חיות הדמויות ואולי מנבאת בכשרון רב את מה שעלול ואולי אף צפוי לקרות לאנושות- ששכחה כבר מהי המשמעות האמיתית של הישרדות מול הטבע.
אין ספק שמדובר בספר חשוב, באחד כזה שקשה לשכוח ומלווה אותך בצורות שונות זמן רב לאחר שקראת אותו ואולי אפילו לכל החיים. אבל אצלי הוא גם מעורר הסתייגות מסוימת, משהו בו גרם לי לא להתחבר אליו עד הסוף. אולי כי אופן הכתיבה של הסופר קשה לקריאה, אולי בגלל הניכור שהוא מנסה ליצור בכך שלא מספר את שמות הדמויות, בכך שהוא מפסיק את זרם תודעתן לפני שאתה מרגיש שהתוודעת סופית לעולמן הפנימי.
במחשבה שניה אולי זאת המטרה של הסופר- להשאיר את הקורא בעלטה מסוימת, או שמא בעיוורון לבן, מסמא...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady
בני אנאנסי

בני אנאנסי

ניל גיימן

מאכזב...
זה לא שלא נהנתי לקרוא, אבל הספר לא גאוני כמו שהייתי רוצה שיהיה- כמו ש"אלים אמריקאיים" היה.
בסופו של דבר הוא השאיר אותי עם תחושה חמצמצה של משהו שהתפספס, שמדובר בספר בסדר, אבל חבל שלא טוב יותר.
הוא יותר מדי דומה לספרים אחרים ואין בו את הדברים החדשים האלה שתמיד מפתיעים ומעניינים בסיפורים של גיימן, שבגללם אני כל כך אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב- חבל... :(

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady

ביקורות נוספות על "קן הקוקייה [מחודש 2009]"

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

קן קיזי אחד מהחלוצים הגדולים של שנות השישים לקח חלק בניסוי ממשלתי תחת השפעת סמי הזיה, תרופות שונות וטיפולי הלם. הוא מעביר ביקורת על הנעשה במוסדות אלו ועל כמה המציאות אכזרית לאותם אנשים שלא צלחו את דרכם בחברה.

את הסיפור מספר גיבור הספר, צ´יף ברומדן, אינדיאני גדול מימדים שמתחזה לחירש-אילם ומתאר את חיי היום יום במוסד בו הוא נמצא. על היחס הנורא של המטפלים, האחיות והרופאים במוסד. במהלך הקריאה ניתן להבחין שרבים מהדברים שברומדן תיאר הם פרי דמיונו מאחר והיה מקבל תרופות ושלל סמים אחרים על בסיס כמעט קבוע. ברומדן הוא דמות מעניינת מלאת צלקות ונפש שבירה.

התיאורים קשים, תהיות ושאלות רבות עולות במהלך הקריאה: על שיגעון ושפיות, מה נחשב לחריג ומה למקובל? האדם הפרטי בעיני החברה, הומור בזמנים של כאב וההפך. הספר מתאר את סיפור חייהם של אנשים שעל פי ה"נורמה" לא נמצאים במצב המקובל כדי לחיות בחברה נורמלית ונאצלים לעבור סדרת טיפולים שמעררת את נפשם ופוגעת בהם.

אל המוסד מגיע מאשופז חדש העונה לשם מקמרפי, חייל לשעבר שמתקשה לקבל את המציאות במוסד אליו הגיע.
הוא לא מוכן לקבל את העובדה שאנשים מוכנים לסבול את היחס המשפיל והנורא ומנסה לעורר את המטופלים, להחדיר בהם קצת רוח חיים ובדרכו שלו להכריז מלחמה כנגד המטפלים והשיטות הקיצוניות שלהם.

מאוחר יותר מקמרקפי מגלה שמרבית מהאנשים המאושפזים במוסד הגיעו לכאן על דעת עצמם והחליטו להתאשפז מבחירה מתוך הנחה שהם לא כשירים לחיות בחוץ. מקמרפי לא נכנע למערכת וממשיך בשלו, עושה צרות ונלחם במערכת ובשגרה על מנת לשפר את מצב הרוח. והאישיות שלו, העקשנות, ההומור, כל אלו הם תעונג פשוט, אחת הדמויות שיותר נהניתי לקרוא.

