שתיקת דינה
הסיפור של דינה, בת יעקב הוא אחד הסיפורים הקשים ומעוררי המחלוקת במקרא.
דינה, אחות לשנים עשר אחיה, לכאורה הייתה אמורה להיות הנסיכה של המשפחה, אך זה לא קרה. אם תשאלו למה? תקבלו תשובות שונות, תלוי את מי שואלים?
היא הייתה ילדה מתבגרת וסקרנית, בשעה שיצאה לראות טקס פולחני של צעירות בנות הארץ-כנעניות, ושם פגש אותה שכם, בנו של נשיא הארץ, שחטף, אנס וענה אותה. אך קרה לו דבר משונה, הוא הפך להיות האנס המאוהב, בשעה שהוא ואביו רצו במהירות מסחררת ליעקב ובניו וביקשו את ידה, מתוך כוונה להרחיב את הנישואין לברית בין שני השבטים. סיפור האונס, קבל תפנית פוליטית.
לאחיה של דינה, הייתה רק בעיה פעוטה, אם אתם רוצים להתחתן עם אחותנו, אתם חייבים לעשות ברית מילה. תנאי מפתיע שבני שכם ענו עליו בחיוב. אבל לאחיה של דינה, לוי ושמעון, שני צעירים חמי מזג, הייתה תוכנית אחרת. בשעה שתושבי שכם התענו מכאב, הם עלו על העיר ורצחו את כל בניה, והחזירו את דינה הבייתה, ועל הדרך גם בזזו את העיר.
בכל המעשה הזה, אנחנו לא שומעים את דינה, האם היא זעקה בשעה שנחטפה ונאנסה? קרוב לוודאי שכן, אך המקרא לא מספר לנו. האם היסכימה להינשא לשכם? אף אחד לא שאל לרצונה, גם לא שאלו אותה, איך את מרגישה, מה עובר עליך? שתיקה של הלם הנאנסת, ושתיקת משפחתה שלא עסקה בכאב דינה, אלא בחרפתם, בעובדה שכעת דינה לא בתולה, וזאת סחורה מקולקלת וגם חרפה לכל המשפחה, וחלילה לדינה עצמה.
מי יקום ויזעק את חרפת דינה, מי ייתן קול לזעקתה? זאת שאלה רלוונטיות החוצה תקופות, המהדהדת לתקופתנו, בה עדיין ממשיכות להיפגע נשים על רקע מיני, ולעתים קולם מושתק על ידי הגברים, או החברה (עיינו ערך האונס בשומרת, או העובדה שמדי פעם פוליטיקאים רבי עצמה כופים את עצמם על הנשים שבקרבתם, או יחסים בין גבר לאישה, שהפכו להיות יחסי כפיה והשפלה.)
רש"י, גדול פרשני ימי הביניים, כינה את דינה, זונה בת זונה, על שום מה, משום שכאמה לאה, שיצאה לקראת יעקב, עבורו היא מכרה את דודאיה לרחל, כך יציאת דינה, נתפסה בעיני רש"י כמעשה של זונה.
דינה, של תומס מאן, ברומן שלו "יוסף ואחיו", היא אומנם ילדה ספק נערה, המגיעה עם אמה למסיבה בה דינה, הילדה חושפת כתף המפתה את שכם. דמותה של דינה אצל מאן, הופכת ללוליטה מקראית.
אין ספק, שחלקה של הפרשנות הגברית לתורה וגם הכתיבה הגברית של מאן, ברומן מונומנטאלי כמו יוסף ואחיו, עשו עוול לדמותה של דינה, בשעה שהיטלו על דינה את האחריות לאונס שלה, ברש"י, בצורה ברורה, ואילו אצל מאן, בצורה מרומזת.
ולכן הייתה בי צפיה עצומה שאניטה דיאמנט, ברומן ההיסטורי שלה האוהל האדום, שמספר על דינה, ונכתב בשנות התשעים של המאה הקודמת ברוח הכתיבה הפמיניסטית, יעשה את התיקון המיוחל לדינה.
הספר של דיאמנט, אומנם כתוב בשפה יפה וקולחת, מנקודת מבט נשית, ומנקודת מבטה של דינה המקבלת קול בספר, החסר בסיפור המקראי, אך הספר שהוא בקטגוריה של רומן היסטורי, כלל לא צמוד לעובדות ההיסטוריות הבסיסיות.
שיאה של הבחירה השגויה של דיאמנט, היא בעובדה, ששכם לא אנס את דינה, הם פשוט התאהבו באופן הדדי ודינה אף שכבה עם שכם בהסכמה: "נוכחותו גרמה לי להיות טיפשה וחלשה" כך מבטאת דינה את מחשבותיה, בשעה שפגשה את שכם. בחירה מעוררת תהייה, ואף תרעומת, משום שבעמדה זאת דיאמנט, לא שונה בהרבה ממאן.
סיפור דינה, הוא סיפור של אלימות גברית, כנגד אישה ספק ילדה, על ידי בנו של נשיא הארץ. הוא סיפור על חטיפה, ועל כליאתה בביתו, שקרוב לוודאי היתה כנגד רצונה. הוא סיפור על טראומה של ילדה, שגרמה לשתיקתה. הוא סיפור על שתיקת אביה ובני משפחתה, שלא התעניינו בדינה, אלא בחרפת המשפחה, שהפכה לחרון ולרצח חפים מפשע. את ליבת הסיפור התנכי, ומשמעויותיו הרלוונטיות גם לימינו, עקפה דיאמנט, ובכך כתיבתה כלל לא רלוונטית לסיפור התנכי.
