אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לעצמאות כלכלית היה הוצאת רשיון לאופנוע. מתוך משפחתי המורחבת (מינוח נדיב מאוד במקרה שלנו) אני היחיד שהתקרב אי פעם לכלי דו – גלגלי שאינו אופניים. משחר ילדותי ליוו אותנו סיפורי אמי על כמה רכיבה על אופנועים זה דבר נורא, כך שכשהתחלתי לרכב השקעתי מאמצים גדולים ועשיתי תרגילים שלא היו מביישים את השב"כ רק במטרה להסתיר את עצם קיומו של האופנוע ברשותי. מאז, הרומן שלי עם האופנועים אינו רציף, אלא סדרה בהמשכים. הייתי יורד מהם ממניעים כלכליים, מחשבה שאולי מיציתי או כי "השתכנעתי" שזה מסוכן. אחרי הכל, גם אני ראיתי פציעות לא פשוטות של רוכבים, לפעמים כלל לא באשמתם. אולם לאחר תקופה חזרתי אליהם. פרט לרכיבה עצמה ותחושת החופש הידועות, יש משהו בהתעסקות בהם , בשונוּת מה"עדר", בהשתייכות לסוג של קהילה ... קשה להיגמל מזה.


לנוכח ההיסטוריה הזאת, אך טבעי היה שכבר מזמן הייתי אחרי קריאת ספר הפולחן הזה. העניין הוא, שבשלב מסוים בחיי פיתחתי סוג של אי סבילות למילים רוחניקיות אופנתיות ובין השאר למילה "זן" (שהיא אגב עיוות יפני למילה ההודית דהיאנה). שייכתי את הספר לאותה קטגוריה של כותרי ניו אייג' בשקל שצצו בהמוניהם כל שנה. אך כמו שזה קורה לעיתים קרובות, בסופו של דבר, הספר עצמו מצא אותי.
זה לא רומן. זה גם לא ספר עזרה עצמית. זה לא ספר עיון או לימוד בפילוסופיה. זה משהו שלא ניתן להגדרה. אבל זה עמוק, זה כן, זה סיפור אמתי וזה נפלא.


הספר מתאר מסע בן 17 יום של פירסיג האב ובנו כריס על אופנוע ממינסוטה לחוף אוקיינוס בקליפורניה . הם יוצאים יחד עם בני הזוג סאתרלנד, רכובים על אופנוע אף הם ובהמשך פוגשים אנשים נוספים, ביניהם עוברי אורח ומכרים ישנים של פירסיג עצמו. בחלקים רבים מהמסע הזה האב והבן לבד לגמרי.


רוברט פירסיג, המחבר הוא סוג של גאון. בכל מקרה הוא מחונן מאוד. מגיל צעיר הצטיין בכל תחום לימודי שחפץ והוכר כבעל מנת משכל מרקיעה שחקים. אולם, עד מהרה מאס פירסיג במוסדות לימוד וקורסים רגילים. בזמן שירותו הצבאי בקוריאה נחשף לפילוסופיית המזרח הרחוק. פירסיג כתב את הספר אחרי שהשתחרר מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם עבר טיפול בנזעי חשמל. המחלה והאשפוז שינו את אישיותו בצורה מכרעת והוא מתייחס לעצמו שלפני המחלה בכינוי "פיידרוס"- שמו של בן שיחו של סוקרטס. לקח לי קצת זמן להבין את הנקודה הזו.


למרות שמו של הספר, אין בו עיסוק במדיטציה ממש. אך בקריאה עצמה קיים מימד שקט, מדיטטיבי. תיאורי הנוף המרהיבים, האינטראקציה עם בנו כריס, שיחות ומחשבות אודות המסע עצמו, מתחלפים ב"שטוקוות" (chautaquas – מין שיחות עצמיות בהשראת ירידי חינוך בעלי אותו שם שהתקיימו פעם בארה"ב). כל שטוקווה עוסקת בנושא פילוסופי ומחשבתי אחר. תחילה דן פירסיג בגישה הרומנטית, אותה מייצגים בני הזוג סאתרלנד, אל מול הגישה קלאסית שהוא עצמו מופיע כנציגה. במילים פשוטות רכיבה על אופנוע למשל היא פעולה רומנטית אך העיסוק בתיקון ואחזקה שלו הן פעולות שהולידה המחשבה הקלאסית, השכלית, זו שהביאה את העולם לידי כיעור.על כן ע"פ ראייתם של הזוג סאתרלנד, יש להביא את האופנוע לטיפול אצל מכונאי מוסמך ולהתרכז ברומנטיקה של רכיבה בלבד. לעומתם, פירסיג רואה מרכיב של זן ושל אלוהות נגיד, לא פחות בצד הטכני של אחזקת האופנוע.


