• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אנקת גבהים

אנקת גבהים

מאת אמילי ברונטה

הביקורת של אטוואן שרדלו

תמונה של אטוואן שרדלו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אנקת גבהים

אנקת גבהים

מאת אמילי ברונטה

הביקורת של אטוואן שרדלו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של אטוואן שרדלו
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2008
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
תום
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 16 שנים

“בהיותי צעירה יותר,בת 12 נניח,הייתי מוקסמת מג'יין אייר...לצערי הרב השנים עברו, ואיך לא ראיתי זאת כנור”

32/32
ביקורות על אנקת גבהים
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שעות•1 דקות קריאה

פרנקנשטיין הויקטוריאני. לכו תקראו שלי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של אטוואן שרדלו

אטוואן שרדלו

חברה מזה 2 שנים
5 ביקורות•1 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית
תמונה של אטוואן שרדלו
אטוואן שרדלו
חברה באתר מזה 2 שנים
ביקורות5
לייקים שקיבלה1
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה2ספרות מתורגמת2ספרות קלאסית1

דיון על הביקורת

3 תגובות
מורי
מורי•לפני 7 שעות

על מה הספר?

1 תגובה
א
אטוואן שרדלו•לפני 7 שעות•
סיפור אהבה בין שני חברי ילדות שהורס את החיים של כל הסובבים שלהם. משחק עם מוסכמות הרומן הרומנטי, אלמנטים גותיים, רומן מכתבים, סיפור בתוך סיפור, עיסוק במעמד חברתי - כל מיני דברים שאתה יכול למצוא גם בפרנקנשטיין. אבל זה ספר מוצלח די כשלעצמו.
1 תגובה
מורי
מורי•לפני שעה•

זה היה אמור להיות בסקירה, כמדומני.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אטוואן שרדלו

עינם הפקוחה של חפצים דוממים

עינם הפקוחה של חפצים דוממים

פטריק רותפס

ניסיון שאפתני שלא צלח. הספר לא מעניין ואני מניחה שהתרגום לעברית לא עושה לו חסד. כמעריצת רותפוס אני יכולה למצוא בו דברים שעניינו אותי, אבל אין סיבה של ממש לקרוא אותו.

לפני 7 שעות•
★★★★★
•אטוואן שרדלו
תריסר רוסי

תריסר רוסי

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

מומלץ למי שמאוד אוהב את נבוקוב, אם לא, אפשר לוותר. אני אוהבת את נבוקוב, נהנתי מהספר. אם אני זוכרת נכון, היו שלושה סיפורים מאוד טובים, ארבעה-חמישה נחמדים ועוד כמה שלא השאירו עלי רושם. התרגום של מירסקי טוב כרגיל אבל לא מתבלט.

לפני 7 שעות•
★★★★★
•אטוואן שרדלו
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

היה טוב כשזה נשאר אלגורי.

לפני 8 שעות•
★★★★★
•אטוואן שרדלו
עולם חדש  מופלא

עולם חדש מופלא

אלדוס האקסלי

למה אני צריכה שני עמודים של מרגרט אטווד על תחתוניות בספרי האקסלי? שלושה כוכבים.

לפני 9 שעות•
★★★★★
•אטוואן שרדלו

ביקורות נוספות על "אנקת גבהים"

אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

ניסיתי לקרוא את הספר הזה כבר פעמיים אבל לא צלחתי אותו. בפעם השלישית קרה הקסם, או שמא מדובר בקסם אפל.
הספר הזה הוא הכול מאשר אופטימי. יש בו כמות עצבונות וכעס שיכול להרכיב חיים שלמים אבל הוא התאים בול לתקופה ה אני נמצאת, בה קשר עם אדם שכיבדתי ואהבתי בכל מעודי, הגיע אל קיצו. אדם שבני משפחתי וחבריי חזרו וטענו שאיני צריכה להיות עמו בקשר, אך אני עקשנית שכמותי, סירבתי להכיר במציאות, הייתי בשלי, נלחמתי בשיניים על הקשר, לא ידעתי מתי לוותר, ובסוף האמת טפחה על פניי באופן הכואב ביותר ואין יום שאני לא נושאת את כאב החרטה בליבי.

