“מתיר אסורים” הוא לא ספר מושלם ולא תמיד ספרותי במובן המלוטש של המילה. יש בו חספוס, דחיפות, לפעמים אפילו תחושה שהוא נכתב מתוך האירועים עצמם ולא ממרחק בטוח. אבל דווקא זה אחד הדברים שעובדים בו: הוא לא מנסה להיות רומן אלגנטי על המלחמה, אלא מכניס את הקורא ישר לתוך החדרים, החמ״לים, הבלבול, האחריות והלחץ.

הכוח הגדול של הספר הוא שהוא מצליח להיות גם מותחן פרוזאי קריא וסוחף וגם ניסיון רציני להבין כשלים עמוקים באמ״ן, בצה״ל ובתרבות קבלת ההחלטות שקדמה ל-7 באוקטובר. מירון לא כותב תחקיר יבש, אבל גם לא מסתפק בדרמה אנושית. הוא משתמש בעלילה כדי להראות איך מערכת חושבת ואיפה היא נתקעת. כמישהי שלא הייתה ביחידת החטופים הרגשתי שאני מבינה איך היררכיה, פוליטיקה פנימית, ביטחון יתר ופחד מטעות יכולים לעוור גם אנשים חכמים ומסורים.

דווקא משום שהספר פחות “ספרותי” הוא מצליח להכניס את הקורא לעניינים במהירות. הוא נקרא כמעט כמו מותחן, אבל משאיר אחריו שאלות של ספר עיון: איך הגענו לשם, מה לא ראינו, מי לקח אחריות, ואיך נראית קריסה מערכתית מבפנים.

במובן הזה, “מתיר אסורים” מרגיש כמו התחלה של ז׳אנר חדש בספרות הישראלית שאחרי 7 באוקטובר - רומן תיעודי-מערכתי, קרוב מאוד למציאות, לא תמיד מלוטש, אבל חי, דחוף, סוחף ומחדש. ממליצה בחום!

ספרו החדש של עמוס הראל,06:29, מגיע עם משקל ציבורי ברור: כתב ופרשן צבאי ותיק, אחד העיתונאים הביטחוניים הבולטים בישראל, מנסה לעשות סדר במחדל 7 באוקטובר ובמלחמה שבאה אחריו. הספר משווק כ”קריאת השכמה” וכחשבון נפש על השקרים שישראל סיפרה לעצמה; הראל, לפי תיאור הספר, מפנה אצבע מאשימה גם לדרג המדיני וגם לצה״ל ולשב״כ.

אלא שדווקא משום שזה עמוס הראל, הציפייה גבוהה יותר. הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא כתוב. באופן דרמטי במיוחד אבל, וזה אבל גדו, כמעט אינו מחדש. מי שקרא בשנתיים האחרונות את התחקירים, הטורים, הראיונות והעדויות על הלילה שלפני 7 באוקטובר, על התצפיתניות, על “חומת יריחו”, על סימני האזהרה, על כרטיסי הסים ועל הקריסה המודיעינית והפיקודית, לא ימצא כאן שום דבר שמפיל מהכיסא. במובן הזה הספר הוא בעיקר אריזה מחודשת, בהירה ונוחה, של סיפור שכבר סופר שוב ושוב.

לזכותו של הראל ייאמר שהוא עיתונאי מנוסה מאוד, וזה מורגש. הוא יודע להחזיק רצף אירועים, להסביר תהליכים, לחבר בין מחדל טקטי לכשל תפיסתי, ולמקם את 7 באוקטובר בתוך תהליך ארוך של שחיקה, יהירות והתמכרות לשגרה ביטחונית כוזבת. אבל כספר עיון שמבקש להיות משמעותי באמת - הוא נשאר במידה רבה באזור הבטוח ואף מאכזב. הוא פחות חושף שכבות חדשות ויותר מאשרר תזות מוכרות, וחלקן פוליטיות.
החלק הפוליטי הוא גם החלק החלש יותר. לא מפני שאין מקום לפוליטיקה בספר על 7 באוקטובר - ברור שיש - אלא מפני שכאן היא לעיתים מרגישה שטוחה מדי - בוודאי ביחד למומחיותו הצבאית של הראל. פרשן צבאי במעמדו יכול לתת לקורא ערך ייחודי כשהוא מפרק את צה״ל, יחסי דרג מדיני-צבאי, תהליכי קבלת החלטות וכו׳. כשהספר גולש להכללות פוליטיות רחבות, הוא נשמע פחות כמו ניתוח צבאי ייחודי ויותר כמו עוד מאמר דעה מוכר לעייפה מהעיתונות הישראלית.

ההשוואה לרבי מכר אחרים מהתקופה האחרונה כמו “מתיר אסורים” של יאיר מירון ו“לא נשבר” של בר קופרשטיין מדגישה את נקודת החולשה המרכזית של “06:29”. מירון וקופרשטיין כותבים מתוך אזורים שהציבור כמעט לא ראה: מאחורי הקלעים של מאמץ השבת החטופים, ומתוך חוויית השבי עצמה. לכן הקריאה בהם מייצרת תחושה חזקה של חשיפה - של כניסה לחדר, למנהרה, לדילמה, למקום שלא הייתה לקורא גישה אליו. הם לא רק מסבירים את המלחמה; הם מרחיבים את גבולות מה שהציבור יודע עליה. אצל הראל, לעומת זאת, התחושה שונה. הוא כותב על נושא עצום וחשוב, אבל ברובו דרך חומר, תזות ואבחנות שכבר הפכו לחלק מהשיח הציבורי.

06:29 הוא ספר בינוני במובן המדויק של המילה: לא רע, לא מיותר, ובוודאי לא רשלני - אבל גם לא פורץ דרך. הוא טוב כסיכום, חלש יותר כגילוי. הוא חשוב כמסמך שמרכז את מה שאנחנו כבר יודעים, אבל פחות מצליח להפוך את הידוע למחשבה חדשה.

נהדר וממלא.
כתבו כבר את כל מה שרציתי להגיע אז רק אגיד שנהניתי.