לצורך ההסברים נעזר פירסיג בתורות פילוסופיות מכמה כיוונים. דיון על מהות ה"ממשות" בין תורתו של דיוויד יום לקאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" מדהים ומרתק. פירסיג רואה במוסדות להשכלה גבוהה הקיימים, יצירים מעוותים לשימור כוח ויוקרה נגועים במשחקים פוליטיים. הוא הגה את רעיון "כנסיית השכל" – מוסד נטול אגו וציונים, שמוקדש לידע בלבד. הוא אף מתאר ניסויים בתחום זה שערך פירדוס עם הסטודנטים כמרצה באוניברסיטה.
בנוסף לעולם הדואלי, בו קיימים שני יסודות הרומנטי והקלאסי, סובייקט ואובייקט, אין ויאן, מזהה פירסיג ייסוד שלישי והוא 'איכות', שהיא הכוח המניע. הדרך שלו למציאתה והגדרתה(אם אפשר לומר כך) רצופה בפלפולי מחשבה מיוון העתיקה בעיקר, שם הוא מתעמק בויכוח בין הקוסמולוגים לסופיסטים ועד לדוגמאות מוחשיות מימינו אלה.

Arete , שהיא המילה היוונית לאותן תכונות שאנו מחפשים בהגדרת ה"טוב" הכללי היא עומדת בבסיסה של האיכות. הקטעים האלה לא קלים לקריאה והבנה לעומק. מצאתי עצמי חוזר עליהם פעם אחר פעם. אך כשההבנה סוף סוף מגיעה, יש בכך סיפוק רב. ממש חדר כושר ל"תאים האפורים".


פירסיג על הדרך מסביר להדיוטות בתחום המכניקה כיצד לטפל באופנוע ולגייס את ה"תושיה" המתאימה לכך . זה מאוד מעניין, אך אני בספק שיכול לעזור לקהל הרחב. פירסיג עצמו הוא אדם מאוד מסודר ויסודי מטבעו, מה גם שהוא ניחן ביכולת הבנה ומהירות תפיסה גבוהים מהממוצע. כך שמעטים יוכלו לעשות שימוש ממשי בעצותיו. הרוב שינסו כנראה יגרמו יותר נזק לאופנוע מאשר תיקון וירוצו למוסך הקרוב בהיסטריה לבקש סעד. בכלל מה שפירסיג מחולל עם האופנוע הישן הזה בעל קצת יותר מ-20 כוחות סוס זה פשוט מדהים. הוא נוסע במהירות גבוהה עם מורכב, בגשם כבד וערפל וכמות הציוד שהצליח להעמיס עליו יכולה למלא משאית קטנה.


כריס, בנו באותה העת בן 11, וגם הוא כמו אביו בעל נטייה להפרעות נפשיות. בעתיד הוא יסיים את חייו בנסיבות טרגיות. אך באותה העת הוא רק ילד שכועס על כך שאביו השתנה, הוא לא מבין עד הסוף מה היא מחלת נפש, הוא עייף מהמסע האינסופי. ברגע מסוים שוקל פירסיג לשלוח את בנו באוטובוס הביתה, אך לבסוף הם מצליחים לבנות משהו חדש, עם אישיותו החדשה של פירסיג. זהו ספר על אבדן, על משבר אישי, על מצוקה רגשית. חשדתי כי העיסוק הבלתי פוסק בפילוסופיה מהווה מעין מפלט שכלתני עבור המחבר,מין דרך התמודדות שכזאת. זה גם ספר על אופטימיות, על הדגשת המסע על פני היעד, על המאה ה-20, על דרך חדשה. ויש בו כנות גדולה.
התרגום של יהודה רגבים מצוין, גם אם מיושן. מה שיותר הפריע לי, זה הפונט הקטן שהיה נהוג בשנות השבעים כאילו בשביל לעצבן את הקורא ולא עודכן גם במהדורות החדשות.