עד שהגיע המוסד היה מקום קודר ואפור. גם כאשר נדמה שהאחות הגדולה השולטת במוסד מצליחה להביס אותו הוא קם חזרה על הרגליים ומשיב לה בעוד עקיצה או התנהגות לא הולמת. נדמה שמקמרפי הצליח לחדור לראשם של אותם אנשים ואת חלקם גם הצליח לעורר מעט. הוא לא נכנע לתכתיבים, סוס פרא שאין באפשרותם לרסן.

בין הספרים הטובים ביותר שקראתי, זה מצחיק וגובל בטירוף, מרגש, כואב ועצוב מסעיר ומטלטל. מה שנשאר זה לעמוד ולמחוא כפיים סוערות ליצירת מופת שכזו, וואו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

שעון הקוקיה העתיק התלוי על הקיר במסדרון הארוך והמואר בזהוב חלש צלצל שתים-עשרה – חצות, לילה.
ממש עכשיו, על דפים אחרים במקום אחר, פרושה סינדרלה במרכבת הזכוכית שהופכת באחת ללכלוכית ולצדה מונחת דלעת. וכאן, אצלנו, "חדר היום" סגור ו"בחדר ההלם" איש גבוה, כהה עור, שפוף, עיניים כבויות, צולל באחת ממצב של מאנייה אל תוך הדיפרסייה. פסיכיאטר מנחה. אחות נוקשה ומשביתת שמחות קטנות באופייה מזריקה. שקט משתרר, רגיעה. שלושה אחים בחלוק לבן מובילים את כהה העור השפוף אל חדרו ושם מתוך הזיות ודימיונות ואולי פנטזייה על מקום אחר - אולי על סנדל זכוכית שנפל על נסיך וסינדרלתו באה השינה.
כשזה יתעורר, אל תוך אור היום, אולי אל תוך מצב של מאנייה – מרגיש מרומם קלות האיש, עיניים עירניות מעט שוחקות אם כי מושפלות מבט – מייד תבוא התגובה, הרי יש בעיה, פה המאושפזים לא שמחים, כאן צריכים להיות מאוזנים - פסיכיאטר ינחה, אחות תזריק, רגיעה, שקט... שהייה ארוכה ב"חדר היום" בפיקוח מתמיד של שלושת האחים – וצניחה אל תוך הדיפרסייה, אבל היי, פה אנשים לא ירודים, צריכים להיות מאוזנים - פסיכיאטר ינחה, אחות תזריק, רגיעה, שקט...
יום-לילה-יום... מצב-זריקה-הרגעה... המולה - אחות נוקשה משביתת שמחות קטנות – אחים כופים התנהגות אחידה ולא תגיע תגובה בדמות "ענישה" בצורת טיפול זה או אחר או אי מתן מזון... שקט במסדרון...
שגרת החיים שם במסדרונות המוארים באור חלש מאוזן, ותמונת הטיפול בכפייה והשלטת שליטה התנהגותית תוך עינויים וימים שלמים מעורפלים בגלל תרופות. השגרה הזו, אותה השגרה מופרת...

1962- אל תוך סדר היום הזה נכנס קן קיזי - שהתפרנס בעברו בין היתר כמתנדב לניסויים בסמי הזייה ושימש כאח במוסד פסיכיאטרי ושהעז להכניס בסיפורו אל תוך השגרה הזו מטופל מרצון. למעשה איש בריא בנפשו וחזק ושחקן מצויין וזו מהות הסיפור... סיפורו של מנהיג שמנסה להציף ולשנות את שגרת השקט הכפוי... להכניס מעט חיים ויזמה ושמחה אל המקום הזה, להביא את האחים הפועלים באוטומט לשאול שאלות. להביא סיפור שכולו הומור וסאטירה ועוצמה ותמונות קשות של התנצחויות בין הצוות לבין החולה על בסיס יומיומי. ולהעלות תוך כדי שאלות נוקבות כמו מהו חולה בנפשו כמו מתי יש לכפות על החולה בנפשו טיפול תרופתי מאזן שבאופן ברור ידכא. והאם יש לתת לחולה את הכלים להתמודד בעצמו ובהיותו נקי מתרופות ולהתבטא. ומה קורה כשמגיע למקום "חולה" – מנהיג. מתחזה.
קן קיזי שפותח חלון אל תוך אותו המוסד (יש שם חלון?) ושנותן הצצה לא מדוייקת (לא מדוייקת! בטח לא נכונה להיום) אבל מעניינת אל תוך המתרחש במוסד לחולי נפש. מביא סיפור טוב. מרתק. חזק (יש לציין שהתיאורים לפעמים קשים לעיכול).

