• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שכול וכשלון וזומבים

שכול וכשלון וזומבים

מאת אמיר חרש

הביקורת של אבק ספרים

תמונה של אבק ספרים
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שכול וכשלון וזומבים

שכול וכשלון וזומבים

מאת אמיר חרש

הביקורת של אבק ספרים

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אבק ספרים
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2025
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
Josefico
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 חודשים

“בשנת 1921 בראשית חודש מאי, התחוללו מאורעות תרפ"א אשר הוצתו במהלך תהלוכת ה 1 במאי שנערכה ביפו. הפרעות”

3/3
ביקורות על שכול וכשלון וזומבים
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שעות•3 דקות קריאה

אני עומד לכתוב על הספר הזה לא כאוהב ספרות, אלא כאוהב זומבים.
מאז 2011 אני חי, נושם וכותב זומבים. קראתי את הקומיקס של רוברט קירקמן עוד לפני ש'המתים המהלכים' הפך למשחק מחשב ולסדרת טלוויזיה עטורת ספין-אופים (אמנם החוויה שלי מ-TWD הייתה בסדר הבא: קודם משחק המחשב, אחר-כך הקומיקס והסדרה - במקביל). ב-2016 כתבתי ספר זומבים ישראלי שהגיבור שלו הוא אברך חצי-יום, והספר הזה עדיין חבוי במגירה (למעט כמה מהעוקבים כאן שהתנדבו לקרוא). אז כאשר אני ניגש לקרוא ספר כמו 'שכול וכישלון וזומבים', אני בהכרח ניגש אליו עם מטען של דעות קדומות וגם ידע מוקדם לגבי איזה הפתעות ניתן ללוש בפלסטלינה הזאת שנקראת זומבים, הלכים, נגועים, מרוטשים (כך קראתי להם בספר שלי), חייז"לים (כחידושה של המתרגמת של סדרת ספרי הארי פוטר), או פגחים, כפי שקורא להם ברוב גאונות יוסף חיים ברנר. "תפתיע אותי!" ציוויתי על הכריכה המטריפה של שוכו"ז (כך אקרא לספר בסקירה).
וזה הצליח.
שוכו"ז אמנם בושל במטבח של שף מילים במדרגה הגבוהה ביותר, אבל אמיר חרש הוא לא רק כתבן אלף, הוא גם אוהב אימה בכל נימי נפשו. הוא לא רצה סתם להפחיד אותנו עם הקפצות, הוא רצה לדכא לנו את הצורה. פרק של TWD יפתח תמיד בפתיח קר, אפור, מתכתי, אדיש. וכאן חרש - בכוונת מכוון או שלא, בהשפעת 'Pride and Prejudice and Zombies' או שלא - פיצח את הנוסחה. כי זאת יש לדעת - אין דרך טובה יותר לדכא את הצורה מאשר לכתוב ספר בסגנון הכתיבה של ראשית המאה הקודמת.
הסגנון של י.ח. ברנר קשה לקריאה בדורנו. הוא מאלץ את הקורא לקרוא את הסיפור לאט. ולקרוא לאט זה כמו לברוח לאט, כשהזומבי משרך בעקבותייך. משמע: פחד מוות שנובע מטכניקת הקריאה המאולצת. וזו גאונות צרופה, זו דרך חדשה לפחד מזומבים, דרך שלא הכרנו לפני ששוכו"ז נחת בחנויות הספרים.
ואז מגיעה העלילה עצמה. אנשים שלכודים במבנה בעיצומה של אפוקליפסת זומבים? זה הא"ב של כל אפוקליפסת זומבים. זוהי ליבת העלילה של הספר. מישהו יהיה אמיץ או טיפש מספיק כדי לנסות לברוח, יחזור עטור תהילה אבל גם נשוך במעלה הזרוע? גם את זה כבר ראינו. מטוס צבאי מתרסק, קצין צבא שמצטרף אל הנצורים, ארחי פרחי שמצטרפים, בעל חיים אהוב שהגיבור נאלץ להיפרד ממנו - ראה ראינו כמעט הכל בעונה הראשונה של 'המתים המהלכים'. ומי שלא ראה - יתלהב ללא ספק מקצב האירועים, מהמגוון שלהם, מההפתעות, וכך נאה וכך יאה לספר זומבים טוב.
אבל אותי תפסה האימה בנקודה אחרת. הספר הוא לא רק זומבים וזומבים וזומבים.
הוא אנשים. ואנשים זה בליל של חרדות, בעיות נפשיות, תקוות וחלומות מנותצים. הסיפור אף פעם לא היה הזומבים. הסיפור הוא תמיד על בני האדם. או במילותיו האלמותיות של ריק גריימס: "WE are the walking dead."
וכך, החלק המעניין בשוכו"ז הוא לא הזומבים, אלא בני האדם. ושם נשברתי: סצנת הכפתורים של רינה שץ הקטנה. כל מי שחווה אי-פעם התקף אובססיבי-קומפולסיבי, יודע שהאימה האמיתית היא בכלל תולדה של הזומבים שבתוך המוח שלנו. הייתה לי תקופה כזאת בגיל 15, תקופה ממנה נחלצתי ממש בנס, אבל היא זכורה לי כתקופה של חושך גדול. אמיר חרש היטיב לתאר את זה. מכל הספר - הסצנה של הכפתורים הארורים רדפה אותי יותר מכל זומבי צמא דם.
אני מתבייש להגיד שלא קראתי אפילו טקסט אחד של יוסף חיים ברנר עד עתה, אבל הקסם של אותה ספרות עברית קלאסית, מורגש בכל מילה ומילה, ומושך את הקורא בעבותות אל תקופה שהייתה ואיננה. אני לא יודע כמה מתוך אוצר המילים בספר הוא חידוש של חרש או נסמך על טקסטים מקוריים של ברנר, אבל עושר העברית שבספר מעודד אותי - אולי גם קוראים אחרים - לבצע קפיצה אמיצה (כמו אותה קפיצה מעבר לחומה שבתחילת הספר), ולקרוא ספרות איטית ואוהבת עברית של פעם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מורי
מורי
תמונה של תמי
תמי
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של rea
rea
5קוראים|גיל ממוצע65|40%נשים