על אף שהענקתי לספר ניקוד גבוה, אין פירוש הדבר שאני ממליץ לכולם לרוץ לקרוא אותו. כלל לא. מכיוון שמדובר בספר קאלט, רבים ניסו אותו בגיל צעיר מדי או כשאינם מוכנים מספיק ונטשו מהר מאוד. הספר הזה דורש בשלות. הוא דורש מחויבות וחיפוש אחר משהו גדול יותר מעצמנו. קטעים רבים בו לא קלים לקריאה ואני חושש שעל מנת להבינו לעומק לא תספיק קריאה אחת . אך למי שמוכן להשקיע, הגמול שווה את זה ובגדול.

נכון יהיה בעבורי לקרוא לספר בית. קשה בנקודת זמן זו להבדיל דעתי לבין שאר הדיעות שנחשפתי אליהם בנוגע לטיבו, אשר אלו כבר בחרו את כל השמות והתארים בכדי לבסס את מעמדו, שהוא, ספק נכון, ספק מושאל מאחרים, ומתגלגל הלאה והלאה ככדור שלג. אני כשלעצמי אהבתי את הספר. בין היתר, הקריאה בו הייתה חוויה אישית. אשתף את עולמי הקטן, בתקווה שאולי אצליח לעורר גם רגשות של אחר.

הספר נשאר מאחור יחד עם מספר מצומצם של חפצים אחרים של אבי, שנפטר מוקדם מכדי שיכולתי להכיר אותו. הוא היה אופנוען, כדרך חיים, כך למדתי לפחות מהתמונות והסיפורים. נדמה שהיה איש פשוט, מעמיק מחשבה, צמא למרחבים (בילה זמן משמעותי מחייו במצפה רמון). בין שלזכותו או שלא, ריחפה סביבו תמיד הילה מסויימת שהיה קשה לפרט אותה במילים. אופי האנשים שהתגודדו סביבו, הבגדים הבלויים שנשארו, החיבה לטבע בתמונות. במהלך החיים לא סיפרו לי הרבה סיפורים על האדם, דליתי את הוויתו ממה שנאר מאחור. בצבא כאב לי חסרונו, הרגשתי שזה זמן בחיים שאני צריך אותו ליידי. באותו זמן חזרתי להתעניין בספרים וקראתי כל מיני ספרים מעופשים שהצלחתי להניח עליהם יד ומצאו חן בעיני, ספרים מתחנות רכבת, חנויות יד שנייה, ספריות בתי ספר וכדומה. תמיד חיבבתי את הרעיון של "להשאיל" ספרים לטווח הרחוק ממי שאינו באמת זקוק להם. (את אלו מהחנויות באמת קניתי, הסירו דאגה מליבכם). פעמים רבות חזרתי לבחון את הספרים הישנים שהיו עומדים בבייתי, היית עובר על הספר הזה שניצב על מדף מסויים בהיסח הדעת, הנחתי תמיד שהיה שייך לאמי, שנכון יהיה לתאר אותה כתומכת נלהבת של הודו והמזרח. המילה 'זן' פשוט ניטרלה את העניין שלי בו לתקופה ארוכה. יום אחד החלטתי משום מה לבחון אותו מקרוב, קראתי את התיאורים שמאחור ותהיתי בעצם על מה הוא בכלל. שאלתי את אמי והיא השיבה שאיננה יודעת, היה זה ספר של אבא שלי. לקחתי את הספר איתי לצבא ויצאתי לבדוק את העניין. עברה תקופה ארוכה מהיום שהתחלתי לקרוא בו ועד לזה שסיימתי, ביניהם ימים בשטחי אש בדימונה וכאלו שבחדרי האפלולי בבית. הספר עצמו עמד על תקן בלאי ומפעם לפעם נפלו ממנו דפים שדאגתי להושיב במקום ולעבור מהר לעמוד הבא.

העלילה הייתה והספר היה ומכולם נהניתי מאוד. אבל נהניתי יותר להניח את האצבע על אבא שלי. הוא היה שם כשהייתי צריך אותו, הוא הופיע בצבא שלי כשביקשתי. כשאני חושב עליו היום מבחינתי זה התיאור שלו. כל האלמנטים התרכבו למקשה אחת. מבחינתי אנשי אופנוע הם אנשי דת ואבי היה מאמין גדול. העומק, סימני השאלה, הפשטות, הריקנות, הצימאון למרחב, המדבר, המכאניות, האמנות, הקלאסי והרומנטי, היד שתיים והבלאי, כולם התיישבו במקומותיהם בנחת ונשמו לרגע לרווחה.

