קראתי את הספר ממש מזמן, לפני כמה שנים. מניח שמצאתי אותו ברחוב.
הכרתי את גולדן לא אישית, מרחוק, לפני הרבה שנים (סביב 2002), היה איזה דיבור עליו לרגע עם חברה טובה, שהוציאה ספר גם כן בכתר.
אחר כך ראיתי אותו במחוברים ואהבתי.
כשמצאתי את הספר, הייתי סקרן לדעת סוף סוף אחרי כל השנים איך הוא כותב.
מכיוון שקראתי מזמן, אין לי את הרושם הראשוני, ולכן זה מרגיש לי לא בסדר שאני כותב עליו.
אני כן זוכר שהספר התיש אותי בחלקים מסוימים, והיה נראה לי כמו מקרה קלאסי של העדר עריכה, שבעטיו הספר לא מימש את הפוטנציאל הרב שבסיפור החיים הזה וביכולת ההבעה החדה והדרמטית של גולדן.
ב"מחוברים" הרבה היה תלוי בעורכי הוידאו, שהיו אנשי מקצוע, ובבמאי הסדרה שהחליטו איך לערוך. אז שם שי גולדן יכל אולי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כי חתכו אותו במקומות הנכונים.
כמי שכותב אוטוביוגרפי לחלוטין, לצערי, אני מתענין במיוחד בכתיבה אוטוביוגרפית. ולכן אסיק מהספר הזה שחייבים עריכה, חייבים.

אה, אני רואה שכתבתי בזמנו הערות ספציפיות יותר, בעמוד הראשון הריק של הספר:
פרק 15 - דוגמא לפרק שכולו מיותר. (ופרק שכזה, אני מוסיף עכשיו, רק מחליש את הספר. חבל כל כך).
פרק 14 - פרק שניתן היה לערוך ולקצר מאד או להכניס בו יותר בשר.
פרק 10 עמ' 48 , פסקה שניה ("דבר נוסף שלא זכרתי, והוא מוזר בעיני, הוא הפרידה מן המוסד. אני לא מתכוון לכך שהצוות ערך לנו מסיבת פרידה - אבל קשה לי להאמין שהסתלקנו משם באין יחס. מנהל המוסד, כאמור, היה חביב עלינו, ואני נוטה לזכור אותו כמי שהתענין בנו, כך שבודאי התנהל איזה טקס פרידה מהמקום, בודאי שבהשתתפותו. שיחת סיכום, לחיצת יד, לטיפה על הפדחת .... משהו מעין זה ודאי התרחש, אבל אני לא זוכר דבר") -
אם אתה לא זוכר, למה לכתוב?
עמ' 107 פסקה שניה - מיותרת לגמרי. רק המשפט הראשון אינפורמטיבי וגם הוא הגדה telling במקום הראיה showing . ("אבא ואמא תמיד התבטלו בפני ד"ר פלדמן ואישתו. ולא השגיחו בכך שהשגחנו בכך. וגם אילו היו משגיחים - היו בוודאי מכחישים שהתבטלו בפניהם או מכחישים שהשגיעו בכך שהשגחנו. כך היו הדברים אצלנו , בגולדנלנד: הדברים שעמם לא רצית להתמודד, הייתי מכחיש את קיומם.... " וכו' וכו' במשך עוד 12 שורות ארוכות).
כנ"ל כל עמוד 108 - מיותר כל כך.

ושני דברים שאהבתי (אז כשקראתי מזמן, וכתבתי זאת על הדף הראשון הלבן בספר):
המונולוג של האמא בחלק השני פרק 10 עמ' 211 - מצויין. איכות חנוך לוינית.
(הפתיחה: "אמא אמרה, "מה יש לו עם האישה הזאת? מה הוא רוצה ממנה? מה היא מסוגלת לתת לו? מה היא נתנה לו שאני לא? למה הוא רוצה כל כך בקשר איתה? למה חשוב לו כל כך לפגוש בה, לדבר איתה? אני הייתי אמא טובה, נתתי לו הכל. עשיתי בשבילו הכל. טעיתי הרבה. אני יודעת שטעיתי הרבה. לא, ארי [בעלה]. אני טעיתי. אני. רק אני. אני משלמת עכשיו את המחיר של כל הטעויות שעשיתי. אלהים לא מרחם עלי ולא סולח לי. אני יודעת, שי, שגם אתה לא סולח לי ואני יודעת שגם את שונא אותי, ואני יודעת שגם אתה תרצה לפגוש את אמא שלך [הכוונה לאמא הביולוגית של שי] . ואז, כשתרצה לפגוש את אמא שלך, אני לא יודעת מה אעשה ....")