על המבקר

תמונה של אבק ספרים

אבק ספרים

ותיק
חבר מזה 14 שנים
149 ביקורות•3 נבחרות•1,301 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות149
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל1,301
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת41מדע בדיוני ופנטזיה27ספרות מקורית21

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אבק ספרים

גשר הדרינה

גשר הדרינה

איוו אנדריץ'

משלי כתב את הפסוק שהפך למטבע לשון: "לא לעולם חוסן", ואיוו אנדריץ' עמל להמחיש את הפסוק הזה לאורך 304 עמודי הספר.
נבלים רבים יש בספר, אווילים רבים יותר, ממלכות מרושעות, ממלכות משוקצות, מקלות ענק לשיפוד אנשים בודדים וגם פצצות הוביצר לחיסול קבוצות של אנשים, אבל כל אלה סופם הרי להתבטל, והם אכן מתבטלים בתוך דור מרגע הופעתם. לא לעולם חוסנם של בני האדם, אבל חוסנו של גשר? הגשר הזה נותר ויוותר לדורי דורות, גם אם פה ושם ישרטו אותו ויפצעו אותו.
אנדריץ' עושה כאן לגשר וישגרד שבבוסניה, את מה שהרמן מלוויל עשה ללוויתן ושמו מובי דיק. כי מלוויל לא התעסק רק בלוויתן, הוא לקח את הלווייתן לידיו וכמו במשחק אסוציאציות, ניתח את כל מה שהמושג לוויתן אומר לנו, את ההיסטוריה שקשורה בו, את האימה שהוא מעורר. ובני האדם שהתעסקו עם הלוויתן הלבן הזה? הם פסיק לעומת מימדיו העצומים. כך גם בספרנו. המוקד הוא הגשר שעל הדרינה. יש את ההיסטוריה שלו, יש את האסוציאציות, ובכל אלה חש אנדריץ' צורך לדון ובצדק, כי זו ייחודיותו של ספר שסובב סביב גשר.
אבל בני האדם בספר הזה הם יותר מפסיק. אמנם חלק מהדמויות (בעיקר בתחילת הספר) מפציעות לפרק זמן קצר יחסית, 'דופקות' הופעה ברוטלית ונעלמות לתמיד, אבל יד האומן של אנדריץ' מתארת אותן באופן כה נוגע ללב, שאין קורא שיישאר אדיש אליהן ולא יישא את זכרם הלאה. הספר מעניק לכל דמות, מכל עדה, את הכבוד המגיע לה. יהיו אלה דמויות טורקיות-מוסלמיות, סרביות-נוצריות, ואפילו יהודיות, אל כולן אנדריץ' מתייחס בכבוד ובעדינות. בייחוד לא אשכח את דמותה של בעלת המלון היהודייה, שמתוארת בצורה מושלמת. סימן ההיכר למופתיות של הספר, היא שאף דמויות המשנה (וכאן הרי כולן כאלה, בעומדן בצילו של הגשר ההיסטורי) - מרגישות כדמויות מרכזיות. בכל דור, בכל מאה, מחייה אנדריץ' דמויות אלה (שחלקן כנראה בדיוניות) ומאריך בתיאור המראה החיצוני שלהן, לבושיהן, אורח חייהן ולבטיהן. וכך, באורח פלא, כל דמות משנה הופכת לדמות עגולה, מעניינת, שהקומי והטרגי משמשות בה לסירוגין.
לא רק דרמות אנושיות.
הספר עמוס בדיונים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, והקורא יוצא מהספר עשיר וסקרן לגבי חבל הארץ הזה שבבוסניה והרצגובינה.
לי אישית התעורר חשק לטוס ולבקר בוישגרד ביום מן הימים, ולראות במו עיניי את הגשר (לא משהו שאפשר לעשות כשקוראים רק ספרות פנטזיה, אה?).

