מעולם לא העזתי להתמודד עם ספרות שואה, זה נראה לי כמו תהומות אינסופים של עצב וכאב שאין דומה לו. כל נגיעה בנושא היתה מבחינתי הצצה מעבר לכתפו של גיבור שהיה וניצל, דמויות כמו ליזל מגנבת הספרים והרמאן גיבורו של בשביס בשונאים סיפור אהבה . גיבורים אלה גוררים איתם צלקות שחרטה בהם התופת אך הם חיים , למרות הכול הם חיים.
אהבתי לקניוק הביאה אותי לעולמו של אדם שטיין , ממבט ראשון חטוף , שטיין מזכיר קצת את הרמאן, אבל בוא נודה כי גיבור שבילה חלק משמעותי מחייו ככלב במחנה השמדה מביא איתו נרטיב אפל יותר מכל מה שהכרתי עד כה.
בדומה להרמאן , הוא שורד את התופת, ממשיך בחייו, שטיין אפילו מתעשר ובוחר לעלות לישראל בעקבות בתו רות.
על הרמאן כתבתי שהכבשנים המשיכו לבעור בליבו, זה לא הנרטיב של שטיין, אדם שטיין הוא אוד עשן במהותו , כבשן מהלך שמעולם בעצם לא שרד. משאלתו האמיתית היא למות בכל דרך אפשרית ממש כמו בשיר של לנרד כהן: אם באש , אם בדעיכה איטית, אם בתאוות בצע, אם בתאונה אם בחולי , רק שיתנו לו למות.
הוא חולק את חייו עם אישיות חלופית בשם הרברט העושה את תפקידה באופן נאמן ומשקפת לו בכל רגע נתון מה עליו לעשות, אבל שטיין שומע וממשיך בשלו.
למזלו או לרעתו הוא מגיע למוסד לניצולי שואה חולי נפש ודי מהר מוכתר שם כמשיח הבא פחות או יותר, דוקטור גרוס מנהל המקום מבין דיי מהר שלטירוף של שטיין אין תשובה ומנסה לא להפריע לו. דמותו של גרוס מספקת את אחד המונולוגים הכי משמעותיים שקראתי על טיפול נפשי באשר הוא:" הדיפלומות שלכם מגרדות את החזה הנקוב שלכם, הספרים שקראתם מעלים גירה ובוכים מתוך עינכם. אתם נעלבים. אל תיראו..מחאו לו כף , השגיחו , אך אל תפריעו..." ומורה לכל הרופאים המדופלמים לצפות בטירופו של קליין אך לא להתיימר לשפוט או לרפא את פצעי השואה.
שטיין מוקף בכמה מקורבים , האחות הראשית שגם היא לוקה באי אלו הפרעות אישיות מלבלבות ולכן מתמסרת לספק את צרכיו המינייים, ילד שלא ברור מדוע מגיע למוסד במצב קטטוני , כשהוא נובח והולך על ארבע ומזמן לשטיין את האפשרות לתקשר עם כלב אחר ובמקביל להתוודע למושג אהבת הורה לילד ולהתמודד עם הצורך המקנן בו לרפא את הילד מחיי כלב. הילד אוהב את שטיין, האחות המשוגעת אוהבת את שטיין, כולם אוהבים או מעריצים את שטיין, אבל הוא בשלו נאמן כמו כלב לבעליו/ מפקדו הנערץ קומנדנט קליין.
לפעמים הוא נזכר בקליין בנוסטלגיה, מתרפק עליו ככלב אסיר תודה איך קליין שמר עליו, הצילו מהתופת, בנה לו עתיד, והוא היה ממשיך את חייו לצידו בברלין אם לא היה מוצא את עצמו מנסה למות משוגע ומאושר בבית חולים לחולי נפש בערד.
למרבה צערו , ככל שהוא משתדל למות, לפתח מחלות, לאבד הכרה והשד יודע מה, משהו בו מעיר אותו, מביא אותו אל הילד הנאבק על שפיותו ומפריע לו לרכז את כל מאמציו במוות מהיר.
קניוק יודע לכתוב, כשאתה משקיע את זמנך כקורא באדם שטיין , אתה די מהר חי בתחושה שאתה מאושפז במוסד, וחלקים שלמים בספר נכתבו במין זרם תודעה מוטרף שגרר אותי לכבשן הבוער במוחו של שטיין. קניוק כמו קניוק , כל חיוך ספוג בדמעות, מה שטוב רע, מה שמצחיק גורם לך להתעצב. נשמתי לרווחה שסיימתי לקרוא כשאני יושבת בביתי ולא סגורה מאחורי שערי המוסד של שטיין.
לכבודו של אדם שטיין, אחד מגיבורי השואה הכי מרשימים ( בטירופו) שהעזתי להכיר, צירפתי את שיר השואה הראשון שהכרתי בילדותי, השיר מסתיים בשאלה מי מבקש? מי קורא לך שתבוא אליו? האם זה אלוהים או קמנדנט קליין ואולי זה אותו דבר .
Who By Fire/l.cohen
And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?