אך בניגוד לדמויות הספר, אני נלחמת לא להעניק לכאב, לחושך ולעצב לעטוף ולהיכנס אל תוכי, אני נלחמת לא להעניק להן מקום, אני משתדלת לחשוב באופן חיובי למרות שזה לא נראה כך, אני מנסה לראות את האור בקצה המנהרה. אחת הדרכים לטהר את נפשי הכואבת היא להשליך את כל החפצים שנתן לי, שהיו יקרים לי יותר מכול זהב.
אני חזרתי להתנדב, דבר שלא עשיתי מעל שנה, אני לומדת, יוצאת, מנסה לשוב למסלול חיים כמה שיותר רגיל ולא לוותר לעצמי, על אף כל מה שקרה. אני מנסה לחשוב כאילו מעולם לא הכרנו, כאילו לא היה חלק משמעותי בחיי.

לצערי, הדמויות בספר לא השכילו לעשות זאת. הם לא חתמו את עברן והמשיכו הלאה, כאשר הכאב והתקווה הדוקות זו בזו, והתוצאה היא לפניכם: ספר קשה, קולח אך מהפך קרביים, מדכא ועצוב. אולי אמילי ברונטה לא עשתה זאת כי היא רצתה לעורר את קוראיה אבל היה צריך למתן את היצירה ולהפוך אותה למציאותית יותר וכך תדבר אל לב הקוראים. ניכר שלדמויות נוח להיות שקועות בעצבונותיהן, לעיתים, עד כדי בחילה.

למזלי, העולם המציאותי איננו העולם שבספר. העולם שבספר קודר מדי, אכזרי מדי, לא ריאלסטי בעליל. דברים כאלה מתרחשים מדי יום ביומו, זה נכון, אבל יש בעולם הזה גם הרבה טוב לצד הרע, וכאשר אתה מאבד אדם אחד, והתבדית, אתה פוגש ברגע אחד אדם אחר ואתה מבין שהוא-הוא האדם שמגיעים לו רחשי התודה, ההוקרה והחיבה האמיתיים. בספר, לא ממש היו נקודות אור וגם אם כן, הן היו מעטות ולא משכנעות בעליל.

גם הדמויות כאן, בספר זה, אף על פי שהן ממשיכות בחייהן למראית עין, מתחת לפני השטח הן דאובות, מדממות, הן חסרות מנוחה, אפילו הרוחות שלהן רודפות ולא מוצאות שלווה מיוחלת.

הספר הזה כתוב בטעם מר ורע, לא כי הוא גרוע, כתיבתו יפה, קולחת, פיוטית, אך הפיוט הוא מתעתע מכיוון שהוא למעשה בועט, אגרסיבי, אלים מילולית ופיזית, היו רגעים בודדים של הנאה ושל חוכמה, של פנינים מעטות ומחכימות, אך הוא גם מחזק את דעתי דווקא בחוסר הראליסטיות שלו, כאילו נכתב בידי אדם קודח מחום או בעיצומו של התקף טירוף, שהחיים אינם כאלה. שאחרי הנפילה, ישנה תקווה לנסיקה, שלאחר התבוססות ברפש ובחושך, יש תקווה לקצה קצהו של אור וגם אם כרגע יש שנאה, יש תקווה שהיא תהפוך לאהבה והספר הזה הוא שיעור לאן רגשות שליליים יכולים להוביל את האדם, יכולים להשפיע לא רק עליו אלא על דורותיו הבאים. אין שום אהבה בספר הזה, האהבה כאן היא אשליה, מה שיש כאן זה כאב , נקמה ועצב. כאב גדול אשר מתחיל בהיתקליף וקתרין וממשיך בבאים אחריהם. אמילי ברונטה מאוד שונה מאחותה שרלוט ברונטה שהשכילה לכתוב על אהבה וכאב אבל גם על אופטימיות. כאן יש רק חושך וחנק, אבק ועמימות שמחזקים בך את התחושה לאחוז בחיים ולסחוט מהם את המיטב, על אף הקושי ועל כן, הספר מקבל ממני שלושה כוכבים למרות הכול, מכיוון שהוא מכניס אותך לפורפורציות דווקא על ידי חוסר האופטימיות שלו. והסוף? למרות הסוף האופטימי, הוא היה מבחינתי סוף מלאכותי. בוודאי אם משווים לג'יין אייר של האחות ברונטה השנייה, כאילו אמילי ברונטה נזכרה ברגע האחרון, לאחר שהשליכה אל תוך הדפים את דבריה, שהיא חיה במאה ה-19 וסוף טוב מקובל יותר ועל כן שירבטה במהירות סוף מעט "שמח" יותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סקאוט
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