לפני שבוע•
★★★★★
•אבק ספרים
עלילות עיראק

עלילות עיראק

יאני אבידוב

תשכחו מפרודו בדרך למורדור, הספר הזה הרבה יותר טוב.
'עלילות עיראק' אמנם אינו ספר פנטזיה, אבל אלמנט המסע שלו אל לב המאפליה של פרס ועיראק של שנות החמישים, כתוב בצורה פשוט נהדרת. המילה 'כתוב' לא נכונה, כי המעשים שמתרחשים בספר קרו ממש, ולכן זהו מעין דוקו, וזה מה שמעצים את הספר והופך אותו לבלתי-נתפס, וגם בלתי-נשכח. האימה, החרדה, המתח ותחושת ההקלה בסוף, כאשר הגיבור - הלא הוא מחבר הספר, יאני אבידוב - מצליח לממש את משאלתו של בן-ציון ישראלי ולהביא עשרות אלפי חוטרי דקל לתימור הנגב (ו'תימור' זו לא המילה החדשה היחידה שלמדתי מהספר הזה) - כל הרכיבים האלה הופכים את הספר ליצירה מיוחדת במינה. אז בטח, אתם מוזמנים לאתגר ולשאול: "אקטואלית, את מי בכלל יעניין בימינו ספר שנכתב על-ידי מפא"יניק משנות החמישים?"
ובכן, אולי זו איראן, שהשם 'עלילות עיראק' עושה איתה עוול. הרי רובו ככולו של הספר מתרחש בכלל באיראן. ואנחנו הרי אחרי 2.5 סבבי מלחמה עם איראן. שמות המקומות בספר יעוררו בהכרח תחושת מעורבות עמוקה אצל הקורא הישראלי, והם מהדהדים מתוך הספר בצל ערי הטילים שנבנו בקרבתם: כרמאנשה, חורמשהאר, משהד, יזד, כרמאן, ועוד ועוד. וכמה בלתי נתפס לקורא בן זמננו, שבלב טהרן שכן בשנות החמישים בניין של הסוכנות היהודית (!), ואווירונים טסו מכאן לשם ובחזרה.
ואולי זו פשוט הכתיבה עצמה. יאני אבידוב, אילולא היה עסוק בכל נימי נפשו בהגשמת החלום הציוני, היה בוודאי הופך לסופר הרפתקאות מהולל. חלוקת הפרקים היא חכמה, ועל אף שידוע לכל שהסוף הוא בכי טוב, אבידוב מצליח להשכיח את זה פעם אחר פעם מלב הקורא, ולהשקיע אותו בתוך דרמת-מתח שלא יורדת ברמתה ממותחני הריגול הטובים ביותר. בד בבד הוא מעשיר את הספר בירידה עמוקה לפסיכולוגיה של הנפשות הפועלות, ומצליח לחבב על הקורא אף דמויות משנה - כאותו אחמד הערבי מעיראק - שדווקא בצד של הטובים, ואת היהודי בן איראן 'ד.', שהופך מרוב תאוות בצע לנבל כמעט קומי, שמטריד את אבידוב על כל צעד ושעל. אילולא היה מדובר בסיפור אמיתי, הייתי משוכנע שמדובר בעוד קומיקס מעולה של טינטין. אבל אז מגיע הפירוט הטכני המופלא של החקלאות, הגיאוגרפיה, הבירוקרטיה - וזה לא משעמם, להיפך, לעתים זה כמו לקרוא את טום קלנסי ללא הארכנות המייגעת שלו.
הספר מדגים היטב את הרעיון שהסיפור הכי טוב נוצר על-ידי הבורא שמנהל את העניינים כאן בעולם (זו ואריאציה על משהו דומה של המינגווי, אבל אבידוב עצמו רומז לזה בסוף הספר), אבל חשוב לזכור שהסיפור לא היה בא לעולם לולא תעוזתן של הנפשות הפועלות, שלעתים כל מה שהוביל אותן הייתה אמונה טהורה בחשיבות המעשה. חציו הראשון של הספר הוא מעין ממוריאל לדמותו של בן-ציון ישראלי, שיזם והוביל את פרויקט שתילת החוטרים בנגב, והדמות הראשית - אבידוב - מתלווה אליו כסייד קיק נרגן. אלא שאז מגיע אותו אסון נוראי במעגן, שקיפח את חייו של בן-ציון ושל 16 נוספים, והחצי השני של הספר נבנה על יסודות אותה אמונה בוערת של בן-ציון, שכעת מלווה את אבידוב בדרכו הבודדת, חסרת הסיכוי, להגשים את משאלתו האחרונה של בן-ציון.
אם תרצו, זהו פרודו, שלאחר שאיבד את גנדלף במכרות מוריה, ממשיך בכל זאת במסע, כי הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. גורל האנושות מונח על כתפיו.
גורל הציונות היה מונח על כתפיו של אבידוב, ועלה בידו.