גם פרק 11 טוב, כתבתי בזמנו. הראיה ולא הגדה, בערך הסוד היחיד בכתיבה. (הפתיחה: "פניתי לשירות למען הילד ואמרתי לפקידה בטלפון ששמי שי גולדן ואני רוצה לפתוח את תיק האימוץ שלי ועם מי עלי לדבר ואיך עושים ומה. אז כבר גמגמתי הרבה פחות, אבל עדיין גמגמתי. וכשהפקידה ענתה לי גמגמו אוזני ושמעתי דברים שאולי היו חשובים אבל לא הצלחתי להבין...")

כשקראתי דיברתי עם ידידה שלי שהיא משוררת ובת מאומצת, והיא חשבה שהספר נפלא. (מה שמראה שקריאת הספר לא היתה כנראה לפני 2019, אני מכיר את אותה ידידה רק מאז). בהתנשאות (אופיינית. אם כי אצלי זה ברור שההתנשאות באה עם תחושת חוסר בטחון עמוקה ובסיסית, ועם הלקאה עצמית) אני חושב: "טוב, היא לא קראה מספיק ספרים. בטח לא פרוזה. "


*** עדכון - מצאתי אצלי עוד משהו שרשמתי על הספר, מ- 13/7/2019 כנראה :

כל ממואר מענין אותי בתור כותב לא פחות מאשר בתור קורא. ועוד יותר ממואר שיש בו אלמנט וידויי.

זה לא ספר גרוע, אבל אני מופתע מהכשלים בעריכה שנעשו כאן - הם כל כך בולטים ובוטים ובסיסיים, שאני די בטוח שנועה מאנהיים , עורכת הספר, התחננה בפני שי גולדן להוריד ולקצר מקומות מסוימים שמחלישים את הספר, ולא הצליחה בכך.
אני חושב שגולדן נחשב אז כשהוציא את הספר סוג של ילד פלא, וכנראה שגם היה לו בטחון עצמי רב.
בכל מקרה התוצאה פוגעת בספר שיכול להיות הרבה יותר שלם אילו היו מורדים ממנו קטעים של הגיגים והתבחבשות בדברים שכבר נאמרו.

אני לא אומר את זה בהתנשאות כלל. גם לי קשה כשמישהו בא ואומר לי להוריד משהו , ולא פעם בתגובה אני משתכנע שדווקא הקטע הזה שנדרשתי להוריד הוא הקטע הכי חשוב או טוב בטקסט.

דוגמאות:
כל פרק 15 , עמודים 63 עד 65. כל מה שנאמר שם כבר נאמר קודם לכן, ובצורה יותר טובה, יותר מרומזת, שמניחה לקורא להבין את הדברים בעצמו. הפרק הזה טוב אולי לתרפיה

עד כאן הקטע שמצאתי . (עכשיו אני יכול להעביר את הספר מהערימה של הספרים שנמצאת ליד המחשב בשולחן צפוף מדי, לאיזו ערימה אחרת בבית, במקום צפוף לא פחות , אבל שפחות יפריע) *

זהירות - ספוילרים!!

את הספר הזה פגשתי ב"קאיימק", מעין מסעדה קטנה שאני אוכל בה לפעמים. בהפרשים של כמה חודשים, הייתי קורא ממנו חלק קטן בכל פעם. עד שידידה הציעה לי לבקש לקחת אותו איתי. נציגת הקיימק במקום הסכימה, למזלי.
כך פגשתי את אחד הספרים היפים שקראתי בשנים האחרונות. כשאחותי שמעה שאני קורא את הספר, היא אמרה שבעל החנות לספרים משומשים בה עבדה לפני כעשרים שנה, אהב את הספר הזה במיוחד. והיה לו טעם משובח ומיוחד לספרים, אמרה.

הניתוח שלי בהמשך לא כל כך מענין, לטעמי (כך יצא הפעם). לכן אמליץ כבר כאן פשוט לקרוא את הספר הזה, שחודר עמוק ללב. וגם אם הוא מותיר שם צריבה וכאב, הרי שאין ברירה, כי לחיות פירושו כמעט תמיד גם לכאוב.