לא סיימתי, הפסקתי באמצע, אפילו לא באמצע, בהתחלה
קשה לקריאה, לא זורם וזה לא רק השפה אלא בעיקר הכתיבה והסגנון שגם לא ברור מי זה מי שם ומה הולך בדיוק
קראתי את כל העלילה בויקיפדיה ואולי אראה את הסרט
אני אוותר על הספר, זה שיש ספרים שפעם נחשבו לטובים לא אומר שכולם יאהבו אותם, הכל טוב, כל אחת ואחד והטעם שלהם בספרים

לפני שנה•
★★★★★
•דנה קינן
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

"אנקת גבהים" מציג סיפור על מערכת יחסים מורכבת בין הית'קליף לבין קתרין ארנשו, שגדלו יחד אך דרכם נפרדו שלא לצורך ומהפרידה הזו מתפתחת שרשרת של נקמות, כאב והרס שמשפיעה גם על הדור הבא.
מבנה הסיפור הוא סיפור בתוך סיפור- נלי- מרת הדין, חוזרת לעבר ומספרת את כל מה שקרה ובהמשך אנחנו חוזרים גם להווה לדור השני, מה שמדגיש עד כמה העבר לא באמת נשאר בעבר.
אמנם לא מספרים לנו יותר מדי על לוקווד (כי הוא לא רלוונטי), אך הדעה שהתגבשה לי עליו היא שהוא מאוד אוהב לרכל ואת לשון הרע, שבמקרה זה אי אפשר להאשים אותו.
הית'קליף הוא דמות מאוד נקמנית שעומדת על הכבוד שלה, מלאה ברגשות בפנים אבל לא באמת יודעת איך להתמודד איתם כלפי חוץ, בעוד קתרין היא ההפך הגמור- מרגישה יותר מדי ופועלת מתוך סערת רגשות.
הפכים משלימים? אולי, אבל בצורה הכי הרסנית שיש.
האמת היא שאפשר לסכם כמעט את כל הדמויות בספר בשתי מילים- בלתי נסבלות, כי הרבה מהבעיות פשוט נובעות מזה שהם לא יודעים לתקשר כמו שצריך.
רק ברגעים המאוחרים ביותר הית'קליף מצליח קצת להוריד מהאגו שלו ולדבר עם קתרין, אבל כמובן שזה כבר מאוחר מדי.
מעבר לזה, הספר נוגע גם בהבדלי מעמדות, בתחושת זרות ואם אפשר להגיד גם גזענות, הית'קליף נתפס כאחר לעומת קתרין ושאר החברה שלה.
הדור השני, כמו קתרין הבת ולינטון, מושפעים מאוד מכל הסיפור הזה ונגררים לקונפליקטים שלא שייכים להם, מה שגרם לי להרגיש כלפיהם הרבה יותר חמלה.
האמת שאהבתי את הספר בסך הכל, כן היה לי קשה להתחבר לדמויות כי הן באמת בלתי נסבלות אחת אחת (חוץ מהרטון הוא לא קשור אליהם), אבל כן הצלחתי להבין מאיפה הן מגיעות ומה המניע של כל אחת. העלילה הייתה סוחפת, תהיתי אם קתרין והית'קליף יורידו מהאגו שלהם ויהיו ביחד.
האווירה לאורך כל הספר קודרת וגוטית.
בעיניי זה ממש לא סיפור אהבה רומנטי, אלא סיפור על אהבה שלא התממשה ועל כמה הרס יכולה לגרום מערכת יחסים לא בריאה.
זה ספר שמתאים למי שאוהב קלאסיקות ודרמות כבדות.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•moony
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

