את הספר הטירה בקרפטים קיבלתי שהייתי בת 12 וזכור לי שבאכזבה מרה. גמלה בי ההחלטה להשלים פערי ילדות, בהתרגשות רבה בעודי מצוידת במילון ספיר (מביך לומר שהספר מכוון לנוער) התיישבתי על הספה בסלון. אולי הייתי צריכה להתחיל עם ספר אחר כיוון שנראה שג'ול וורן רצה בעיקר לכתוב ספר טיולים לחובבי טרקינג בהרי הקרפטים ברומניה, בדרך ללעוג לאנשי כפר בורים ואמונותיהם התפלות ולשבח את הנאורות. מה חבל שהנאורות מצטמצמת ליצירות טכנולוגיות אבל לא לבני אדם. קשה היה להמשיך לקרוא לאחר תיאור אנטישמי קלסי של יהודי מרבה בריבית, חנפן ותאב בצע (אבל חביב יחסית לשאר האנשים החולקים את אמונתו) ואזהרה שאם לא ניזהר יום אחד היהודי יהיה בעליהם של כל השטחים באירופה. לסיכום קראו ספרים אחרים שלו.

ישנם ספרים שמהדף הראשון יודעים שהם משהו מיוחד.
הכתיבה אינטימית חמה , העלילה מטרידה ונכנסת מתחת לעור התיאורים של כמה מדמויות מהמצחיקים שקראתי.
כך שמצאתי את עצמי יושבת על הספה בסלון צוחקת ומזועזעת סימולטנית.

הדיאלוגים מצחיקים מאד העלילה מקושקשת להחריד.

קראתי את הספר באנגלית אז אני לא יודעת אם התרגום יותר מוצלח.אבל באופן כללי הספר די משעמם לא קורים יותר מדי דברים ושיאי הספר מאכזבים. סצנות ארוכות שבקלות יכלו להתקצר ולהכניס יותר אירועים דרמטיים. כמו כן בקושי יש תיאורים של אנשים, מקומות, רגשות, דמויות שניתן להתחבר אליהן. מאד שטוח.

מצחיק שנון בטירוף. מומלץ במיוחד לאנשים עם משפחה נדחפת ושתלטנית.

אמנם התחלתי לקרוא את הספר אבל הפסקתי אחרי שני פרקים. פשוט לא יכולתי להתחבר לסגנון הכתיבה שמנע ממני להתחבר לדמויות והשאיר אותי בנישת הצופה - הקוראת מהצד. כשאני קוראת ספר אני נהיית אחת הדמויות, מזדהה איתם ודרכן אני רואה את העולם שמצייר לי הספר. ברגע שסופר מדבר אליי אישית זה מוציא אותי מרצף הקריאה ומנתק אותי מהסיפור.

ספר אינפנטילי ובכייני על ילד שרוצה לסגור חשבונות עם אבא.

תמיד שאני מנסה להסביר על מה הספר אני רואה לנגד עיני קיר לבנים גדול ארוך וישן וכל קורותיה של המשפחה הם כל הדרכים הדומות והשונות בין לבנה ללבנה. ספר שאפילו ברגעים הכי מזעזעים שלו כתוב באופן שהעלה חיוך על פני.

ספר חמוד וכתוב חושני אבל הסרט יותר טוב.