לספר יש כמה מישורים, והשניים העיקריים מבחינתי היו מישור הזכרונות הרחוקים, שמופיע בעיקר בחצי הראשון של הספר, ומישור העבר הקרוב – ככל שהספר מתקדם, אנחנו גדלים יחד עם גיבורו, צעיר איטלקי בתחילת שנות העשרים לחייו, מלווים אותו מילדותו הרחוקה עד לעברו הקרוב ופרשה הטראגית שמעיבה על חייו.
במישור הזכרונות הרחוקים, הספר הוא לעתים צלילה כמעט פרוסטיאנית אל העבר, אל מה שזוכרים ומה שנשכח, ומה שעולה לפתע מתוך הזכרון, ומה שנמסר לנו על ידי האחרים, והגרסאות השונות שנמסרות על ידי אנשים שונים בראשומון. די בטוח שההשואה לפרוסט היתה מקוממת את פראטוליני, ובצדק. שכן פראטוליני, כמו גיבורו (שמייצג, אבל, תקופה מאוחרת יותר בכשלושים שנה, וגם מצבו טוב יותר בהתאם) , גדל בפירנצה במשפחה ענייה ונאלץ לעבוד למחייתו מגיל צעיר – רחוק מאד מתנאי העושר הבלתי נתפשים כמעט של מרסל פרוסט. כתיבתו חדורה ב"תודעה מעמדית", מונח שכיום נשמע מוזר ומיושן. הפוליטיקה היא חלק מרכזי בחיי הגיבורים, גם בחיי הנפש שלהם.
גיבורנו, ברונו, נולד בריפרדי, רובע פועלים של פירנצה, בתחילת שנות הארבעים – זכרונותיו הקדומים הם משחרור העיר (שהושלם ב- 11/8/1944 על ידי כוחות הפרטיזנים המקומיים ולא על ידי כוחות בעלות הברית), מהחיילים האמריקאים ששהו בה לאחר המלחמה, ומהמלחמה בין הנאצים ובני בריתם הפשיסטים לכוחות ה- resistenza , מלחמה שנוכחת מאד גם בהווה של הספר, בסוף שנות החמישים (תקופת il dopoguerra , אחרי המלחמה). ברונו יתום מאביו, שהתגייס לצבא מוסוליני כשברונו היה תינוק, וגופתו אבדה בחולות .
תחילה נראה שהספר מתרכז באמו של ברונו, איוונה – וזה אחד הדברים הכובשים בספר זה, שהאנשים המקיפים את ברונו שזורים בחייו ובחיי הנפש שלו כחוליות בשרשרת המבהירה לקורא עד כמה החיים שלנו – גם במאה העשרים האינדיבידואליסטית - מעורבבים בחיי האחרים ובנסיבות. איוונה מסרבת להאמין שבעלה האהוב נפטר, והיא מחכה מדי יום לשובו, במה שמוצג כהתנהגות מטורפת, ומסרבת ליצור קשר עם גבר אחר. עם זאת, היא לעולם לא מפסיקה לעבוד, כדי לפרנס אותה ואת בנה.
לכן ברונו הפעוט נמסר לטיפולה של השכנה הזקנה הערירית, הגברת קאפוג'י. הטיפול שהוא זוכה ממנה כולל סוג של התעמרות קאפריזית, קמצנות חולנית, וגיוסו של הפעוט למען מכירת מוצרים לחיילים האמריקאים באזור מפוקפק של שוק שחור, עבריינים וזונות. כמובן שהגברת קאפוג'י מסתירה מאמו של ברונו את הנסיעות האלה ואת הכסף שהיא מרוויחה שם, וברונו מגויס על ידה להסתיר זאת מאימו. זה קו נוסף ברומן – הצביעות, הסודות והשקרים האופפים גם את החברה העניה הזאת של פועלים, אלמנות, יתומים ונשים וגברים עריריים. לקראת סוף הספר (סליחה על הספוילר ועל ספוילרים נוספים) מתערערת למשל התמונה של הנאמנות המטורפת של איוונה לאביו הנעדר של ברונו.
דמות מפתח נוספת בחיי ברונו היא מילוסקי, חבר קרוב של אימו, שהיה חבר של אביו. מילוסקי הוא פועל מומחה במפעל "גאלי", ופעיל פוליטי אצל הקומוניסטים. מילוסקי נותר נאמן לאביו של ברונו, ואינו מממש – לכאורה (הענין אינו ברור עד סוף הספר) – את הקשר הקרוב של עם איוונה, בה הוא למעשה מאוהב מזה עשרים שנה. הוא נותר לבדו, רווק. הוא אדם מוסרי ופוליטי הלוקח על עצמו את חינוכו של ברונו – עד שזה מגרש אותו מביתו, במרד נעורים. למרות המרד, ברונו נותר נאמן לחלומו להתקבל למפעל "גאלי" כפועל מומחה, חרט בעל מקצוע בדיוק כמו מילוסקי. ולמרות התלבטותו בין אפשרויות פוליטיות שונות, ברונו, בעקבות מילוסקי , אף הוא נוטה לקומוניזם. הקשר שלו עם אביו המאמץ, דמות צובטת לב בעיני, נותר חזק עד סוף הספר, למרות שברונו השליך את מילוסקי מביתו. כך נותר ברונו לבדו מול האם, והיחסים ההדוקים והמסובכים איתה , שברונו כבן יחיד יתום מאב מנסה להשתחרר מהם ולא מצליח, הם אולי הציר הכי מרכזי בספר.
