“את הספר הזה, המפואר, מצאתי מוטל ליד פח באחד מרחובות תל אביב.
כך התמזל מזלי להכיר סופר גדול שהיה בין ממציאי השפה העברית, ושמתאר בשפה קולחת הוויה דומה אולי לזו בה חיו אבות אבותיי לפני יותר ממאה וחמישים שנה.
הקריאה קולחת, עד כדי כך שקשה להאמין שמנדלי הצליח לכתוב כך, הרבה לפני שהעברית שלתוכה נולדתי היתה קיימת כשפה חיה ומדוברת ונכתבת.
אם קשה לפעמים לקרוא את מנדלי, זה בגלל תאורי העוני והניוול (החומרי והאנושי) והאכזריות של החברה היהודית.
יש משהו מטלטל בלקרוא על העוולות הנוראיות שעושים יהודים זה לזה בתוך סביבה יהודית. דברים כגון חטיפת ילדים לצורך מכירתם לצבא; או חטיפת נערות בתולות (ע"י שליחת מתחזה לחתן, שמרחיק אותן מאות ואלפי קילומטרים מהעיירה בה גדלו) לתוך מעין בתי כלא שבהן הן מועסקות בכפיה בזנות, כשכל העיירה יודעת ועוצמת עין.
אני גדלתי על תמונה שבה העיירה היהודית מאוחדת מול הפריץ הרשע ומול הפוגרומים. יש עוני , אבל כל עני הוא צדיק, כביכול.
ייתכן שמנדלי מציג תמונה קודרת מתוך עוינותו למנהיגות השמרנית של היהודים. אבל ניכר שהוא מדבר מתוך ליבו וכותב רק על מה שראה.
חלק ממעשי האכזריות הקשים ביותר נעשים על ידי העניים עצמם, בעיקר מנהיגי הקבצנים ב"ספר הקבצנים".
הספר (שכן למעשה כרך עבה זה מכיל כשישה רומנים ועוד אוספי סיפורים) שהכי אהבתי הוא אולי גם העצוב שבכולם, "בעמק הבכא". אבל הסיפורים כולם נפלאים ומומלצים מאד לקריאה, ולו רק כדי לצלול לתוך הוויה יהודית (בלי ה' הידיעה כמובן - הוויה אחת מרבות, כפי שמנדלי בחר להראות אותה) שלפני מאה וחמישים שנה.”