לצד ספרי הפרוזה שעמוס עוז זכרונו לברכה כתב הוא מדי פעם גם אהב לכתוב ספרי מסות, בעיקר על המצב בארץ ("פה ושם בארץ ישראל", "כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית" ועוד ...) אבל לא רק. כמי שקרא בעבר לא מעט מספריו ועודנו קורא מדבריו גם כמה שנים אחרי לכתו, אלא שעכשיו אפשר לומר שקצת יותר באינטנסיביות. אני יודע שהוא פשוט ידע לרתק קוראים רבים ובכלל זה גם אותי בכל אחד מגוני הכתיבה שלו. כאמור, כמי שצבר לא מעט שעות עמוס עוז למדתי שהאהבה הזאת אליו רק מתעצמת.
עמוס עוז הוא לא סתם בין הסופרים המעטים שמצאתי לנכון ללכת ולראות אותם בערב מפגש עם קוראים, לזכות לראות אותו, לא פחות מלזכות לדעת כמה אוהבים אותו ונדמה שההזדהות הידועה שלו עם איזשהו צד פוליטי כלל לא משנה. אסטה מעט מהספר הספציפי הזה ואומר, אם יורשה לי לומר שעמוס עוז היה בעיניי סוג של נביא, מי שלא רק שידע לספר אלא גם ידע להביע השקפות ואני רוצה להאמין שהחזון שלו חילחל לתודעתם של כמה מאיתנו, לא היה של סתם "עצמות יבשות" (כמו בספרו האחרון "כל החשבון עוד לא נגמר").
אני יודע שמשהו מהספרים הללו שנכון להגדירם כספרי עיון החל לרכוש מקום בלבו עוד מהימים שהוא הביט בגאווה גדולה על המפעל הגדול של אביו, יהודה אריה קלוזנר (מי שהיה דוקטור לספרות וספרן). את הספר הזה שעמוס הקדיש לאהבתו לקריאה, כמו ספרו "שתיקת השמיים" שיוחד כל כולו לש"י עגנון רק שכאן, להבדיל הוא מציג קשת רחבה יותר של הדברים שאהב לקרוא. אני באופן אישי אוסף את כל הספרים שלו, זה לצד זה.
קראתי את הספר הזה בהרגשה מה היה קורה אילו עמוס היה יותר מחובר לרשת הוירטואלית וכל אחת מהמסות בספר היתה מתפרסמת לא פחות מאשר כאן, באתר "סימניה". לכמה כוכבים היו זוכים דבריו? ומה בכלל היו התגובות שהיה מקבל? אם הוא הורס עם הספויילרים שלו? כי הוא נוטה להביא ציטטות וכו'... עמוס עוז כלכך חסר ויחד עם זאת הוא כלכך קיים כאן ועכשיו. אני מקווה שאם תקראו את הספר הזה גם אתם תחושו בכך. יהי זכרו ברוך לעולם ועד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