בהמשך אנחנו מתוודעים לשני חברי הילדות של ברונו, שאחד מהם ממשיך במובן מסוים את הוריו, מתחתן בגיל מוקדם ונעשה בעל המסעדה שלהם (אם כי מכניס בה שינויים רבים, התואמים את השינויים שעובר הרובע העני ריפרדי בבום הכלכלי של איטליה אחרי המלחמה – בום שהיה בשיאו בזמן כתיבת הספר ב- 1962). השני מסתבך בשל (זהירות ספוילר) נטיותיו המיניות. בהמשך מצטרפים לחבורה עוד שני נערים שאף הם מבחינתי דמויות בלתי נשכחות – נער אינטלקטואל, בן של אב פשיסט ששונא את אביו ואת משפחתו הבורגנית, ונער מקסים, בן תערובת שנולד לאם (ספוילר) זונה ולחייל אמריקאי שחור. בני החבורה נפגשים עם בנות מהגרים מיוון, מתחתית החברה, נערות שבסופו של דבר פונות לזנות. כל הדמויות האלו מוצגות באופן צובט ושובה לב.
אזהרת ספוילר חמורה: לקראת סוף הספר מתאהב ברונו בלורי, נערה יפה ומיוחדת, ביתו של בעל סדנה קטנה לתעשיית מתכת, שאצלו לומד ברונו את מקצוע החרטות, כדי להגשים את חלומו ולעבוד ב"גאלי", המפעל הגדול (ברונו חולם לעבוד על המכונות לעיבוד מתכת של "גאלי", והוא מכיר אותן לבורין, דרך מילוסקי. המכונות מוצגות כמעט כדמויות נוספות ברומן – וזה מזכיר לי את הקיבוץ, את ההזיות האינסופיות שהיו לנו בכיתה ה' ו-ו' על הטרקטורים השונים, שבינהם היו נחשקים יותר ונחשקים פחות, אצילים יותר ופחות – ועם זאת, במחלה ההגה בה היינו חולים אנושות, הסתפקנו בלנהוג על כל דבר, ופעם אפילו סחבנו את המיכלזון העלוב באישון הלילה, רק לנהוג על משהו כמה מטרים, זה היה כמו צורך מיני). בשיא אהבתם, לורי נעשית חולה במפתיע, ומותה בדמי ימיה מעמיד את כל עולמו של ברונו במבחן.
ברונו מסרב לבוא ולראות אותה על מיטת חוליה, למרות שהיא לוחשת את שמו ו"המבוגרים" – כפי שברונו המתבגר מכנה בשנאה אדולוסנטית – מתחננים שיבוא. הוא רוצה להשאר נאמן להבטחה שנתן ללורי, שכנראה ידעה על מחלתה, שאם היא תעשה חולה, הוא לא יבוא אליה כדי לא לראות אותה בחולשתה. בסופו של דבר ברונו בוחר בקול התבונה – כלומר, מנסה לנתח את הארוע הטראגי הזה דרך שכלו, ובדרך מנתץ כל ראיה נאיבית, וטוען שהעולם צבוע ומופקר, כמו אימו שהעמידה פנים שהיא נאמנה עד טירוף לאביו הנעדר , אבל למעשה ניהלה רומן עם בעל המסעדה בה עבדה והיתה מתחתנת איתו אם לא היה מת במפתיע. כמו בעלה של אחותה של לורי, ששכב עם לורי בלי ידיעת אחותה, וכנראה הדביק אותה במחלה הממיתה. כמו לורי עצמה, שהסתירה ממנו חלקית את הסיפור הזה, שמתבהר לברונו רק ברגע הגסיסה שלה. כעת לאחר מותה של לורי, נראה שברונו מחקה את אימו, ונותר נאמן עד טירוף לזכרה. זה מעלה את השאלה מה משמעותה של הבחירה שלו בתבונה – שאני אישית, מתנגד לה בכל מאודי. האם הוא הולך לנטוש את זכרה לורי ולבחור בחיים פרגמטיים שיכללו גם נישואין למישהי אחרת? כך טוען הערך על הספר בויקיפדיה האיטלקית. אבל אני סבור אחרת – מנימת הדברים אני מרגיש ביקורת של המחבר על ברונו ועל אותה "תבונה" המתנגשת לגמרי ברגש, וגם במציאות שהיא מורכבת מדי עבור הכלים החדים והפשטניים של ההגיון.
כעת משכתבתי סוף סוף את הביקורת, עלי להשיב את הספר בהקדם לקאימק.
קישורים:
וסקו פרטוליני בויקי האנגלית https://en.wikipedia.org/wiki/Vasco_Pratolini
"התבונה" בויקי האיטלקית https://it.wikipedia.org/wiki/La_costanza_della_ragione_(romanzo)
רובע ריפרדי בויקי האיטלקית https://it.wikipedia.org/wiki/Rifredi
הבום הכלכלי באיטליה בויקי האנגלית https://en.wikipedia.org/wiki/Italian_economic_miracle
מפעל גאלי (על שם גאלילאו גאלילי) בויקי האיטלקית https://it.wikipedia.org/wiki/Officine_Galileo