אני חושב שזה ספר נפלא, וממליץ בחום על הקריאה בו !

פעמיים או שלוש פעמים בעבר התחלתי לקרוא את הספר הזה, שמוגדר כאחד מספרי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, ונשברתי באמצע. לדעתי עמוד 100 היה השיא האישי שלי עד היום. בפעם הזו לא נשברתי. צלחתי אותו עד לסופו ואז קרסתי ממוטטת על קו הסיום. היה קשה, היה מבלבל, היה מתסכל, היה גם משעמם לפעמים, אני מודה, אבל יחד עם זאת היה גם מעורר השראה ומעורר מחשבה.

בכל מקרה, זה לא פשוט לכתוב ביקורת על איכותו של ספר שכל עניינו בעצם הוא הקביעה שלא ניתן להגדיר איכות מהי. זה פשוט חתיכת ספר מתוסבך. אין לו עלילה במובן האריסטוטלי של המילה. אין התחלה וסוף. יש רק אמצע. המספר ובנו, כריס, רוכבים על אופנוע במסע לגילוי עצמי. נפשו של המספר מורכבת ומסוכסכת, והוא צולל במחשבותיו למעמקים פילוסופיים מעורפלים. מדי פעם הוא מדגים את מחשבותיו על ידי דוגמאות מעולם אחזקתו הטכנית של אופנוע. באופן השטחי ביותר לי הציקה לאורך כל הדרך השאלה איפה אמא של כריס? למה כשנמאס לו מהטיול הוא לא יכול לחזור אליה? אין לשאלה הזו תשובה בספר, אבל היא כמעט חסרת משמעות לנוכח השאלות האחרות שהוא עוסק בהן.

עם כל חיבתי למדע ולפילוסופיה, הדרך שבה רוברט מ. פירסיג פורס בפני הקוראים את מחשבותיו המסובכות, אינה קלה לעיכול, וכאן אני חייבת להודות בצער: את השליש האחרון של הספר לא הבנתי בכלל. אני מניחה שהנקודה שבה הלכתי לאיבוד היא איפה שהוא בין הטענה ש'איכות' היא מושג שלא ניתן להגדירו, לבין הטיעון שהיא "הורתם של הרוח והחומר" או משהו כזה... אחר כך כבר כל הדרמה שמובעת דרך זכרונותיו של המחבר מימיו באוניברסיטה, שמגיעה לשיאה ב20-30 העמודים האחרונים המתוארים כמו מתוך טירוף חושים חלפה לפחות חצי מטר מעל ראשי. הדיונים בין הגיבור למרצהו וניתוח רעיונותיהם העתיקים של הסופיסטים או אריסטו ואפלטון מתוארים כאילו היו סצנות בסרט מתח עם משפטים דרמטיים כגון "פידרוס חש שהוא עומד לחתום כאן רשמית על גזר דין המוות של עצמו" או "היושב ראש של הועדה ל'ניתוח אידאות וחקר מיתודות' נורה בזה הרגע בכיתתו הוא", ונותרתי מתוסכלת, מבלי שאצליח להבין על מה ולמה ההתרגשות הגדולה.

לפחות את ההתחלה הבנתי. הספר מציג שתי דרכי התבוננות על העולם: דרך קלאסית-שכלית, לעומת רומאנטית-רגשית וטוען שהנכון הוא לשלב ביניהם. הספר מעלה את הנקודה שאמנות וטכנולוגיה נגזרים מאותו הדבר, ובעצם כל אחד מאיתנו, בעבודתו הוא, תהיה טכנית או שגרתית ככל שתהיה, יכול לשאוף לעשות אותה בצורה איכותית ולהעלותה לדרגת אמנות. זה החלק מעורר ההשראה בספר שהתכוונתי אליו בתחילת דבריי. בבסיסה של כל חשיבה טכנית-מדעית-שיטתית, אומר פירסיג, קיים יסוד אינטואיטיבי, רגשי, פרוע והוא זה שבעצם מביא לפרץ רעיונות אינסופי, שאחד מהם יהיה הפתרון שלך. גם אם אתה מרגיש תקוע, אין סיבה לחשוש מהתקיעות הזו, כי המוח שלך אף פעם לא יפסיק לייצר רעיונות. יפה.