ומכאן, אני מעלה משאלה משלי - שהספר הזה יזכה למהדורה מחודשת. הילדים שלנו מוכרחים להכיר אותו, ולא מתוך כרכים מתפוררים של ספריה לעם.

לפני 3 שבועות•אבק ספרים
סיפור אגדה

סיפור אגדה

סטיבן קינג

הספר הזה הוא 'חוט אדום' קלאסי של סטיבן קינג.
קינג הלא-מתעייף כתב פעם שבחלק מסיפוריו הוא כלל לא מתכנן את העלילה, אלא פשוט עוקב אחרי מעין חוט אדום, שלעתים מוביל אותו לאוצר, ולעתים למפח נפש. למרבה המזל, 'סיפור אגדה' הוא אכן אוצר קסום, ובעיקר ייחודי, על רקע הספרים האחרים - הנורמליים יותר, אם אפשר בכלל לומר כך - שכתב בשני העשורים האחרונים. בעבר הרחוק יותר זכינו לספרי פנטזיה רבים יותר ממנו, עם ספרים כמו 'עיני הדרקון', 'הקמיע', וכמובן סדרת המגדל האפל. כעת קינג חוזר סוף-סוף אל המלאכה שהוא יודע לעשות לא פחות טוב - לפנטז.
אבל כאמור, לא נראה שהספר תוכנן אפילו שני משפטים קדימה. כשקינג התחיל לכתוב אותו, אני בספק גדול אם היה לו מושג מה לעזאזל הולך להיווצר שם אחרי מאה, מאתיים או שש מאות עמודים. גם המסע של הדמות הראשית - צ'רלי ריד בן ה-17, יחד עם כלבתו של הזקן המתבודד והנרגן, להצלת ממלכה קסומה (מוטיב חוזר בספרי הפנטזיה של קינג) - מרגיש כאילו נכתב טלאי אחר טלאי מתוך חלומות מסויטים שקינג חלם בכל לילה טרם הכתיבה של הפרק הבא. אז אין תחכום גדול בספר, וגם הדמויות בו מעלות לפעמים תמיהה לגבי מעשיהם, שלא הולמים את הדמות (או היעדר מעשים. גם זה משהו שהפריע לי כקורא, כשדמויות שעשו רושם כחשובות נעלמו לפתע למשך מאות עמודים).
אבל עזבו, זה לא משנה, כי יש בספר אהבה גדולה וקסם שרק קינג יודע לייצר, וגם בלא תכנון, מופיעים בספר משפטים שחותכים בנשמה עד דמעות, כמו שרק קינג יודע.