מהספרים שעיצבו את מי שאני. פגשתי אותו בגיל צעיר, ואי אפשר להגזים בהשפעה שלו עלי. ארי אלון פתח לי כאן שער לעולם שלם, בלתי מוכר לי לחלוטין, וחרת אותו בנימי נפשי. עד היום, באותה עוצמה.

את הספר הזה, המפואר, מצאתי מוטל ליד פח באחד מרחובות תל אביב.
כך התמזל מזלי להכיר סופר גדול שהיה בין ממציאי השפה העברית, ושמתאר בשפה קולחת הוויה דומה אולי לזו בה חיו אבות אבותיי לפני יותר ממאה וחמישים שנה.
הקריאה קולחת, עד כדי כך שקשה להאמין שמנדלי הצליח לכתוב כך, הרבה לפני שהעברית שלתוכה נולדתי היתה קיימת כשפה חיה ומדוברת ונכתבת.
אם קשה לפעמים לקרוא את מנדלי, זה בגלל תאורי העוני והניוול (החומרי והאנושי) והאכזריות של החברה היהודית.
יש משהו מטלטל בלקרוא על העוולות הנוראיות שעושים יהודים זה לזה בתוך סביבה יהודית. דברים כגון חטיפת ילדים לצורך מכירתם לצבא; או חטיפת נערות בתולות (ע"י שליחת מתחזה לחתן, שמרחיק אותן מאות ואלפי קילומטרים מהעיירה בה גדלו) לתוך מעין בתי כלא שבהן הן מועסקות בכפיה בזנות, כשכל העיירה יודעת ועוצמת עין.
אני גדלתי על תמונה שבה העיירה היהודית מאוחדת מול הפריץ הרשע ומול הפוגרומים. יש עוני , אבל כל עני הוא צדיק, כביכול.
ייתכן שמנדלי מציג תמונה קודרת מתוך עוינותו למנהיגות השמרנית של היהודים. אבל ניכר שהוא מדבר מתוך ליבו וכותב רק על מה שראה.
חלק ממעשי האכזריות הקשים ביותר נעשים על ידי העניים עצמם, בעיקר מנהיגי הקבצנים ב"ספר הקבצנים".
הספר (שכן למעשה כרך עבה זה מכיל כשישה רומנים ועוד אוספי סיפורים) שהכי אהבתי הוא אולי גם העצוב שבכולם, "בעמק הבכא". אבל הסיפורים כולם נפלאים ומומלצים מאד לקריאה, ולו רק כדי לצלול לתוך הוויה יהודית (בלי ה' הידיעה כמובן - הוויה אחת מרבות, כפי שמנדלי בחר להראות אותה) שלפני מאה וחמישים שנה.

ספר כתוב היטב, כפי שהייתי מצפה מננו. קשה לקריאה בגלל המחוזות בהם הוא מבקר ובשל האווירה המעיקה שהוא משרה על הקורא.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר , בעיני, הוא המתח שבין האישה/גבר הייחודית לבין איזה דגם כללי סוציולוגי. עד כמה אנחנו תוצר של סביבה חברתית ותרבותית מסוימת, ועד כמה בעלי "אני" מיוחד עם היסטוריה שאין זהה לה בכל העולם. הגברים של ננו שונים מאד זה מזה, אבל התיאור שלהם הוא לעיתים מרוחק, כשל אנתרופולוג או אנטמולוג (חוקר חרקים).
במובן זה, וגם באופן הכתיבה הדחוס והראליסטי, יש משהו בספר שמזכיר - באופן מפתיע מבחינתי - את "זיכרון דברים" ואת סיפוריו הקצרים של יעקב שבתאי. כמובן, סביר להניח לא הייתי משווה אלמלא היה שבתאי דודה של ננו (ו"זכרון דברים" אחד הספרים הנערצים שנכנסו עמוק לתודעתי).
כפי שהגיבורה הצליחה בכל זאת להביא ילד לעולם הקשה הזה, כך הצליחה ננו לברוא מהמפגשים האיומים שהיא מתארת - ספר, שהופך אולי את כל המסע הקשה לבעל משמעות.