הוא יצר מסמך רב עצמה וחזק שהעלה בעקבותיו דיון סביב הלגיטימציה של אשפוז בכפייה ושל מתן טיפול פסיכיאטרי כפוי ושל מתן טיפול בחשמל וטיפול מערפל בהלם והעלה את הדברים אל סדר היום הציבורי באותם ימים.
עוד הוא הביא, בעקבות ספרו, גורמים מסויימים, באותם הימים, לפקפק במדע הפסיכיאטריה ולשים אותו בסימן שאלה. פקפוק שלימים הפך, כמובן, לא רלוונטי.

(בסוגריים יש לציין כי אשפוז וטיפול בכפייה ניתנים אך ורק לזה אשר מסכן את עצמו או את סביבתו).

לפני 12 שנים•
★★★★★
•
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

הו מ'קמרפי. ר. פ. מ'קמרפי. חלומם הנערץ של הברגים הקטנים במערכת. הילד הראשון בכיתה ב שלמד לעשן וכבר יודע איך באים ילדים לעולם. הו מ'קמרפי, הג'וקר הבלתי נשכח של השכבה, שהתפלח בגיל שש עשרה עם כמה חברים ברכב של אבא, להעביר עם מדורה וגיטרה עוד לילה לבן על החוף. הו מ'קמרפי, הטירון הכי מטורף בפלוגה. זה שסירב פקודה ביום הראשון, ירה בתן, ודפק נפקדות של שבועיים כשלא אישרו לו לצאת "מיוחדת". הו מ'קמרפי, זה שמגיע לעבודה יום כן יום לא, ומוציא אצבע משולשת למנהל שנייה אחרי שנודע לו שפוטר. הו מ'קמרפי - הילד הרע של החיים. רובין הוד של היומיום. המשוגע שנזכור בחיוך אי שם בשלהי חיינו.

אל מוסד לחולי נפש מגיע ביום בהיר אחד ר. פ. מק'מרפי - חייל יוצא וייטנאם, בעל שמחת חיים מדבקת וכריזמה ממזרית, שנמלט משירות "בחוות העבודה" ע"י התחזות למשוגע. לרוע מזלו, את המחלקה שאליה הוא מגיע מנהלת אחות שתלטנית - מיס ראצ'ד, שמשמעת ולוחות-זמנים הינם הערכים המקודשים ביותר בעיניה. בין השניים, שקולטים היטב זה את זו, מתפתחת איבה סמויה ומסובכת, ועד מהרה הופכת שגרת החיים הנוקשה במקום למאבק כוחות כאוטי שמוציא מאיזון מחלקה שלמה, וסוחף אחריו את שאר החולים המטורללים, ובניהם גם את צ'יף ברומדן - אינדיאני ענק ושתקן, שהסיפור כולו מסופר מנקודת מבטו וזרוע בשברי זיכרונות מתודעתו העשנה.

סיפור מצחיק ועצוב שבוחן את מושג הגבולות וההתמרדות כלפיהם, ואת כוחו של האדם הבודד מול המערכת האימתנית שבטוחה שהצדק לצידה. כמובן שאפשר לחלוק על מידת הרלוונטיות של חלקים מסוימים מהליך הטיפול המתואר בספר, אבל בכל מה שקשור לנבירה במוחם הסבוך של חולי הנפש, ככל הנראה שלא הרבה השתנה מאז.

נ.ב. לא קראתי את התרגום הישן, אבל התרגום החדש של יריב ספיר (בשונה מהרבה מאוד תרגומים חדשים ורזים) מעולה, ומצליח להעביר את הדקויות הנדרשות לציור העלילה בכלל, ודמותו הבלתי רגילה של מ'קמרפי בפרט.


לא מומלץ ל:
שחקני "תעלת בלאומילך", חסידי עוזי משולם, אחראיות משמרת ב'אברבנאל' ומר קים ג'ונג-און מקוריאה הצפונית.

מומלץ ל:
יו"ר הכנסת, קב"נים בגולני, צאצאי קולומבוס והמתיישבים הלבנים, ולכל אלו שתוהים לעצמם - כמה משוגעים באמת מסתובבים שם בחוץ.