לפני חודש•
★★★★★
•אבק ספרים
וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]

וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]

שרווד אנדרסון

איזושהי תוגה אפורה אופפת את הספר הזה. זהו לא ספר פרוזה רגיל, שבו התקדמות העלילה והתפתחות הדמויות הן לינאריות וברורות. בספר הזה כלל לא מובן מי הן הדמויות החשובות, או מי היא בכלל הדמות הראשית, אם ישנה כזאת. רק לקראת הסוף, מתחיל הקורא לחשוד שכל הדמויות השוליות שאנדרסון מרחיב עליהן את הדיבור, אינן אלא כעין לווינים שסובבים סביב כוכב הלכת המרכזי, שמבליח כדמות הצופה מן הצד במרבית הסיפורים הקצרים שמהם מורכב הספר.
כל סיפור קצר מאיר דמות שולית אחרת, בפסיפס האנושי שמרכיב את עיירת עמק-היין - ויינסבורג שבאוהיו. רוב הדמויות מתוארות באופן מעט גרוטסקי, וחייהן מוצגים לרוב כתקלה טרגית-קומית של הגורל. אין לצפות בספר הזה לדמויות מהממות ומרהיבות באישיותן. הן אפורות, ולכן כל העיר הזאת אפורה; אסופה של אנטי-גיבורים שהחיים פגעו בהן בשלב זה או אחר.
ודווקא הדמות הראשית, זו שצופה ומתבוננת בכל וכל העת ממשרדה במערכת עיתון 'הנשר', דווקא היא זו שגלום בה הפוטנציאל לשבור את השלשלאות האפרוריות ולפרוש כנפיים - כאותו נשר - ולעוף הרחק מאותה אפרוריות של עיירת ספר אמריקאית, אל עבר העיר שאורותיה מנצנצים באופק. ובאמת, כל הספר הוא מעין טנדנציה בלתי פוסקת של הדמויות לעבר אותה העיר. חלק מן הדמויות הגיחו ממנה (או מעיר אחרת כלשהי במערב-התיכון, לצורך העניין), או נושאות ללא את העיניים שלהן אליה (בעיקר הצעירים, שמבינים שלא לנצח ישרצו בביב העיירה המצחין הזה). הקורא שליבו יוצא אל הדמויות, לא יודע אם גם שם לא תלווה אותן העליבות של חייהן, ולכן, הקריאה בספר קשה - יש הבלחים של הזדהות עם הדמויות, אבל מתוך חמלה (כזאת שלעתים מביאה את הקורא לידי דמעות), ולא מתוך שותפות.
הדמויות בספר בודדות מאד. גם האהבות שלהן אינן אלא 'הליכה-לעבר', נצנוץ קלוש של משהו אמיתי, אבל אף פעם לא ה-דבר האמיתי. האוצרות כולם נשמרים לעד חבויים בתוך הקיר, מאחורי רגל המיטה. בלי עתיד. בלי תקווה.
אולי רק עם חלום.

לפני חודש•אבק ספרים
פרברי אתונה

פרברי אתונה

מ. פוליטי

ספר זה הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

לפני חודש•אבק ספרים
אש בעמקים

אש בעמקים

שוהיי אוקא

לפני כשנה וחצי התחלתי אתגר עצמי של איסוף ספרי ספריה לעם (נראה לי הספרים שנזרקים הכי הרבה למחזוריות), ובמקביל לזה גם התחלתי לקרוא את הספרים, החל מ'זורבה היווני' הראשון.
אש בעמקים מתאר את שיטוטיו של חייל יפני באחד מהאיים בזירת האוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה. הוא ננטש על-ידי מפקדיו לאחר שחלה, ומאז הוא משוטט בניסיון לשרוד ממאכל תפוחי אדמה (לעזאזל, כמעט כתבתי תפוחי אדם, ומי שקרא יבין את הטעות הפרוידיאנית הזאת), והוא משוטט ותוהה על גורל האדם, על חסד האלוקים ועל עוד נושאים אנושיים וקיומיים.
אש בעמקים הוא ללא ספק הספר שעד כה היה הקשה ביותר לקריאה (ולא רק מהספרים שקראתי בסדרה זו), ולא - לא בגלל סגנון הכתיבה, שדווקא היה קליל ומשובח (והרגיש אפילו מודרני, בהשוואה לשאר ספרי הסדרה הראשונים), אלא בגלל התוכן הגרפי הקשה. כי תראו, לאדם שלא היה מעולם בשדה הקרב (כמוני), ספר כזה יכול להביא מידה מסוימת של הבנה לגבי מוראות וזוועות המלחמה, לאלו שכן היו, אני מניח שהספר הוא בבחינת טריגר, אפילו שכאן הדברים מוצגים בקיצוניות שהיא זרה גם בימינו.
כדי לא להרוס לקורא את הקריאה מבחינת ספוילרים וכדומה, אומר רק שהרג חסר טעם זו הזוועה הפחות גרפית שמתוארת בספר.