מישהי כאן כתבה ש-'אנקת גבהים' זה אנטי- אוסטן. היא צודקת לחלוטין.
אני חולת ג'יין אוסטן!מה שמביך לומר כי הצלחתי להשיג רק ספר אחד שלה, אך אל דאגה, אקרא גם אקרא את שאר ספריה. הספרים של אוסטן מלאים הומור, דמויות מטורללות ומוסרי השכל, על פי ארבע קריאות של 'גאווה'. הספר(ים? טוב, זה הספר היחיד של אמילי) של אמילי מלא אלימות, דמויות אפלות וביצות אנגליות. האם זה רע? ממש לא!
לדעתי ניתן לאהוב את אוסטן וברונטה גם יחד, ואני ההוכחה.
זה הספר היחיד שאמילי כתבה, וכפי שאלקנה, אבי שמואל הנביא אמר (אני יודעת שזה נשמע רע, כי זה רע) לאשתו העקרה "אני טוב לך מ- 10 בנים", וייתכן שספר זה טוב מעשרה של... שרלוט? יענו שרלוט ברונטה, האחות של?
אל תהרגו אותי. פליז. אני מתחננת. לא יצא לי לקרוא עוד ספרים של אוסטן, ואני רוצה להספיק לקרוא אותם.
הספר הזה כל כך דפוק, מעוות, חולני ומודע לעצמו (נגיע לזה, אל תדאגה) שהוא עושה צחוק מהכריכה שלו עצמו. "סיפור האהבה המרגש ביותר..."?! ביץ' פליז!
משפחת ארנשו חיה בקרחת ביצות (שזו המקבילה הבריטית לקרחת יער) בבריטניה הכפרית. הם מבודדים- הורים, משרתים ושני ילדים. עד שילד נוסף למשפחה. האב חוזר מעיר חוף עם נער כהה ושתקן. הוא קורא לו על שם בנו שמת בלידתו, ובאופן שאם לא מתעמקים בו הוא מוזר, הוא אוהב אותו יותר מכל משפחתו ביחד. אבל שוב, זה רק אם לא מסתכלים עמוק פנימה. האב בטח השליך את הפוטנציאל של בנו התינוק על היתום שמצא, והפך אותו לגרסה של בנו הית'קליף המקורי שעברה אידיאליזציה. הבכור הינדלי שונא את הית'קליף, ולא רק מפני שהוא אסף את כל האהבה של אביו לעצמו- זה כי הוא סתם חרא שלא חינכו אותו. הוא לא מפסיק להתעלל בהית'קליף, שמושך אש- מה שלא עבר עליו בעיר, בטח הפך אותו לטיפוס אלים, רגזן, מתוסכל ושתקן. לעומת הינדלי, קתי מחבבת את הית'קליף, והם רצים יחדיו בביצות ומתגלגלים בבוץ ואולי ישנים ביחד ואולי מתאהבים... אתם יודעים, כמו אחים חורגים, למען השם. סדרה של תאונות מובילה את קתי לאחוזה אחרת, ואין כבר דרך חזרה. האחוזה של משפחת לינטון(?) עוטפת את קתי בחום ואהבה, וכמו כן יש שם גם את אדגר, ילד מפונק ויללן, האנטיתזה של הית'קליף. בין האחרונים שוררת יריבות על ידה של קתי, שבוחרת לא נכון (אבל תכל'ס, כל בחירה הייתה גרועה לכולם) כי המניע לבחירתה הוא בושה ותפנוקי יתר. בחירה זו מובילה לשרשרת אסונות, אבל זה לא נגמר שם. יש הרי את הדור הבא- לזוגות שנוצרים נולדים שלושה ילדים. האם יצליחו להוציא את עצמם ממעגל הקללה הזה?
למי שקרא את הביקורות שלי, ברור כבר היה שאתפעל מהיכולת של אמילי לרקום לכל דמות נפש שונה ומעונה משל עצמה. כל דמות עומדת בפני עצמה וכל דמות מעניינת וצבעונית בזכות. הית'קליף הוא מקרה מעניין. אמילי יודעת היטב שהקוראים יקראו על מעלליו וכל מה שיהיה להם באש זה: "יואו זו לא אשמתו שהוא מתנהג ככה, איזה מסכנון! אגב, אני תוהה איך הוא נראה בלי חולצה" ואמילי מזכירה לדמויות ולקוראים שלא, זה לא גבר מסכן שצריך לרחם עליו ולאהוב אותו, זה גבר מסוכן שמוכן להשמיד כל חלקה טובה (בשלב כלשהו בספר זה ממש מילולי) בחיים של אחרים. למה? כי הוא רוצה לנקום, גם אם אין במי וטעם לנקום. כי הוא רוצה, כי הוא הפך לגרסה השורדת והמסוקסת של הינדלי. קטע אחד מבהיר את זה, ומי שלא הבין בעודו קורא את הספר, לא יבין אף פעם (אלא אם כן, כמובן, הוא יקרא את הביקורת שלי:) בעודו בורח עם אחות אדגר לינטון, הית'קליף תולה את הכלבה של אליזבת לינטון עד שהיא כמעט מתה (המספרת, משרתת זקנה בשם אלן דין, מצילה אותה ממוות), והוא מספר לילדו ולאחייניו כמה מעוררת רחמים וגועל הייתה אליזבת, כשהתחנחה וביקשה שיוריד את הכלבה בעודה נמרחת עליו. הית'קליף, כאמילי, יודע שאנשים עלולים לשמוע על מעלליו ורק להשתפך בתגובה, אבל לא, זה לא הדבר הנכון לעשות. אסור לנו להפוך לאב המשפחה ולעשות אידיליזציה של בן אדם, אנחנו רואים לא זה מוביל, בעיקר אם האדם לא כל כך מוסרי...
בעלילה ישנו עוד דבר מספק- תהליך השינוי שאדגר לינטון עובר. אדגר לא מצליח להציל את מי שהיה נחוש להציל, אבל נותר לו משהו- הבת שלו, קת'רין. בשבילה הוא ישתנה ויהפוך לאדם חזק ומיושב בדעתו.
כשהשוויתי בין הספרים של אוסטן ל-'אנקת', נכתב בין היתר שאצל אוסטן ישנם מוסרי השכל. האם יש ב- 'אנקת' מוסר השכל? ובכן, עפ"י מקור אינטרנטי שקפץ לי ממש עכשיו, כן! אמילי מנסה להעביר מספר מסרים- לכל אחד יש צד אפל. אפילו הדמויות הטובות ביותר חוות רגעי שפל זוועתיים בהם הן מקללות, מרביצות, פוגעות ומטיפות. לא להתפשר על משהו שאתה יודע שאתה לא באמת רוצה. שטו מאץ' משיכה ותשוקה עלולות להפוך כל אחד לקוקו. אהבה שמתחילה מחמלה וכבוד היא אהבה שתשרוד. והנה אחד שלי- נקמה בסופו של דבר מחבלת בכל דבר ואחד, כולל בנוקם.
שוכנעתם? הלוואי שכן.

