וואו, איזה ספר מקסים. הכתיבה של מאירה ברנע־גולדברג סוחפת וממכרת — כזו שקשה מאוד לעצור באמצע. כמו נסיעה על כביש מהיר, בלי בלמים.
במרכז העלילה ניצבת לאה, סבתא בת תשעים ושמונה, ולצידה נכדיה: תמר, עידן ונתי. לאה מסרבת בתוקף לדיור מוגן, למרות גילה המתקדם. בתה תקווה כבר איננה, ובעלה נתן נפטר אף הוא — והנכדים הם אלו שנושאים בעול.
תמר, מורה וגרושה ללא ילדים, היא שם רוב הזמן. עידן נשוי להדר ואב לשתי בנות, ים ואגם, אך שקוע בעבודתו ופחות פנוי. נתי, אחיה התאום של תמר, רווק שמתקשה למצוא את דרכו, מתגורר עדיין בבית אמו המנוחה ומתנהל בחוסר אחריות מספקת.
לאה היא עצמה דמות נהדרת — צלולה, עצמאית, ובזכות עברה כמורה מקפידה לתקן את השפה של כולם: "הן הם", "שניים ושתיים". אישה חדה, מצחיקה ושובת לב.
כשהנכדים מחליטים לשכור לה מטפלת, כריסטין הפיליפינית — שאינה עובדת חוקית — לאה מתקוממת ובמיוחד שהנכדים מנסים לארוז את חייה בארגזים ולהחליט עבורה. בתגובה היא, בוחרת לקחת את גורלה בידיה, אורזת תיק ויוצאת למסע בעקבות אוצר משפחתי מסתורי שאביה הסתיר בעבר.
מכאן מתחילה הרפתקה סוחפת, מצחיקה ולעיתים גם כאוטית - "בלגן" במובן הכי טוב של המילה.
לצד הקלילות וההומור, מסתתרים בסיפור נושאים עמוקים ורגישים: בדידות בגיל השלישי, מערכות יחסים בתוך המשפחה וקנאת אחים שמלווה חיים שלמים.
דמותה של לאה היא ללא ספק לב הספר — דמות מעוררת אהדה, חכמה ומשעשעת, שקל מאוד להתאהב בה.
האם הנכדים יצליחו לשכנע אותה לעבור לדיור מוגן?
האם היא תמצא את האוצר שאביה הסתיר?
תקראו — ותדעו.
ואי אפשר בלי המשפט שנשאר איתי: "אני לא טיפשה, אני פשוט לא שייכת" (עמ' 57).
בשורה התחתונה: ספר מהנה, שנון וקולח, שמציע גם לא מעט מתחת לפני השטח.
אסקפיזם מצוין לתקופה הזו.
מומלץ בחום.
לי יניני

וואו איזה ספר,

אני מעריצה של הסופרת מאירה ברנע גולדברג. אחת מ2 הסופרות הישראליות שאני הכי אוהבת את הכתיבה שלהן [השנייה היא נעמה בר שירה].

ברגע ששמעתי שמאירה ברנע הוציאה ספר ישר ידעתי שאגש לרכוש אותו, וכמובן ישר התחלתי בקריאה.
הספר מאוד מצחיק מצד אחד ועצוב מצד שני, הספר מספר כמו שכתוב בכריכה האחורית שסבתא לאה ברחה אחרי שהנכדים שלה רוצים להכניס אותה לבית אבות, ואין מילה מכובסת מזו.

בפועל לאורך כל הספר אנחנו מגלים איך שלושת הנכדים עם האינטראקציות ביניהם, איך כל אחד מגיב לסיטואציה שהסבתא שלהם פשוט משתנה ועם קשיים בגלל הגיל.
גם אנחנו למדים שלפעמים אנחנו כבוגרים לא מבינים מה קורה כשמבוגר כשכל החיים שלו היה עצמאי פתאום יש לו מגבלות, וכל אחד מאיתנו מכיר אדם כזה או שהוא בעצמו הזדקן ויש מגבלות.