לפני 5 חודשים•אבק ספרים
סתיו של פטריארך

סתיו של פטריארך

גבריאל גרסיה מארקס

איזה ספר מהמם במוזרותו ובתעוזתו. מארקס הוא יעד ספרותי שרציתי לכבוש מזמן, אבל דחיתי אותו משנה לשנה בגלל רשימות קריאה אחרת. הפעם, הודות לארון הספרים בכניסה לתחנת הרכבת של מודיעין, הצלחתי סוף סוף להתחיל את הקריאה של היוצר המופלא הזה. התחלתי דווקא מהספר הזה, ואני סקרן מאד לדעת אם גם ספריו האחרים נכתבו באותו סגנון כתיבה - ששואב אותך פנימה ולא מאפשר לך לעצור - ליטרלי לא מאפשר לך לעצור - כדי לקחת אוויר ולהציץ החוצה. עמוד אחרי עמוד, אתה נסחף במערבולת חושים של רגש, כאב, דחייה, בחילה, זעזוע.
הספר מתאר את סבך חייו של רודן דרום-אמריקאי, שהוא קלישאה מהלכת של כל הרודנים שהתהלכו על הגלובוס במאות האחרונות, אבל באיזו אומנות התיאור הזה נעשה. בעצם, אני לא בטוח שיש דרך טובה יותר לתאר את הרוע והאכזריות והפתטיות של שלטון מעין זה, בדרך שאינה תיאור ציורי ופיוטי, כמו ששופך מארקס ביד אומן על הנייר, בריקוד מופלא של מילים, תיאורים והתרחשויות.
אם יש ספר שברגע הראשון שאחרי סיום קריאתו, היה לי ברור שאני עומד לחזור לקרוא אותו שוב - זה הספר הזה. אבל קודם תנו לי לסיים את שאר ספריו של מארקס, וללכת שבי בממלכת הריאליזם הקסום שלו.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אבק ספרים
דוקטור ז'יוואגו [כרך ב']

דוקטור ז'יוואגו [כרך ב']

בוריס פסטרנק

עוד לפני שסיימתי את הפרק הראשון הרגשתי שאני מחזיק בידיים לא רק ספר, אלא עדות חיה. דפי הכרך הזה נפרדו בעדינות כמו עלים יבשים, הדבק נשבר בכל פינה של עמוד - כאילו כל סצנה שפסטרנק כתב הדהדה באותו רגש והזדקנה יחד גם הספר.

קריאתו של פסטרנק היא כמו מראה שמביטה לאחור, היא מזכירה לנו שההיסטוריה מורכבת מאנשים חיים, לא מסיסמאות. מסעו של יורי ז'יוואגו נרקם בפרטים קטנים, באהבות וכאב, באמונה ובאכזבה, וזו בדיוק הסיבה שהספר מרתק גם היום: הוא מצא את הפיוט והיופי גם באמצע מהפכה שמתפרקת. כשהכרך הישן החל להתפורר ממש לקראת הסוף, מצאתי עצמי מחייך במרירות: איזו מטאפורה מושלמת לחייו של הגיבור. כמו הספר, גם הוא נשחק ושברירי; כמו הדפים, גם הערכים שעליהם גדל נשחקים תחת לחצי הזמן והאירועים.

פסטרנק מצליח לכתוב על התפוררותם של אוהבי היופי והחכמה באומץ ובעדינות. "דוקטור ז'יוואגו" הוא לא רק רומן היסטורי. הוא דיון בשאלות של מוסר ואמונה, והעובדה שהספר עצמו נזקן והתרופף רק הוסיפה בשבילי לקריאה רבדים נוספים של משמעות.

לפני 11 חודשים•אבק ספרים
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט.

עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת.

הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אבק ספרים

ביקורות נוספות על "שכול וכשלון וזומבים"

שכול וכשלון וזומבים

שכול וכשלון וזומבים

אמיר חרש

ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י.ח. ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל בהכרח תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – שכול וכישלון וזומבים הוא לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום שבין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום בו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עלי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

היות וקרן אהובתי התגוררה שלוש שנים בנווה עופר, סמוך לבתי הבאר הישנים שבדרום פארק החורשות, ומקום העבודה שלי יושב בשוקן פינת קיבוץ גלויות - גם הגיאוגרפיה של הספר, מרגישה לי מוכרת מאוד. סרט אימה שנכתב על 'השכונה שלי'.