[מתנצל מראש - אני כותב באופן מאד אישי, יומני, ואולי יש שיראו בזה חוסר כבוד לספר או אליהם כמי שרק רוצים לדעת אם זה ספר שווה או לא. אבל אני לא יודע לכתוב אחרת. סליחה].

כמים חיים בצום הנורא
~~~~~~~~~~~~~~~~

את הספר מצאתי בספריה הקטנה בבית ההארחה של רפיק בבית אורן, לשם הגעתי ברוב פזיזותי לצום מיצים.
תמיד סקרן אותי לקרוא את "כשניטשה בכה", שכולם דיברו עליו, גם בעת שהיה רב מכר, וגם שנים אחרי.
התחלתי לקרוא באחת ההתכנסויות שלנו באולם הקטן, בו היינו מחכים לתורנו, רעבים ומוכי כאב ראש (לפחות במקרה שלי), לקבלת מיץ הפירות והעשבים או המרק. ההמתנה הזו היתה מביכה – לא הכרתי איש מסביבי – והבריחה אל הספר היתה טבעית, מה עוד שמן ההתחלה הוא משך אותי ומאד מצא חן בעיני, כך שזנחתי את הספר הישן שהבאתי איתי לקרוא (משהו של קונארד, בטח מדכא אימים. אני לא יודע כי הנחתי אותו בצד עד היום).
הספר הזה היה הדבר הטוב בסופשבוע הארוך של צום המיצים, שהפך במהרה לסיוט עלי אדמות.
כיוון שמצבי הגופני הדרדר במהלך הצום האכזרי, עד שהתקרב לזה של ניטשה (כמוהו, סבלתי בעיקר מכאבי ראש בלתי נסבלים, שמעולם לא תקפו אותי בדרגה כזו, וגם כדורים לא עזרו כאן) - לא הצלחתי אפילו לסיים את הספר, ושאלתי אותו בסופו של דבר מספריית האוניברסיטה.

יש בספר, מצד אחד, התעסקות לא קלה ברעיונות פילוסופיים ופסיכולוגיים (ואחת השאלות שיכולות לעלות בעקבות הקריאה בו, היא האם בכלל יש הבדל בין רעיונות פילוסופיים לפסיכולוגיים? האם ניטשה ופרויד אומרים אותו דבר בעצם, במלים אחרות? האם פרויד הוא עוד פילוסוף בשרשרת, או – כפי שהוא נהג לראות עצמו – מדען ורופא? ומדוע בעצם לא עסק יותר ברויר, משלב מסוים, ב"ניקוי ארובות", כלומר בפסיכואנליזה, אלא התרכז ברפואה? לדעתי אחת ממעלותיו של הספר היא שהוא משאיר את השאלות הללו פתוחות ). גם החומרים המובאים בו מדכאים, לעתים: שתי הדמויות הראשיות שרויות במשבר – ברויר במשבר אליו התוקף אותו דווקא בעמדה של הצלחה כבירה, אליה הגיע במו ידיו; וניטשה, לכאורה ניגודו של ברויר, דמות חולנית ואומללה, במשבר תמידי.
מצד שני, יש בספר תקווה שהדברים יסתדרו, והיא זו שעוזרת לקורא לצלוח את החומרים הכבדים הללו. מה עוד שבסופו של דבר מגיע הספר לסוג של סוף טוב.
לטעמי,הצליח כאן יאלום להנגיש להמוני בני אדם נושאים חשובים, מבלי לוותר על עומק. אין לי מושג איך הוא עשה את זה. אני לדוגמא, ככותב (כמובן, למגירה בעיקר), מוותר מראש על הקהל הרחב, על העלילה, על הדמויות המרתקות – כל הדברים שיאלום בכשרונו מצליח לברוא.

משהו שעבר לי בראש כשקראתי את רשימת התודות הארוכה של יאלום בסוף הספר:
בזמן שקראתי את הספר, למדתי על ניטשה ופרויד באחד מהקורסים שאני לוקח באוניברסיטה.
אבל בעוד שאת הספר אהבתי, הלימוד בקורס עורר בי אנטגוניזם: שוב השרלטנות הזאת, העיסוק העקר במה שמישהו אחר כתב, הטפילות הזאת, "החוקר" איש מדעי הרוח כעלוקה על גב האמן /ההוגה/היוצר, ועלוקה מסוג מיוחד: כזו שחושבת שהיא טובה וחכמה מהגוף ממנו היא יונקת. וזאת, למרות שהתוצרים של אותה עלוקה אקדמאית הם תמיד משמימים יותר, חשובים פחות למרות הדרת חשיבותם בעיני עצמם, תמיד עקרים, בסופו של דבר. [כמובן שאני מקצין מאד את האכזבה שאני חש מהאקדמיה. אין לקחת את דברי ברצינות גמורה ואין להעלב מהם. סליחה מראש].