לפני שנתיים•אלינור וייט
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

ספוילרים, סוג של
יש לי וידוי: קשה לי לקרוא עברית ישנה. אני יודעת שזה לא ראוי לאנשים שקוראים ספרות יפה, שזה מוזר, שהעברית הישנה היא היותר קרובה למקור והיא עשירה ומטאפורית, ובכלל איך את אוהבת את עגנון בלי לאהוב עברית ישנה?
לא יודעת, באמת.
זאת הסיבה שיש לי כמה חורים – יותר נכון בורות בהשכלה, שנחפרו במשך שנים, מאחר ונמנעתי מקריאת קלאסיקות עתיקות, כגון אנה קראנינה, מובי דיק ועוד.
בפעמיים הבודדות שנתקלתי בקלאסיקה עם תרגום חדש (גאווה ודעה קדומה, ג'יין אייר) נהניתי כל כך, והרגשתי פספוס שאיני יכולה להינות באותה מידי מאלו שחסרו תרגום עדכני יותר.

אבל מה לעשות, המליציות והאובר – דרמטיות המאפיינת את הכתיבה המיושנת דיי מוציאה אותי מדעתי. אני גם קוראת ממש מהר, והעברית הישנה לא ניתנת לקריאה מהירה. היא מחייבת עמוד אחד ליום, לאט לאט, עם התעמקות מקסימלית בכל אות. אני בנאדם דיי חסר סבלנות, אין לי עצבים לעצור את עצמי כל הזמן מלקרוא מהר, ובסוף עוד להרגיש אידיוטית כי לא הבנתי כלום.

זה מה שקרה לי עם אנקת גבהים. העטיפה שלו דומה לזו של ג'יין אייר שכל כך אהבתי, (קראתי אותו בהוצאת אחרת ובתרגום אחר ממה שמופע בתמונה. לא מצאתי את הספר בהוצאה הספציפית הזאת) התרגום הוא מאותה הסדרה – ומדובר אפילו באחותה של שרלוט ברונטה המופלאה, כך שהיו לי ציפיות דיי גבוהות ממנו.
והתאכזבתי.