הספר כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חרבן, ניוון ותחייה... דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע. הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.
אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים, הוא הערבוב שבין בדיה למציאות. החירות אותה נוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכל בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ואנקדוטות מסויימות. פשוט משום... ובכן, שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדולה של ה"אף על פי כן" – איך ממשיכים לחיות, ליצור ולקוות למרות הכישלונות, השכול, הייאוש והספקות. אולי משום כך, מופרך ככל שיהיה, החיבור בין ברנר לזומבים דווקא עובד.

(הביקורת פורסמה בכתבת המלצות ספרים של חברי מערכת דבר לקראת שבוע הספר 2026: https://www.davar1.co.il/682483/)

לפני חודש•
★★★★★
•ניצן צבי כהן
שכול וכשלון וזומבים

שכול וכשלון וזומבים

אמיר חרש

בשנת 1921 בראשית חודש מאי, התחוללו מאורעות תרפ"א אשר הוצתו במהלך תהלוכת ה 1 במאי שנערכה ביפו. הפרעות נמשכו כשלושה ימים ובמהלכן נרצחו קרוב לחמישים יהודים.

בלב פרדסים דאז, באזור אבו כביר, שכן בית באר צבוע אדום מוקף חומה אשר נשכר על ידי משפחת יצקר - יהודה ובת שבע - להלן בית יצקר. המקום שימש את המשפחה לצרכים חקלאיים, בעיקר לטיפול בפרות הרפת ולמחלבה קטנה. את החדרים בקומה העליונה השכירו לסופר יוסף חיים ברנר ולחבריו הסופרים יוסף לואידור וצבי ברגגרין (גוגיג). באותו היום בו החלו המאורעות, שהו בבית גם בתם של יהודה ובת שבע - רבקה, עם בעלה הסופר צבי שץ ובתם רינה. יחד עימם הצטופפו גם שלושה כוורנים אשר מצאו מקלט ארעי בבית מפחד הפרעות. צבי שץ, בתושייה רבה הצליח להשיג רכב פינוי ובו חמישה מקומות. בשל ויכוח אצילי לכאורה לגבי מי יתפנה ומי יישאר מאחור (כאשר יוסף חיים ברנר מסרב לעלות לרכב ולהשאיר אנשים מאחוריו) התפנו רק חלקם. הנותרים, לרבות צבי שץ, ניסו להתפנות ברגל אולם אז נתקלו בבית הקברות הסמוך לבית יצקר בהלוויית ילד ערבי שנהרג במהומות והמון המשתתפים בה עשה בהם שפטים. באירוע הזה נרצחו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי שץ, צבי גוגיג, וכן יהודה יצקר ובנו אברהם.

תוך התמקדות באירועי תרפ"א ובעיקר בהשתלשלות הדברים בקרב שוכני בית יצקר בימים הגורליים הללו, יוצק חרש ממד נוסף, כאוטי, על ידי הפיכת המציאות לאפוקליפטית באמצעות מרכיב שלא היה נוכח מן הסתם בשנת 1921 - עולם המלא במתים חיים, בזומבים או כפי שהם נקראים בספר: "פגחים" - פגרים מהלכים.

חלקנו, אם לא רובנו (ואני בתוכם) הינם בוגרי הסדרות: "משחקי הכס" ו"האחרונים שביננו" בהן מתים מהלכים הם נדבך מהותי ומחולל עלילה. אם נוסיף לכך את ז'אנר ה"מאשאפ" ( Meshup ) הספרותי הלוקח יצירות שנכתבו ומוסיף להן את התבלין הזומבי, כגון "גאווה ודעה קדומה וזומבים" או "תבונה ורגישות ומפלצות ים" וכן "ההרפתקאות של תום סויר והאל-מתים" , שלא לדבר על אגדת הגולם מעולם ההגות היהודי גלותי, אזי קיבלנו עם הופעת "שכול וכשלון וזומבים" נציגות מכובדת ארץ ישראלית לזרם הזה (מודה כי זהו הספר הראשון שאני קורא עם עיבוד באמצעות מתים מהלכים ליצירה קיימת). כאן כמובן, שם הספר של חרש מתכתב עם היצירה הספרותית של יוסף חיים ברנר: "שכול וכישלון" שיצא לאור ב 1920.