והנה , יאלום הוא גם פרופסור בסטנפורד (הוא נעשה תחילה רופא פסיכיאטר, ורק אחר כך פסיכותרפיסט , שתרם רבות לטיפול הקבוצתי , ואחר גם פיתח את מודל משלו לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית). רשימת התודות שלו כוללת יותר מעשרה מרצים בסטנפורד, תלמידים ("חברי הסמינר הביוגרפי של סטנפורד בהנחיית ברברה באבקוק ודיאן מידלברוק"), וכן את "בטי וודבונקר, ספרנית הספריה לתולדות הרפואה בסטנפורד, שהרימה תרומה רבת ערך למחקר".
כלומר, אנחנו רואים כאן שהאוניברסיטה כן סייעה ליאלום לכתוב את היצירה הזאת, שהיא כל כך עליונה על תוצרי מדעי הרוח מבחינת עניין, איכות, חשיבות וכו' (בעיני, כמובן).
אז איך הופכים את האוניברסיטה למקום פורה? האם היא יכולה להיות כזאת גם עבורי?

אחד הדימויים שאשאר איתם כנראה גם הרבה אחרי שקראתי את הספר, הוא הדימוי של ברוייר הממלמל לעצמו בלילה כשאינו נרדם את משפטו של אפיקורוס:
"במקום שבו אני קיים, המוות איננו; ובמקום שהמוות קיים, אני אינני"
ממלמל ואינו נרגע...
כי ברגע של כאב ראש מתמשך, ברגע שנזכרים בחולשת הגוף והנפש, ב"חידה המכאיבה הקרויה מוות, אשר כנגדה לא נמצאה עדיין כל תרופה, וכנראה עדיין לא תמצא" (כניסוחו של פרויד ב"תרבות והדת" בתרגום א.קנטור, ספריית פועלים) – שום מנטרה לא עוזרת.
וצום מיצים ממש ממש לא עוזר.

ספר מקסים, שמעורר בי גאווה ונחת, כיוון שקרובי ומכרי מככבים בו. :)
אני מנוע על כן מלאמר יותר, אבל אתם מוזמנים לחפש ולמצוא את השבחים שהעתירו על הספר אחרים, אובייקטיבים יותר ממני.
למשל:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,608,209,60721,.aspx

http://ha-pinkas.co.il/?p=7153 (בסוף הרשימה).

כבר שנים אומרים לי לקרוא את וולבק. אתה תאהב אותו, אתה תשנא אותו, אתה חייב לקרוא אותו.
אז ניצלתי את שובי לאוניבסיטה לקחת את הספר מהספריה המרכזית על שם סוראסקי.

לא היו לי ציפיות מיוחדות. אולי בעצם כן, כי שבוע לפני אווה אילוז כתבה על הספר האחרון שלו, אז הנחתי שאם אילוז המבריקה כותבת עליו, הוא מענין.

הספר הזה אכן מענין.
שילוב מוזר של תאור מדוקדק של ארועים יומיומיים, חסרי כל פואנטה, כל דרמה; יחד עם ארועים הרבה יותר דרמטיים שמתוארים באותו טון מרוחק אבל מדוקדק, שגורם לקורא להתבונן בהם כמו מבעד טלסקופ (בעוד התאור עצמו כמו מיקרוסקופי דווקא).
לצד אלו – משלי חיות מוזרים, מעין המשך מופרע למסורת הספרותית של לה פונטיין.

באשר לתרגום – סך הכל היה טוב, אבל היו מקומות (ספורים ולא פוגמים כל כך ברצף הקריאה) בהם עמית רוטברד ניסתה כנראה להעביר איזשהו מדרג נמוך של השפה שכנראה נמצא במקור בתוך המדרג הגבוה יותר. התגובה שלי היתה what?!. אבל אולי זה מה שהיה אמור לקרות.