א. העלילה לא התחברה אליי (אני ניסיתי דווקא להתחבר אליה, אבל היא לא שיתפה פעולה)

ב. לאורך כל הספר כמעט היה קר וגשם, ואני שונאת קור. ספר שמתואר בו יותר מידי מזג אויר סגרירי – אשכרה גורם לי לאהוב אותו פחות.

ג. הדמויות היו אידיוטיות – בכלל היה לי בלגן שלם בראש מהן. לא הבנתי מי שייך למי, מי נולד למי, ומי בבית רק בתור משרת. הדמות הכי שפויה שם היתה המשרתת.

ד. "סיפור האהבה העמוק והמרגש בספרות האנגלית". אההמ. טוב. נסחפתם. גאווה ודעה קדומה וג'יין אייר לוקחים אותו בהליכה איטית של שבת אחרי הצהריים. מה כל כך מרגש בו? כולם רבים זה עם זה, מרביצים, מקללים, ומאחלים זה לזה גיהינום.


"שאו עינים בתקווה, לא דרך כוונות. שרו שיר לאהבה ולא למלחמות."
אמנם רוטבליט לא התכוון להיתקליף והינדלי כשכתב את המילים האלה. אבל לדעתי הן צריכים לקחת אותן לתשומת ליבם. היה לי ממש מעיק לקרוא על כאלה כמויות של שנאה, רוע, נקמנות ותיעוב.


בסביבות עמוד 200 נשברתי. קצת אחרי שקתרין מתה. דיי שמחתי שהיא מתה. היא עצבנה אותי באופן אישי. האמת, לאורך כל הספר קיוויתי שתפרוץ שם איזו שריפה שתגמור את כולם ותפטור אותי מהצורך מלקרוא אודותיהם.

בנקודה הזאת חזרתי שוב למילותיו של יענקלה רוטבליט: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום."
סגרתי את הספר, החזרתי לספריה בלי הרבה נקיפות מצפון, והלכתי לקרוא פרק – שניים על ליזי ודארסי כדי להשתחרר מהמועקה שגרמה לי אנקת גבהים.

אמילי צריכה ללמוד עוד כמה דברים משרלוט.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

וואו. חתיכת ספר.
החלטתי שאני מוכרח לכתוב ביקורת על הספר הזה, למרות שזו הפעם השנייה שאני קורא אותו, ולא הפעם הראשונה.
יש שיגידו שהספר הזה משחזר את אהבתם האסורה של רומיאו ויוליה, וזו לא האמת. הספר הזה הוא בהחלט אחד מאבותיהם של הרומנטיקה המודרנית.
זה ספר על התעללות, על אכזריות, על נקמה. זה ספר על גדולת נפש שיש באדם, על נקודות אור כשהכל נדמה עגמומי, זה ספר על אהבה.
הספר הזה כתוב בצורה קודרת ומעט מדכא וכשאני קראתי אותו, הייתי במתח מופתי. נלי דין, המספרת - והדמות האהובה עליי בסיפור - מציגה לך באופן ברור למדי את הרעים והטובים. אני חושב שהיא אחת הדמויות המרכזיות שם המציגות גדלות נפש.
ואני מצאתי את עצמי מסכים עימה על כל החלטה שעשתה, מזדהה לחלוטין. הרבה מהדמויות הן פסיכוטיות ולא הגיוניות, נוטות למחלות ולשגעון, אך כזו היא האהבה. האהבה שם קורעת לב, מרתקת ואכזרית.
אני חושב שזה בין הספרים הטובים שקראתי. כתוב ברגישות ובטכניקה יוצאות דופן. כמו ציור הנמשך בעדינות בצבעי שמן. הכתיבה של האחיות ברונטה תמיד נגעה בגבולות השירה.

הספר הזה מומלץ לכל טיפוס רומנטי, שאינו מפחד ממעט אכזריות וקודרות עד שהוא מגיע לסוף הטוב שלו. אני מוכרח לציין, שהסוף נתן לי שלוות נפש עמוקה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•Crucified
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

יש לי דבר אחד להגיד על הספר הזה:

וואו.
אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא, ספר שכתוב בצורה מתוחכמת ובשפה נהדרת. באמת ספר נהדר.