---- קצת ספויילר בקטנה -----
אהבתי חלקים של הנכד ה"קטן" שלדעתי הוא פוסט טראומטי, האח והאחות הגדולים ממנו לא סופרים אותו, ודווקא הוא רואה משהו.
יש בספר המון חלקים שבו המטפלת והאח הקטן בעצם עוזרים לסבתא לאה לסגור קצוות, ומבינים למה קרה מה שקרה בעבר.

---- סוף ספויילר -----
אני מאוד ממליצה, ספר קליל ומצחיק אם נקודות אזהרה שכדאי שנבין את המבוגרים שלנו, אם זה הורים או סבא וסבתא, ולא לקחת כמובן מאליו או להחליט במקומם, כאילו הם אוויר.

כדאי לקרוא,

נ.ב. - אכתוב עוד ביקורות בקרוב, האתר החדש לפעמים קשה לי.... דיסלקטית.... וחודש ספר מהנה לכולם.

שלום חברים
עם בוא סוף שנת הלימודים, התחלתי קריאה של ספר חדש יחסית והפעם למבוגרים. אומנם מאירה ברנע גולדברג ידועה יותר כסופרת ילדים ונוער. בעיקר תודות לסדרה כראמל, אבל היא כתבה כמה ספרי מבוגרים ואחד מהם יצא לאור השנה. בעלי ואני היינו בהרצאה שלה. היא מרצה בחסד עליון, ההרצאה מתובלת בהמון קסם אישי ועטופה בהומור, אבל למעשה דנה בנושאים חשובים ורציניים. מאירה מעלה על נס את החשיבות לזכור את הדורות הקודמים, לפני שילכו לעולמם.
למאירה יש סבתא בת 98 ויום אחד במשפחה התפשטה ידיעה כי בכוונת הסבתא לברוח מהבית. בסופו של דבר הסבתא במציאות לא ברחה, אך בראשה של מאירה כבר נרקם סיפור הרפתקאות שממחיש מה היה קורה אילו תוכנית הסבתא הייתה יוצאת לפועל. הסבתא בסיפור יוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי מוזר. למסע הבריחה היא מגייסת לעזרתה את הנכדים ואת העובדת הזרה שלה, שבתחילה היא רואה בה פולשת.
הספר חשוב לדעתי, הוא מראה את נקודת המבט של קשישים שלא מרבים לדון בה. בדרך כלל כשמדובר בקשישים, ממהרים לפתור עבורם את הצד הטיפולי ופחות חושבים על עולמם הפנימי/ רגשי. כלומר: אם לקחת תרופות ויש מי שיטפל בך את בסדר. האם אכן זה כך?
מאירה מודה שהיא פחות בצד הטיפולי. אך לעולמה הפנימי/ רגשי של סבתה, היא צללה לעומק וזאת בזכות שיחות ארוכות ועמוקות שניהלה איתה ועליהן בעצם מבוסס הספר. ההתחלה משעשעת ואת מאירה אני מחבבת מאד. כל מי שסבתא וסבא בליבו מומלץ שיקרא את הספר. גם אני מאד מתגעגעת לסבתא וסבא שלי שכבר אינם ומקווה שהספר יתרום לי בעניין.
ולסיום ציטוט נבחר: "מי שמטפל בזקניו זוכה בעץ החיים".

עם קריאת הספר חזרתי לילדות שלי ולקשר שלי עם סבתא שלי, לזיכרונות, לריחות ולטעמים ולחותם שהשאירה לי הסבתא הפרטית שלי מרמת גן.. ובסיום הספר לזיכרון מסבתא השנייה מפתח תקווה.
קשר של סבתא ונכדה הוא קשר מקסים, לדעתי האישית.
ומאירה הצליחה להעביר את הקשר הזה לקוראים בדרך של הומור, שפה גבוהה וקצת ילדותיות שהזכירה את ספרי "כראמל".
ספר קליל ומהנה שמעלה חיוך וגעגועים.

נהדר וממלא.
כתבו כבר את כל מה שרציתי להגיע אז רק אגיד שנהניתי.