הכי אהבתי את הפרקים בהם מתאר וולבק תמונות מהווי העבודה. כמו גיבור הספר, אף אני עובד בתחום מערכות המידע, ולמרות שהספר לא חדר עמוק לרזי המקצוע, התאור של הנימוסים הצבועים והאמירות הריקות המקובלת בתחום, ושל הטיפוסים המוזרים השורצים בו, היה מאלף ובעיקר הצחיק אותי עד דמעות (כמעט).

במיטבו, הספר הזכיר לי ז'ורז' פרק, סופר צרפתי אחר (וקדום יותר) שאני מאד אוהב, למרות שסגנון כתיבתו רחוק מנטיית לבי: מנוכר וסוציולוגי כמו זה של וולבק.

חבל שככל שהספר מתקדם, בעיקר לקראת סופו, הוא נעשה דכאוני ומעיק עד כמעט ללא נשוא.

דבר נוסף שהפריע לי – תחושה שקצת קשה לי להגדירה במדויק, כאילו הספר הוא המשך לסרטים אינספור שנעשו בעיקר בעשרים או שלושים השנה האחרונות, המציגים את המציאות כמין אבסורד מנוכר וחסר תקווה, שהתגובה הכביכול נפוצה עליו היא אלימות חסרת פשר. זה לא רק מקומם, אלא לא נכון- למרבה השמחה, רוב האנשים אינם פסיכופתים ואינם אלימים (אבל ברגע האמת של האלימות המטורפת, הספר הזה דווקא נסוג צעד אחד לאחור אל הראליה – יאמר לזכותו). העולם ממשיך להתקיים על השמחה ועל העצב אשר בו. זכותו של ספר להתמקד בעצב, באבסורד, בדה-הומניזציה – וזכותי שלי לסלוד מכיוון זה.

ולמרות משפט אחרון זה, אני ממליץ לקרוא את הספר, בשל מקוריותו וייחודיותו.

כבר הרבה זמן לא נהנתי ככה מספר.
הרבה זמן לא אחזה אותי חרדה מתוקה מהרגע שבו הספר יגמר.
כמו בהתאהבות, או בתקופה טובה.
ספר מושלם, כמו כל ספריה של גינצבורג הגאונית. (הלוואי וברך אותי ה' בעשירית מכשרונה).
לא ברור לי איך היא מצליחה לברוא דמויות לא אוטוביוגרפיות, ועדיין להיות כל כך אמיתית ומדויקת.
הסיפורים, כמו שקורה אצל נטליה בדרך כלל, נסבים סביב משפחות.
אלא שהמשפחות כאן אינן בדיוק משפחות גרעיניות מתפקדות ומופתיות. להפך, הן תמיד על סף קריסה, והתפוררותן ודאית. לא בשל תהליכים סוציולוגיים, אלא בשל מהלך החיים אל המוות, נדידת הסדר אל הפירוק.
כך למשל בפתיחת הסיפור בעל השם האירוני "משפחה" , מופיעה חבורה של גבר, אישה, נערה בת ארבע עשרה ושני ילדים בני שבע. הם הולכים לסרט. לכאורה, סצנה משפחתית; אלא שהגבר והאישה היו נאהבים פעם מזמן, ואין להם ילד משותף (היתה תינוקת, ומתה).הנערה הגבוהה היא של האישה והילד השמן של הגבר, והילד השני הוא בכלל של השכנה, איזה מֵלי, שחולה ורוצה לנוח. אבל הגבר, מתברר בהמשך, אוהב לבוא דווקא אל האישה הזאת, שהיתה פעם אהובתו, ולשבת שם בסלון.
ובכל זאת, הקשרים האנושיים ממשיכים להתקיים, ואיזו רוח הומניסטית יפיפיה ממשיכה לנשוב בין השורות על אף הארועים העצובים כל כך.
ולפעמים אתה פשוט נקרע מצחוק מהשנינות של גינצבורג, כמו למשל כשהיא מתארת איך אהובתו הנושנה של מישהו בשם עמוס אליה נפרדה ממנו אחרי המלחמה ו "רק פעם אחת היא באה לפונטה קיוזה לחפש אותו, והם רבו נוראות, בעניני פוליטיקה, כי היא היתה נגד סטלין, וגם הוא, אבל מנקודת מבט אחרת, וגם בגלל גופית צמר שהיא שכחה במטבח, והוא, בהיסח דעת, השתמש בה לנקות את האופנוע".

בא לי לבכות כשאני מדפדף בספר הזה ונזכר בכל המשפטים המרגשים שכתובים בו, אז אני אפסיק כאן.