לו הייתי טיפוס רומאנטי ביסודי, הייתי יכולה להסתפק בכך שנהניתי מהמסר הזה, ומאווירת המסע, מנופי מערב ארצות הברית ומהמסתורין שמלווה את העלילה, אבל בהיותי בעיקר טיפוס קלאסי, העובדה שהפסקתי להבין את הספר בשלב מסוים פגמה בהנאתי. היות ולא הבנתי, אני גם לא יכולה לצאת בשום הכרזה חד משמעית כפי שראיתי אחרים עושים. לא יכולה להגיד שהספר מבריק, ולא שהוא מאכזב או יומרני.

רק שהוא מסובך.

ספר מרתק. פחות אהבתי את תיאורי הנוף בעשרים- שלושים העמודים הראשונים. אין ספק שזה הקשה עליי להמשיך את הספר אבל בכל זאת המשכתי. אהבתי את החיפוש אחר האמת ואת היחסים בין האב לבן, ובין האב לסביבה וגם את הניתוח המעמיק על אמנות אחזקת האופנוע והקשר לזן.

באשר ל זן ואומנות אחזקת האופנוע העסק מורכב ומענין.
אני לא מכיר כמעט אנשים שקראו ספר זה עד סופו.
כ 7 מכל 10 אנשים ששאלתי על הספר,
ושהודו שהחלו לקרוא אותו,
גם ציינו שלא שרדו עד עמוד 50,
ואפילו עמוד 30 או 10 היוו הישג..
וספציפית לגבי נשים וספר זה, הסטטיסטיקה אף עגומה יותר.

תופעה שלא היתה ברורה לי כל צורכה,
מכיוון שאני חולה על הספר הזה.
קראתי אותו כמה וכמה פעמים,
הוא תמיד הרגיע אותי והחזיר אותי ישר הביתה,
(קצת כמו ספריו של דאגלאס אדאמס,
ובמיוחד שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש
ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה..)

סצנת ההייקינג אבא/בן בהרים ביער למשל.
או השורות בהן המחבר רואה את עיניה היפות והעצובות
של המלצרית המגישה להם בדיינר שכוח אל בזמן הטיול,
ושואל את עצמו איך היא לא מבינה שעם זוג עיניים כאלה
היא לא תיוותֶר עוד זמן רב לבדה.
השורות האלה תמיד שוברות לי קצת את הלב.

ספר זה החכים אותי והשפיע עלי כל כך,
עד שבשנות התאר הראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה באונ' חיפה,
נעזרתי ברעיונות ששאבתי ממנו ופיתחתי הלאה,
מס' פעמים על מנת לכתוב עבודות בקורסים שונים בשני החוגים.
נהגתי לומר אז שהספר הזה עשה לי את התאר.

אני זוכר למשל עבודה מסויימת בה התמקדתי בהשוואתם של
אקדח הגלוק האוסטרי וטנק המרכבה הישראלי,
כדוגמאות לרעיון ותפיסה חדשים לגמרי
שהנחו את המתכננים וראשי הפרוייקט,
על מנת לפתור במחי יד ובאבחת סכין אינטלקטואלית את רוב,
אם לא כל הבעיות והפגמים המסורתיים,
שגררו איתם האקדחים והטנקים של היצרנים השונים כולם,
שההאחזות במסורת ובשמרנות, ובעצם הַהִמצאות בסוג של קבעון מחשבתי,
מנעו מהם לפתח משהו שיעלים את הפגמים
מתוך מציאות של יצירת דף חדש בו הכל אפשרי :)

במחשבה שניה עכשיו, היה גם בחור יהודי גרמני צעיר ומוזר אחד,
שרץ על מסלול דומה פעם בתחום הפיזיקה..
ועוד אחד נחמד בשם ניקולה טסלה בתחום החשמל.
יצויין לטובה גם סטיב ג'ובס זצוק"ל..