העולם המיסטי שחרש יוצר תוך היתוך מציאות ודמיון גם יחד מאפשר להביט על האירועים ההיסטוריים במגוון רב של זוויות מעוררות מחשבה. ראשית, הוא גרם לי תוך כדי קריאה ללכת ולחפש במקורות וללמוד מקרוב על סדר ומהות האירועים שהתרחשו בימים הקשים הללו של ראשית מאי 1921, כדי לבצע אבחנה בין הדומה והשונה, בין המציאות לבין הסיפור (בנוסף להיות הזומבים כמובן). שנית, הוא יוצר טשטוש בין הדמויות ההיסטוריות לבין הדמויות הנושאות את אותן שמות בעלילה הנוכחית ומדי פעם הן אף עשויות להתמזג. לפרקים התאחדה דמותו של צבי שץ עם זו של גרישה (צבי ברגגרין). ההתכה הזו יוצרת בלבול ומחשבה על תפקידי הדמויות ותורמת לאווירה המיסטית של הספר. במציאות, צבי שץ היה בעלה של רבקה יצקר ואביה של רינה, ולא גרישה. יוסף לואידור, היה במציאות אחד הסופרים אשר נרצחו בבית הקברות ומקום קבורתו לא נודע עד היום. בסיפור הוא יוצא למסע הרואי מחוץ לבית האדום אל בין הזומבים מתוך כוונה להשיג הצלה ומזון. סופו בסיפור הוא אחר לגמרי. בת שבע יצקר שרדה במציאות את הפרעות והאריכה ימים, בסיפור היא מתמזגת עם תפקידה ההיסטורי כבעלת הבית ואולם ההמשך הוא אחר לחלוטין, וכך הלאה.

ממד נוסף התורם לתעתוע הוא זהות הכותב את העלילה. לעיתים היא כתובה בגוף ראשון, לכאורה של יוסף חיים ברנר. האחרון אף מופיע על כריכת הספר ליד שמו של חרש, כביכול כשותף לכתיבה. מאידך, פרקים אחרים כתובים בגוף שלישי וכנראה מסופרים על ידי צופה נוסף, אפשר שזהו ברנר ואפשר שלא. ועל כל אלו קיימות הערותיו של המלבה"ד - המביא לבית הדפוס, אמיר חרש, אשר מצא לכאורה את מחברות הכתיבה של ברנר לאחר האפוקליפסה והמתארות את אירועי דרי הבית תחת מתקפת הזומבים. שפתו של ברנר כפי שנכתבה על ידי חרש איננה טריוויאלית. היא מתובלת במילים לועזיות, לעיתים מקוטעת ומצריכה לא פעם עיון חוזר בפסקה כזו או אחרת.

שני טקסטים ייחודיים בספר ברמת התיאור שאיני יכול שלא להזכיר: הראשון מפרט את הדינמיקה שבין ברנר לבין אחת הפרות אשר מחוסר ברירה עליו לעשות לגביה מעשה (ברנר נטל על עצמו את האחריות על הטיפול בפרות הרפת במתחם בית הבאר והפך לרפתן). השני הוא נאומו של ברנר בארוחת הערב הגדולה עם כלל דירי הבית על מהות החיים, על טיבם ועל הטעם שבהם, וכן על דמותו של "האדם החדש" - זה שעזב את הגולה ובה לארץ ישראל לטובת תחיה אישית ולאומית.
ראוי גם להזכיר שלוש דמויות היסטוריות נוספות אותן אנו פוגשים בסיפור. משפחת לרר מנס ציונה אשר נחשבת לחלוצי ענף הדבוראות בארץ ישראל.

בשל ויכוח עקר המונע מערכים אך לא פחות מכך - מאגו, מסתבר כי באירוע ההיסטורי, יצא רכב ההצלה שהצליח להשיג צבי שץ, מבית יצקר לתל אביב עם מקומות פנויים ובכך לא מומש פוטנציאל ההצלה של הדיירים במלואו. סוגיית אכלוס הרכב הזה עולה כמובן גם בעולם המתים החיים של חרש.

השאלה הנשאלת כאן על ידי הכותב אל מול האירועים בבית יצקר, כפי שאני רואה זאת, היא האם נגזר עלינו לחיות בשכול תמידי או האם הכשלון הוא מנת חלקנו ברמה הלאומית. בנוסף, האם נגזרה עלינו הוויה של מנוסה תמידית כמו זו של הגיבורים הנסים מפני הפגחים. זאת ועוד, האם הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם דינו לרדוף אחרנו כמת חי אשר קם לתחייה בכל פעם מחדש וממשיך להיות אקטואלי ובלתי ניתן לריסון ושכחה.

חרש זכה על הספר בפרס ספיר לשנת 2025.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•Josefico