העירו בשלוש לפנות בוקר כל אדם שלמד במערכת החינוך הישראלית בשלושים או בארבעים השנים האחרונות, אפילו קיבל בבחינת הבגרות בספרות אפס עגול, ובקשו ממנו לדקלם את רשימת החפצים בדירת החדר של נגר ארונות המתים יעקוב ברונזה מהסיפור "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב, והוא יזכור אותם כמו היו שמו הפרטי: שולחן, כיסא, ארון ומארפה (אגב, מצינו במקורות פיוז'ן נאה בין סיפורו של הסופר הרוסי ובין הנביא הזועם אלישע. כאשר מתאכסן האחרון אצל האישה השונמית היא מציעה: נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה ומארפה מדובר בהלצה אפשר להמשיך)
ולמה אני מחריד מרבצם שיעורי ספרות עתיקים ונשכחים? מכיוון שעמוס עוז בחר לנתח את תחילתו של הסיפור "כינורו של רוטשילד" יחד עם עוד כמה פתיחות של רומנים וסיפורים קצרים.
שעמוס עוז כותב כמו אלוהים - זה לא חידוש ואתם לא צריכים אותי כדי שאספר לכם זאת. העניין הוא שגם כשעוז חובש את כובע הפרשן במקום את כובעו של המחבר, הוא עושה נפלאות עד כדי כך שכשסיימתי לקרוא את האסופה הלא ארוכה הזו, התאוויתי לקרוא את עוז הרבה יותר מאשר את מושאי הפרשנות שלו.
מלבד ההתענגות על שפתו המכשפת של עוז הרחבתי מעט את השכלתי הספרותית וקיבלתי כמה המלצות קריאה להמשך הדרך - סיפוריו הקצרים של יעקב שבתאי, רופא כפרי של קפקא והאף של גוגול (השניים האחרונים התגלגלו לידי לאחר קריאת הספר, מה שמוכיח בחוש שמעל כל ספק שאין מקרה בעולם כלל) על הסיפורים והספרים האחרים שסוקר עוז כנראה אפסח.
חותמת את האסופה מסה שכתב עוז על סבתו הפדנטית שבבואה לארץ ישראל קבעה כי "הלוואנט מלא מיקרובים". המסה נקראת בתחילתה בעניין אך בשלב מסוים מתחילה לייגע ולדעתי אפשר לוותר עליה.

לצד ספרי הפרוזה שעמוס עוז זכרונו לברכה כתב הוא מדי פעם גם אהב לכתוב ספרי מסות, בעיקר על המצב בארץ ("פה ושם בארץ ישראל", "כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית" ועוד ...) אבל לא רק. כמי שקרא בעבר לא מעט מספריו ועודנו קורא מדבריו גם כמה שנים אחרי לכתו, אלא שעכשיו אפשר לומר שקצת יותר באינטנסיביות. אני יודע שהוא פשוט ידע לרתק קוראים רבים ובכלל זה גם אותי בכל אחד מגוני הכתיבה שלו. כאמור, כמי שצבר לא מעט שעות עמוס עוז למדתי שהאהבה הזאת אליו רק מתעצמת.

עמוס עוז הוא לא סתם בין הסופרים המעטים שמצאתי לנכון ללכת ולראות אותם בערב מפגש עם קוראים, לזכות לראות אותו, לא פחות מלזכות לדעת כמה אוהבים אותו ונדמה שההזדהות הידועה שלו עם איזשהו צד פוליטי כלל לא משנה. אסטה מעט מהספר הספציפי הזה ואומר, אם יורשה לי לומר שעמוס עוז היה בעיניי סוג של נביא, מי שלא רק שידע לספר אלא גם ידע להביע השקפות ואני רוצה להאמין שהחזון שלו חילחל לתודעתם של כמה מאיתנו, לא היה של סתם "עצמות יבשות" (כמו בספרו האחרון "כל החשבון עוד לא נגמר").

אני יודע שמשהו מהספרים הללו שנכון להגדירם כספרי עיון החל לרכוש מקום בלבו עוד מהימים שהוא הביט בגאווה גדולה על המפעל הגדול של אביו, יהודה אריה קלוזנר (מי שהיה דוקטור לספרות וספרן). את הספר הזה שעמוס הקדיש לאהבתו לקריאה, כמו ספרו "שתיקת השמיים" שיוחד כל כולו לש"י עגנון רק שכאן, להבדיל הוא מציג קשת רחבה יותר של הדברים שאהב לקרוא. אני באופן אישי אוסף את כל הספרים שלו, זה לצד זה.

קראתי את הספר הזה בהרגשה מה היה קורה אילו עמוס היה יותר מחובר לרשת הוירטואלית וכל אחת מהמסות בספר היתה מתפרסמת לא פחות מאשר כאן, באתר "סימניה". לכמה כוכבים היו זוכים דבריו? ומה בכלל היו התגובות שהיה מקבל? אם הוא הורס עם הספויילרים שלו? כי הוא נוטה להביא ציטטות וכו'... עמוס עוז כלכך חסר ויחד עם זאת הוא כלכך קיים כאן ועכשיו. אני מקווה שאם תקראו את הספר הזה גם אתם תחושו בכך. יהי זכרו ברוך לעולם ועד.