אני חושבת שהרבה אנשים, מפספסים את הרעיון המרכזי של הספר, ונותנים צומת לב דווקא לסיפור האהבה קורע הלב בין היתקליף לבין קתרין, שמשחזרים את רומיאו ויוליה בדרכם הטרגית.
אז זהו שלא, הספר עצמו מתמקד בדברים קצת אחרים:
הספר מראה לנו, איך היחס שהאדם סופג במהלך ילדותו, מעצב את האופי שלו.
הספר מראה לנו, כמה שיצר הנקמה הוא דבר בוגדני והורס, וכמה שלבסוף הנפגע הוא דווקא הנוקם ולא הננקם.
הספר גם מראה לנו, כמה הגלגל עגול, וכמה הדברים יכולים להשתנות... [=

אישית, לא היה רגע שבו היתקליף לא הצחיק אותי, במיוחד כשהוא ירד על לינטון המסכן. זה היה מאוד מצחיק, והאמת שהיו רגעים שממש צחקתי בקול.
אבל עדיין... זה לא מחפה לרגע אחד על העוול הנוראי שנגרם להרטון, דמות מקסימה בפני עצמה. הרטון, שגודל להיות עובד כפיים ומבזבז את כל הפוטנציאל שלו להיות איש עסקים מצליח, עובד תחת מרותו המזעזעת של היתקליף.
אני אישית, ממש אהבתי את הרטון, ואני שמחה שהוא מצא אהבה עם קתי, אפילו שהתעצבנתי עליה בהתחלה כשהיא הייתה יורדת על הבורות שלו. [=

נקודה תחתונה:
ספר נהדר, מומלץ ביותר לכל גיל!

לפני 16 שנים• ~דניאל~
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

-מכיל ספויילרים-
שמעתי על הספר הזה כל כך הרבה, אם זה בתיכון, בספרים אחרים או בטלוויזיה. הייתי בטוחה שהספר הוא על זוג מאוהבים שלא הצליחו לממש את אהבתם מסיבות רבות, אך לא כל הספר הוא סביב הסיפור הזה. לא יודעת אם התאכזתי מהספר, הרי לא ציפיתי לכל העלילה הזאת בכלל, במיוחד שעל הספר רשום "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית", אבל כן נהניתי לקרוא את הספר.
אתחיל בזה, שבתחילת הספר לא הבנתי מה אני קוראת והיה לי בלאגן בראש, לא הבנתי איך היתקליף מבוגר ואילו קתרין צעירה, לא הבנתי מי זה הרטון ומה הקשר של כל השאר לאנקת גבהים, לא הבנתי איך מר לוקווד מספר את הסיפור אם בתקציר הספר רשום שהסיפור מסופר מפי המשרתת הבכירה. החלטתי שאני אפתח ויקיפדיה ואקרא קצת עד שאני אבין מה אני קוראת. לא יודעת איך הייתי מבינה משהו אם לא הייתי קוראת בויקיפדיה על העלילה של הספר.
ברגע שנלי אלן דין התחילה לספר את הסיפור נהניתי מכל שניה בספר, כאב לי כל כך על היתקליף, ועל האהבה שהתפססה. ואז פתאום בהפתעה קתרין מתה, ואני רואה שנשאר לספר עוד יותר מ-100 עמודים, לא הבנתי איך הספר ממשיך מכאן. הופתעתי מאוד שהספר ממשיך בזכות ילדיהם, הופתעתי לטובה.
תוך כדי שקראתי את הספר, לא הבנתי איך הם לא מבינים את ההתנהגות של היתקליף, במיוחד נלי. אפשר רק ללמוד מההתנהגות שלו. אף אחד לא יודע מה עבר על היתקליף לפני שהגיע לאנקת גבהים (קצת העציב אותי שבכל הספר לא הזכירו את זה), אבל אני בטוחה שעבר עליו דברים שילדים לא צריכים לעבור. אחרי שהוא מגיע לאנקת גבהים, הינדלי מתנהג אליו ברשעות והסביבה בה גדל משפיעים עליו לרעה. הוא גדל לזה, הוא לא למד איך להיות טוב, איך לסלוח לאנשים. אפשר ללמוד מזה שהסביבה היא זאת שמשפיעה על האדם וכן עלינו להשתדל תמיד להיות טובים, ולתת דוגמא לצעירים.
הסוף של הספר היה מבולגן וכתוב לא טוב. היו קטעים בספר שנמרחו לי מידי, במיוחד הקטעים של קתרין ולינטון הצעירים. תוך כדי שאני קוראת אני קולטת שבספרים בכריכות השונות היו פחות דפים, בתרגומים הקודמים היו 269 עמודים ו-304 עמודים,ואילו בספר הזה יש 389 עמודים לא כולל אחרית הדברים, הוסיפו לספר הזה יותר מ-80 עמודים ומעניין מאוד עד כמה זה משפיע על החוויה מהספר. אם מישהו יודע למה יש הבדל כזה בעמודים אשמח אם תשתפו אותי.
בגדול אהבתי את הספר, בטוחה שאקרא אותו עוד כמה פעמים בעתיד.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Y
אנקת גבהים