מטפיסיקה של איכות.
זן ואמנות אחזקת האופנוע סב סביב רעיון אחד מרכזי, גדול וחשוב: האיכות מהי? ובאמנות - היכן היא נמצאת בדיוק - ביצירה או בצופה? כשאדם מביט בציור המרגש אותו, האם ההתרגשות היא בגלל המטען המצוי באדם - או שמא משהו הקיים בציור עצמו? והיות ולא כל אדם יתרגש מאותו ציור - אז הכיצד?
שאלה זאת, לי אישית, היתה חשובה מאין כמוה בצעירותי. אני זוכר את עצמי מתהלך שעות וחושב על כך, וכמובן לא מגיע לשום תשובה.
את זן ואמנות קראתי שלוש פעמים. לראשונה בגיל 16, כשהייתי מאוהב באופנועים, ואז לא הבנתי על מה מדבר הספר אבל הרגשתי שנאמר בו משהו חשוב. ובפעם השניה כשהייתי כבן 25 ועסוק בשאלות ותהיות פילוסופיות, ואז, אז הספר הכה בי. הבנתי והרגשתי את האיכות.
פירסיג מציע את הרעיון שהשאלה האם האיכות מצויה באובייקט או בסובייקט אינה נכונה, ובדרך ארוכה ומרתקת, ומלאת חכמה, הוא מראה איך האיכות היא נקודת המפגש בין היצירה לצופה. וברור היה לי בסיום הקריאה, שנקודת המפגש ביני לבין הספר המופלא הזה הבעירה בי הבנה והתרגשות גדולה.
בשלישית קראתי אותו עשור מאוחר יותר ויכולתי להעריך דברים נוספים ביצירה הזאת - למשל את התשתית המורכבת הדרושה למלאכת הכתיבה של ספר עמוס כל כך, את הגאונות של הסופר הזה (ופירסיג היה גאון 'עם תעודות') ואולי, מעט, את האפילה שיכולה להחשיך חיי אדם כמותו, ואת הבוקר המפציע, לעיתים, אחרי כל החושך הזה.

אב ובנו במסע אופנועים במערב התיכון של ארה"ב, מסע של הכרה עצמית, פירוק עצמי לגורמים , חיפוש אחר רוחות העבר. הרוחות שהיו הוא עצמו ואינם עוד. פירסיג דן בנושאים רבים אשר במוקדם מושג האיכות. הוא מנסה ליצור תורה פילוסופית-מדעית יחדאית בדומה למדענים של ימינו, התרים אחר תיאוריה כוללת אחת שתסביר את הכוחות הפועלים ביקומינו. הדיונים (שטוקוות בפי הסופר) לעיתים מרתקים לעיתים טרחניים, לעיתים מאירי עיניים לעיתים חפרניים. הספר מצליח לעורר את המחשבה ולגרות את הסקרנות והוא מהנה וחכם.

יותר ממילה על התרגום - כנראה כאשר התפרסם הספר בשעתו, סוף שנות השבעים, הוא העביר את הדברים בצורה מספקת ויעילה. כיום עם התפתחות השפה ושינויי הדיאלקטיקה יש מקום לתרגום חדש ועדכני יותר. רוב הזמן אני מבכר תרגומים ישנים יותר (תראו איך התרגום החדש חובט ב"נסיך הקטן" למשל) לרוב הם מליציים יותר ופיוטיים. אך תרגום חדש ל"זן ואמנות אחזקת האופנוע" יעשה לו בעיקר טוב וינגיש אליו קוראים רבים שנמנעים מקריאתו בגלל העברית הארכאית.

בערבות ארץ הצפון של אמריקה אני נמצא. והשנה היא 1974
דוהר אנוכי עם איש זקן, בנו וזוג חבריהם על אופנוע.
ישנה תקלה באופנוע. והרי בספר על אחזקת אופנוע מדברים אנו, הלא כן?
לא ממש. רגע אחרי, אני בראשו של האיש הזקן.
משם כבר אין מוצא. ראשו של האיש הזקן - הלא הוא מחבר הספר -
עמוס בברכת חוכמה פילוסופית טהורה מאין כמוה.
אין מוצא, וכי למה שאצא?


"הספר הוא פולחן", "הספר כבד ומשעמם", "לא תצלחו את הספר בבטחה".
עוד כתבו ויכתבו על ספר זה ביקורות כאלו ואחרות.
וכי איך אפשר לכתוב ביקורת איכותית על ספר המדבר בעצמו על "איכות" מהי?
לא ניתן להגדיר את הספר כאיכותי או לא,
מפני שטיעונו העיקרי של הספר הוא ש"איכות" בלתי ניתנת להגדרה.
ובכן, לכל הרוחות וגם לעזאזל, הספר איכותי, נקודה.
למעשה, הספר איננו ספר כלל ועיקר.
הספר אומנות לחימה הוא, ענף ספורט, הספר דת שלמה
או, במילים אחרות, הספר הוא אורח חיים של ממש.