לפני 14 שנים•חוגי
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

כשקניתי את הספר, הדבר שהכי בלט לי בתקציר היה שהסופר סירב לראות את הסרט. הסרט אגב, זכה ב-5 פרסי אוסקר (!) למה עלי אדמות שמישהו יסרב לראות את היצירה שלו בסרט שנחשב כאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע?
אז אתמול ב-12 בלילה סיימתי לקרוא את הספר, ובעוד שאני מסיימת את עשרת העמודים האחרונים שנשארו לי, הסרט כבר נטען לי במחשב.
לקח לי חצי שעה ללחוץ על כפתור הפליי, חצי שעה שבהיתי בכריכת הספר וחשבתי מה הספר הזה עשה לי ואיזה שינוי הוא תרם לתפיסת העולם שלי.

הסיפור מתאר חבורה של "חולי נפש" שנמצאת בבית משוגעים, האחות הראשית- מיס ראצ'ד מנהלת את המחלקה ומסרסת את החולים בה בכדי לשמור על הסדר. אם תשאלו אותי לאחות יש OCD ולא יזיקו לה כמה מהכדורים שהיא נותנת לחולים שם. לא סתם אני משתמשת בפועל מסרסת, אחד החולים אף חותך לעצמו את הביצים ומדמם למוות.
שינוי מהותי מתחיל להתרחש כאשר מגיע חולה חדש, מקמרפי שמסרב להשתנות.

הסיפור נכתב בתקופה שהתפיסה בטיפול בחולי נפש הייתה שונה לגמרי מאיך שהיא היום. בעבר, חולי נפש היו במוסדות סגורים, ככל הנראה במטרה להרחיק אותם מהקהילה. הדגש היום הוא על ריפוי ממשי.
ניתן לזהות את ההבדל הזה בנתונים סטטיסטיים: מספר ימי שהייה ממוצע במוסד לחולי נפש בישראל ב-1960 עמד על 823 ימי אשפוז, ב-2008 המספר עמד על 162 ימי אשפוז בלבד.
כיום, יש גם הבנה שטיפול מיטבי מתקבל בקהילה ולא במוסד סגור.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לנתח בסיפור הזה, החל אפילו בשם הספר שאותנטי יותר באנגלית one flew over the Cuckoo's nest,
הידעתם שציפור הקוקיה לא בונה קנים אלא מטילה את ביציה בקנים של אחרים?
"אחד פרח מקן הקוקייה" הוא שם שבהחלט מתאים לסוף הסיפור.

אז למה סרט של 5 פרסי אוסקר בכיכובו של השחקן האדיר ג'יק ניקולסון הוא סרט שאפשר וצריך לזרוק לפח?
הספר מתאר את הדיכוי העצמי שאנחנו מקבלים במנות יומיומיות מהחברה, כמו כדורים שניתנים בכוסות קטנטנות בבתי חולים. והסרט לא מצליח להעביר 10 אחוז מזה.
כבו את הטלוויזיה, לכו לקרוא את יצירת המופת הזאת.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רגינה
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

מדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשאני אינני מצליח להירדם ועניינים רבים מנקרים בי וטורדים את מנוחתי, מחייך אליי חיוך נעים של חבר, קן הקוקיה ממדף הספרים. תמיד נעים ומעודד לפגוש ולהיזכר בו, גם אם רק מרחוק.

הספר הזה הגיע אל ידיי בתקופה המתאימה. אותה תקופה נעתי וחיפשתי בלהט לא קטן אחר ספרים המתרחשים או העוסקים בבתי חולים לחולי נפש. ספרים, סרטים. ובכן, הייתה לי סקרנות רבה אחר העולם הזה. עולם מחלות הנפש, העולם שצל אפל כבד של בהלה, פחד וריחוק מר מרחף מעליו, אך תמיד נשקף לעיניי אותו צד עשיר ומרתק להפליא שהוא נושא עימו. באותו הזמן, גם בעקבות הסרט (שאגב, התעלל בעלילת הספר), הגעתי אל קן קיזי, אל קן הקוקיה ואל המוסד המיוחד הזה. למן הרגע הראשון נשביתי בייחודו ונכנסתי לעולמו בעניין רב. הספר מתרחש במחלקה הסגורה במוסד לחולי נפש, שם, דרך מבט עיניו של אחד ממאושפזי המחלקה, הוא הצ'יף המגודל המעמיד פני חירש, מתקבצות להן שלל דמויות המאושפזים. דמויות מיוחדות בשונותן, באומללות עליבותן, ונדמה שגם בתמימות ראייתן וטוב ליבן, אך הן בעיקר מעניינות מאד. חלקן נעימות למפגש, חלקן פחות. הדבר שמשותף להם, למאושפזים, הוא הצייתנות המוחלטת והכניעה הבלתי מתפשרת לשתלטנות האגרסיבית והקרה של האחות הראשית, 'האחות הגדולה'. באחד מן הימים, מגיע אל אותו מוסד אחת הדמויות היפות שנמצאות בזכרוני, רנדל מקמרפי, המאושפז מלא רוח החופש וההומור, זה המסרב לעטות על עצמו שביב קל של צייתנות, במוסד שצייתנות היא בו התנאי הבסיסי הראשון. שם, כשהוא משתלב בין המאושפזים כפרוע הכריזמטי, המרתק, הסוחף, המיוחד ויוצא הדופן של המחלקה, נפתחת בינו לביו האחות הגדולה מערכה כבדה על גבולות החופש.
זהו במידה רבה ספר שבוחן את גבולות החופש. של האסירים, של המאושפזים, של אלו הנתונים בשליטתם של אחרים, ואולי גם שלנו, אנו המסתובבים לכאורה נטולי כבלים מוחשיים, וגורלנו בידינו, אך לא ברור עד כמה חזק כבול כל אחד מאיתנו, בכבלי הרגש השונים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Schuster
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