אנקת גבהים

אמילי ברונטה

אפתח בדבר המרגיז ביותר – כריכת הספר. "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית". זוהי הטעיה, לא מפני ש'אנקת גבהים' איננו ספר חשוב או מרגש אלא מפני שבבסיסו, אינני חושבת שאפשר להגדיר אותו כסיפור אהבה.
הספר 'אנקת גבהים' הוא טרגדיה, אך הטרגדיה הניצבת במרכזו אינה אהבה בלתי ניתנת למימוש, אלא מעגל השנאה שמאלץ את גיבוריו לוותר על הפוטנציאל הטמון בהן ולהפוך לדמויות פגיעות, אנוכיות ואכזריות לעיתים. אהבתם של קת'רין והית'קליף אינה אהבה של ממש. היא גרסה מעוותת של אהבה במקרה הטוב – למרות שהשניים טוענים שהם כיישות אחת, הם עושים כל דבר כדי לאמלל אחד את השני, מתוך האנוכיות הטבועה בהם. אמילי ברונטה אינה מעריצה או מאוהבת בגיבוריה. היא מעצבת אותם בצורה מעוררת ביקורת, דבר שאני מודה שמקשה מעט על קריאת הספר, כי קשה לחוש אמפטיה לדמויות (מלבד, אולי, הרטון ארנשו). חשוב לי לציין גם שפרשת 'אהבתם' המפורסמת של קת'רין והית'קליף מרחפת מעל הספר כולו, אך הספר מכיל בתוכו עלילות נוספות שמתרחשות באנקת גבהים, על הדור השני שנולד בו. באופן אישי, הרגשתי שהחלק הראשון של הספר סוחף יותר, אך גם בחלק השני היו לא מעט חלקים עוצמתיים, בעיקר לקראת סוף הספר.
למרות שזה לא בדיוק סיפור גותי במאת האחוזים, תחושה אפלה וקודרת עוטפת אותו, ונותנת לו כוח רב וגם נותנת למונולוגים הדרמטיים והשפה השירית שבו תחושה זורמת יותר.
הסיפור מועבר דרך מרת דין, משרתת שעבדה באחוזה. למרות שהיא מוסרת את העלילה באופן נאמן למציאות (הסיפורית) כנראה, היא סובייקטיבית מאוד, ואינה מהססת לציין את דעותיה השמרניות. זה מוסיף רובד נוסף, מעין מעטה ערפל שנותן לקורא לנסות לראות מבעד לתפיסתה הצרה לעיתים ולגבש דעה אובייקטיבית על הדמויות.
ראוי לציין גם, שקראתי את 'אנקת גבהים' חודשים ספורים אחרי 'ג'יין אייר' שנכתב על ידי שרלוט ברונטה, אחותה של אמילי. לא אתעכב כאן על השוואה בין השניים כי אני בטוחה שרבים וטובים עשו זאת לפני, אבל הייתי מסכמת זאת כך – אם 'ג'יין אייר' הוא סיפור על תעצומות נפש שמובילות לגמול חיובי, שיש בו מימדים אפלים אך הם נשארים בגבולות עליית הגג, ב'אנקת גבהים' האפלה יוצאת מן הבית, מתפרצת החוצה ולא פוסחת אל אף אחד.
עצוב לי לחשוב שמישהו עלול לוותר על הספר הזה בגלל התקציר המטעה כל כך, ואני מקווה שהצלחתי להעביר התרשמות שיותר משקפת את הספר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•חור בגרב