האיש הזקן, הוא גאון, המזמין אותי לפסוע בראשו.
ללמד אותי כמה תרגילים באומנות הלחימה הפילוסופית שלו.
נעניתי בשיש ושמחה. עתה, מחזיק אני בתואר 'חגורה אדומה' לפחות.
ובראשו, אחזתי בגישה הרומאנטית-רגשית של העולם,
ובגישה הקלאסית-שכלית וזיווגתי אותם כחתן וכלה.
הנה השכל שברגש, והנה הרגש שבשכל
האיש הזקן, העביר אליי בצורה אבסולוטית-אסתטית את ההסתכלות על מושא האדם
ועניינו בעולם זה.
בנפתולי ראשו, האיש הזקן נלחם במערכת החינוך, בעולם המודרני המהיר, בבעיות המחשבתיות שקיימות אצל גזע בני האדם והוליד פתרונות.

לאיש הזקן יש סכין. "סכינו של פידרוס".
ועמה הוא חתך, פילס, ביתר את חשיבתי המקובעת וזרק אותי מטה מטה,
עמוק יותר ויותר אל נקודת האפס-אל-חזור ממנה התפתחתי.
צמחתי מחדש בהילה זהובה-ירוקה לראייה בהירה יותר, על... על כל דבר בעצם.
הוא שחרר את גלגלי הארכובה שבראשי.
שבר את הברגים הקטנים במכסה צד המנוע שלי
והרחיב את גבולות מחשבותיי, עד אין קץ.

האיש הזקן, ריפא אותי מהחשיבה התבניתית בה שהיתי.
מהראייה האריסטוקראטית בה ראיתי את החיים
והעביר אליי גל שלם של תודעה כבדה מנשוא.
על הזוגיות, המשפחה, על הלימודים, על התעשייה הנוקשה, על כסף, על אלוהים.
האיש הזקן מצטייר בעיניי כמשיח, מישהו בעל יכולות על טבעיים.


לא פלא שאיבדתי את הדרך.
שבתי על עקבותיי בעלעול עמוד או שניים חזרה,
והנה שוב מצאתי את הדרך בלבירינת' של האיש הזקן.
הוא מדבר, ואני מקשיב.
האיש הזקן הציג לפניי קו ראייה ואני סולל אותה בעצמי מחדש:
במדשאות, עצים, נופי הרים וערבות חיטה.

גשמי, טכני, פרקטי ככל שאהיה, העולם עמוס בנשמה, רגש, רוח ועליי לקבל את זה.
וכי חשבתי שאלמד דבר או שניים על אחזקת האופנוע
ועד מהרה הבנתי כי אחזקת האופנוע וכל מלאכה באשר היא,
מדברת בשפת האומנים לכשעצמה.
ראשו של האיש הזקן מקומו כקורס שלם במכללות האקדמיות.

אני מודה לך, איש זקן, מעומקי נשמתי.

גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר.
נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה.
העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של רוברט פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את העולם וכיצד הוא מחליט מה נחשב בעיניו, קרי מהי 'איכות'.
אני חושבת שגדולתו של הספר הזה היא לא בכך שהוא גורם לך פתאום להבין דברים יותר טוב על העולם-- הוא גורם לך לראות דברים שהיו שם כל הזמן לא שמת לב לקיומם, כלומר גורם לך לשאול שאלה שטרם נולדה בך.
עם זאת, כמעט ולא היו לי רגעי הנאה מהקריאה. היו קטעים מרתקים ונוגעים ללב, אבל מעט מאוד, רוב הספר הרגיש לי טרחני להחריד ומתפלסף להשמיד. יותר עניינו אותי קורותיהם של האב והבן- אלו נדחקו הצידה מדי בזמן שהסופר הסביר לי מה זו הוויה. אני לא אומרת שזה ספר לא נראטיבי, אבל מי שמחפש בספרים שהוא קורא התרחשות סיפורית- הוא יתייאש מהר מאוד מקריאת הספר. לטעמי, הסופר לא בנה טוב את העלילה וההגות, הן לא נשזרו זו בזו בצורה טבעית ולא ניהלו כמעט דיאלוג ביניהן.
אה, ואם אתם מתעניינים בזן אז יהיה לכם מעניין. הוא סוקר בצורה יפה את ההבדלים הגדולים בין התפישות הפילוסופיות של המערב לעומת זאת של המזרח.
** אשמח לשמוע למה כן אהבתי את הספר, אולי זה יגרום לי להבין מה פספסתי :)