קן הקוקיה הוא ספר מצוין.
מצוין מפני שהוא מעניין, מצוין מפני שהוא מטריד, מצוין מפני שהוא גם מצחיק ומצוין מפני שהוא מציג, בעיניי, את אחת הדמויות המעניינות, המרגשות, היפות והאהובות בספרות של המאה החולפת.
קן הקוקיה מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של הצ'יף, בחור אינדיאני גדול מימדים המאושפז במוסד לחולי נפש, אליו מגיע יום אחד מאושפז חדש, מקמרפי שמו.
דרך זווית ראייתו של הצ'יף אנו מתוודעים אליו, אל מקמרפי, כבחור כריזמטי ויוצא דופן ברוחו החופשית והמהפכנית.
לאיטה מתפתחת לה מלחמה בינו, מקמרפי, לבין 'האחות הגדולה' המאיימת, השולטת ביד רמה וקשה בשאר המטופלים.
ככל שהמתח ביניהם גובר, והרוח המהפכנית והמיוחדת מתנגשת ברוח שתלטנית, קרה ומאיימת, כך נפרסת אל מול עינינו הקוראים המחלקה הפסיכיאטרית, והתוצאה מטרידה.
זה ספר נהדר וחשוב, אותו אני אוהב מאד וממליץ עליו בהחלט.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•IMeyer
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

לקח לי קצת זמן להיכנס ממש לתוך הספר אבל אחרי שזה קרה היה פשוט כיף לקרוא אותו.
לא זכור לי שקראתי על דמות כל כך גדולה מהחיים כמו מקמרפי. כל הספר הוא מנקודת מבט של המספר שהוא אומנם אחת מהדמויות בספר אבל אין ספק שהספר הזה בנוי על מקמרפי.
מעבר להנאה מהספר אפשר למצוא גם הרבה תובנות בין השורות.
אין בספר יותר מדי התרחשויות דרמטיות חוץ מהחלק האחרון אבל עדיין גם החלקים הפחות 'מפוצצים' גורמיםלך להיות דבוק לספר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלירן
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

ספר מעולה באמת.
עוד אחת מהקלאסיקות שמזכירה לנו מדוע קלאסיקה נחשבת ככזו - פשוט כי היא טובה מאוד ועל-זמנית.
הספר מעודכן ומתאים להיום כאילו לא נכתב לפני כ 50 שנה.
המשימה הבאה שלי - למצוא את הסרט ולמצוא האם יש ספרים נוספים של קן קיזי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אביחי
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

אהבתי את הספר, הסיפור מעניין וקולח ומעורר מחשבות אודות חופש האדם וצרכים אנושיים. רק הלוואי ומי שקורא אותו יתייחס אליו כמו עוד סיפור ולא כתיאור אמיתי של בתי חולים פסיכיאטריים והטיפולים שניתנים בהם, כמו "הלם חשמלי", שנעשים בצורה הומנית כיום ומצילים אנשים רבים ממוות (בגלל אובדנות) או מסבל בלתי אפשרי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יושי
דירוג
4.0
לפני 11 שנים

“מדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשאני אינני מצליח להירדם ועניינים רבים מנקרים בי וטורדים את מנוחתי, מ”